יום חמישי, 6 בדצמבר 2012

שנת השיר



לפני קצת יותר משנה עמדנו, אני ואשתי, בחדר אחד בבית שלנו, שהתחיל ללבוש צורה וורודה. הסתכלנו מסביב, ואז היא אמרה לי "עוד מעט שורוק תבוא ושום דבר עוד לא מוכן!!!".

"שורוק", צריך להסביר, הוא שם-הבטן שהענקנו לתינוקת שלנו שחיכתה אז לצאת. "שם-בטן", צריך להסביר, הוא השם הקטן והטיפשי הזה שכל הורים נותנים לעובר שלהם בזמן ההריון, או לפחות בזמן ההריון הראשון. אצל חלק זה "בוטן", או "פיצי" – אנחנו, מסיבות מסובכות וטיפשיות מדי להסבר, בחרנו ב-"שורוק".

בסופו של דבר הכל היה מוכן בזמן, כששורוק הגיעה באותו יום שמש חורפי של דצמבר 2011: מדבקות של פרפרים ופיות על הקיר, מיטה עם דובונים על המצעים, שידה עם ידיות בצורת פרחים, ואפילו האקווריום הישן שלי זכה לשכבת חצץ בצבע ורוד.
על הדלת של החדר שלה הדבקנו שלט חמוד עם ציור חמוד ואותיות שמרכיבות את השם החמוד "שיר". לרגע עברה בראשי הסצנה העתידית שבה שיר בת ה-14 טורקת את אותה דלת ממש, וצועקת עלינו "אתם לא מבינים כלום ואני שונאת אותכם!" (ו' במקור). אבל זה כבר לא היה כל-כך חמוד, אז הנחתי לזה.

בשבת הקרובה שיר תהיה בת שנה, וההכנות הקדחתניות בעיצומן. היות וזה יהיה יום-ההולדת הראשון של הילדה הראשונה שלי, אין כמעט גבול לרמת ההפקה האדירה שמתוכננת לפסטיבל הזה. כבר עכשיו הבית מלא בממתקים לא אכולים, בלונים לא מנופחים, ועוד המון דברים וורודים וחמודים. אבל אחד הפרויקטים היותר צנועים דווקא, הוא משהו שאני עושה במשך כל השנה, מעבר כמובן להחלפת החיתולים והכנת הבקבוקים בסגנון מנוער, ולא מעורבב.

בשנה הזאת כתבתי לשיר מכתבים. בכל פעם שראיתי משהו קטן שמתפתח בה, ובעיקר משהו שמתפתח בי, חשבתי על המשמעות שלו וכתבתי אותו. אני כותב לה כי אני יודע שהיא תשכח את הרגעים האלה, ולכן לא תוכל להבין אותם כמוני. אבל אני גם כותב לה כדי שאני לא אשכח, כדי שאני אוכל לסכם את מה שלמדתי ממנה, את הלקחים הקטנים האלה שישארו לה כמזכרת אחרי לכתי, ושהיא תוכל ליישם כשהיא תהיה גדולה, ותעשה מה שתבחר לעשות - כמו למשל להיות מנהלת בכירה של חברה מצליחה (אבל זאת רק דוגמה כמובן. היא יכולה להיות גם מנהלת של בנק גדול).

במכתבים האלה עוברת התחושה, המוצדקת אני חייב להודות, שאני עדיין לומד מה זה להיות הורה. לפני ששיר נולדה, כולם אמרו לי "כשיהיה לך ילד תבין". יש איזו תחרות סמויה וטיפשית כזאת של מה מבינים יותר בכל שלב בחיים, ואיך הדברים מחכימים אותנו. והתחרות הזאת לא מפסיקה. עכשיו למשל, כשכבר יש לי ילדה, אותם אנשים אומרים לי "כשהיא תגיע לגיל 4 תבין", כי הילד שלהם בן 4. וככה נמשכת המסורת – אנשים עם ילד בן 4 לא מבינים כי אין להם שני ילדים, אנשים עם שני ילדים לא מבינים כי אין להם שלושה, ואנשים עם שלושה לא מבינים כי אין להם בני-נוער שמתחצפים אליהם. אבל בסופו של דבר, אף אחד באמת לא מבין כלום, ובעיקר אף אחד לא מבין שהוא לא מבין כלום, ואפילו לא מנסה לכתוב את זה.
לכן החלטנו מראש שנגדל את הילדה כאילו היא ילדה שלישית ולא ראשונה, וכך נחמוק מכל כאב-הראש הזה. אז אנחנו באמת מנסים להסתיר זו מזה את המבטים הדואגים כששיר זוחלת קרוב מדי לפינות השולחן, את העצבנות כשהיא חולה, או את ההליכה החשאית לחדר שלה כשהיא ישנה, לבדוק אם היא נושמת.

אז כן, יש דברים שחייבים לעבור בחיים, ואי-אפשר לברוח מזה שמדובר בילדה הראשונה שלנו. כנראה שלכל ילד ראשון יש אלפי תמונות שההורים מצלמים בכל חודש, ולכל הורה ראשון יש את המסורת להמציא שם-בטן טיפשי, ובעיקר לחיות כל הזמן בחשש מכך שהילד הבא יהיה בהכרח מופלה לרעה בתשומת הלב שהוא יקבל, ובמכתבים שאשאיר לו.

כי המכתבים האלה, אחרי כל הפתגמים האוניברסליים שהם מנסחים, מספרים בעיקר את הסיפור של להפוך להיות הורה, של להפוך למשפחה, ושל להצליח לעשות את זה בלי לספק פרנסה לפסיכולוג העתידי של שיר. אבל למרות הכל, אם יש משהו שאפשר ללמוד בסופו של דבר, זה שגם אם יש טעויות קטנות פה ושם, הטעות הכי גדולה שאפשר לעשות היא להקשיב לכל עצה שמישהו זורק בהתנשאות, ולהבין שגם אותם יועצים מחפשים לפעמים את הבטחון שלהם בדברים – והבטחון הזה שמנחילים לתא המשפחתי הוא בעצם הדבר הכי חשוב בהורות.

אולי אני רואה את הדברים ככה כי הפכתי לאבא בגיל מבוגר יחסית, והשאלה אצלי היא בעצם לא סתם מה זה להיות הורה, אלא מה זה להיות הורה מבוגר, ולרצות להעביר לתינוקת הזאת קצת מהנסיון וחוכמת החיים שלי. אבל אני יודע שהיא תצטרך לעבור את הכל לבד, וללמוד לבד, ואני גם יודע שאין לי באמת נסיון וחוכמת חיים כאלה.

מה שנשאר זה באמת רק להנחיל לה את המסר ש"בית הוא קודם כל הרגשה ורק אחר-כך מקום", כמו שכתבתי לה באחד המכתבים הראשונים. מה שנשאר זה לגרום לה לדעת שאני אשתדל להיות כאן כדי לכוון אותה, אבל אני אתמוך בכל החלטה שהיא תקבל – גם אם זה להיות מנהלת רק של בנק קטן, לתת עצות נחרצות מדי לחברים שהפכו להורים, או אפילו להיבחן ל"כוכב נולד: העונה ה-32".

במכתב האחרון שכתבתי לה, לקראת יום ההולדת, ניסיתי להסביר לה שחגיגות, ואפילו מתנות, לא חייבות להיות קשורות לתאריכים וללוחות-שנה. אפשר למצוא בכל יום סיבה לחגוג, להראות למישהו שהוא חשוב לך, ואפילו להפתיע אותו במשהו קטן מחנות השטויות השכונתית. יכול להיות שזה הדבר הכי חשוב שכתבתי לה, אבל יכול להיות גם שלא. אחרי הכל, היא הילדה הראשונה שלי ואני עדיין לא יודע מה מכל הלקחים האלה הכי חשוב.

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה