אנחנו נוהגים ללגלג על אנשים ש"חיים בסרט", אבל האמת היא שזה הטבע האנושי. אנחנו אוהבים סיפורי מתח וסרטי קולנוע של מסתורין, אבל רק בתנאי שאלה כוללים בסופו של דבר הסבר ופתרון. רק שבחיים, בניגוד לסיפורים ולסרטים, לא תמיד יש פתרון מלא לתעלומות. זה כמובן לא מונע מאיתנו להמציא פתרונות כאלה – אפילו להיפך, זה רק מעודד אותנו לעשות את זה. וזה לא בגלל שהתרגלנו לצפות בסרטים. הסדר הוא הפוך: הסרטים נולדו בגלל התעלומות שנשארות בחיים.
הצוללת הבריטית "טוטם" נכנסה לשירות הצי המלכותי ב-9 בינואר 1943. היא היתה האחרונה מסדרת T, וכללה שיפורים רבים ביחס לצוללות הקודמות.
אבל מעל לכל השיפורים האלה, היה לה גם קמע.
בכל הפלגה שלה הקפידו אנשי הצוות לשמור על הטוטם האינדיאני של שבט Cowichan ממערב קנדה, וכשעגנה בנמלים היתה מציגה אותו הצוללת בגאווה בקדמת גשר הפיקוד.
עד שיום אחד, כשעגנה בנמל הליפקס, הטוטם נגנב. צוות הצוללת – חבורת אנשי צבא קשוחים ורציונאליים - לא הסכים בשום אופן להפליג בלעדיו. הטוטם היה הקמע של הצוללת. הוא שמר עליה, הם טענו. הצוללת הושבתה, והפליגה שוב רק אחרי שנרכש טוטם מקורי ואותנטי חדש מהשבט האינדיאני.
בדיוק 25 שנה אחרי הפלגת הבכורה של "טוטם", ב-9 בינואר 1968, לאחר תהליך בן שלוש שנים של שיפוץ, השבחה ואימון, יצאה הצוללת מנמל פורטסמות' למסע הארוך האחרון שלה, הפעם כצוללת ישראלית, שנושאת את השם והמספר שעתידים להיצרב בזכרון הקולקטיבי שלנו – להיחרט עמוק וחד הרבה יותר מצבע האותיות שלהם על הגוף שלה. "טוטם" הפכה ל-"דקר", צוללת צ-77.
בפיקודו הקפדני של רס"ן יעקב רענן, חצו 69 אנשי הצוות שלה את הים התיכון במהירות גבוהה מהרגיל, וקיבלו אישור להגיע מוקדם מהמתוכנן לנמל חיפה.
ב-25 בינואר בשעה 6 בבוקר ציפו בישראל לקבל מהצוללת שוב, כמו בכל בוקר, את דיווח המיקום שלה, שלמרות אמצעי הניווט הדלים של הימים ההם, היה לכל אורך המסע מדויק להפליא ביחס לתכנון. אבל השידור לא הגיע, גם שעות אחר-כך. "דקר" שתקה.
היא כבר היתה קרובה, כבר עברה את כרתים. אבל מזג האוויר היה קשה, והמים היו סוערים – מה שמקשה לא רק על ההפלגה, אלא גם על שידורי הרדיו מהים. במשך כל היום ניסו בחיל הים ליצור קשר עם "דקר". למחרת, ביום שלישי, כבר יצאו לחפש אותה. ביום רביעי כבר הכריז שר הבטחון, משה דיין, באופן רשמי על יום אבל לאומי. "דקר" ואנשיה אבדו.
הדו"ח המפורט והארוך של מפקד חיל הים, האלוף שלמה אראל, ניתח באופן מעמיק את מסעה של "דקר" והערכת הסיבות להעלמותה, בהתבסס על מקרים רבים אחרים של טביעת צוללות בעשרים השנים שלפני כן. הוא גם שירטט על מפה את אזור ההעלמות המשוער.
אבל הדו"ח הזה לא פורסם. הוא הגיע רק לעיניים בודדות בצמרת צה"ל והממשלה. הציבור מוכה ההלם, שכבר חווה אסון של הטבעת ספינה של צה"ל – גם היא ספינה בריטית במקורה - רק שלושה חודשים קודם לכן, עתיד להתחבט בתעלומה הזאת עוד 31 שנה אחר-כך.
והתעלומה הזאת רק הלכה והתעצמה. כל שמועה קטנה וכל השערה שולית נבדקו על-ידי חוקרי חיל הים, שבעצמו נמנע באופן עקבי מקביעת עמדה חד-משמעית בנושא. המשפחות, כמו כל הציבור, חיפשו תשובה.
אבל גם החקירות הכי מאומצות לא תמיד נותנות תשובות. במיוחד בסיפורי היעלמות שמתרחשים במקום שהוא המלך של התעלומות – הים.
בשנת 1978 יצא פרדריק ולנטיץ', טייס חובב אוסטרלי, במטוס ססנה לטיסה קצרה אל האי קינג. באופן רשמי, הוא טען שמחכים לו שם נוסעים. אבל למשפחתו הוא דווקא סיפר שהוא אוסף משם משלוח של סרטנים.
אלא שעל האי קינג לא רק שלא חיכו שום נוסעים, גם סרטנים לא היו זמינים שם למכירה. קצת לפני השעה שבע ורבע בערב, אחרי כמעט שעה של טיסה וכמה דקות מורטות עצבים של שיחה במכשיר הקשר, שבה דיווח ולנטיץ' על כלי טיס מוזר ובלתי מזוהה, קולו נדם.
ולנטיץ' ומטוסו נעלמו, ולא נמצא שום זכר להם עד היום. גם אבא שלו, כמו הרבה מאוד אנשים בציבור הרחב, אימץ את ההסבר הכי הגיוני בהינתן כל הרמזים, תמלילי שיחות הקשר (שהההקלטות המקוריות שלהם מעולם לא שוחררו לציבור), והדיווחים של עדי הראייה:
פרדריק ולנטיץ' נחטף עם מטוסו על-ידי חייזרים.
אנשים לא אוהבים תעלומות ללא פתרון. החיים הם מורכבים ומסובכים, ואנחנו תמיד מחפשים את סוף הסיפור. ימאים, ובמיוחד אנשי צבא של ים, הם אנשים קשוחים ואמיצים. אבל הם גם בעלי מסורת ארוכה של אמונות מיסטיות וכללי מזל עיקשים.
וכמו בסיפור של פרדריק ולנטיץ', תעלומת "דקר" הולידה שמועות ותיאוריות רבות. כמעט כולן טכניות ורציונאליות, ויחד איתן עוד פתרון אפשרי, שאולי בעצם לא סותר את כל ההסברים האחרים:
הצוללת "טוטם" שהפכה ל"דקר" היתה מקוללת. היא נשאה איתה מראש את גורלה הטרגי, כי הטוטם האינדיאני כבר לא היה שם כדי להגן עליה.
בשנת 1999 נמצאו שרידי הצוללת האבודה, טבועים בעומק 3 קילומטר במרכז שטח החיפוש שאותו שירטט כבר מיד אחרי טביעתה האלוף שלמה אראל על המפה. בדו"ח של חברת נאוטיקוס, שניהלה את החיפושים האחרונים, נכתב כי "לא ניתן לקבוע שום מסקנה מוצקה ביחס לסיבת הטביעה ורצף האירועים שקדם לה".
המחקר רב התהפוכות בן 31 השנים על היעלמות "דקר" הסתיים באופן רשמי כשפנה מפקד חיל הים, ידידיה יערי, לבני המשפחות וקיבל את הסכמתם לסיומו.
אבל הסיפור של "דקר" תמיד ילווה את חיל הים הישראלי.
והשבוע, בטקס קבלת הצוללת החדשה "רהב", בדיוק 48 שנים אחרי שהתחילה תעלומת "דקר", יגיד לחברו מישהו בחיל הים "אנחנו לא יודעים מדוע זה קרה, אבל לפחות אנחנו יודעים מה קרה".
וחברו ילחש לו "האמת היא, שאנחנו גם לא באמת יודעים מה קרה".
(בתמונה: חלק מהמצפן הטבוע של "דקר")
הצוללת הבריטית "טוטם" נכנסה לשירות הצי המלכותי ב-9 בינואר 1943. היא היתה האחרונה מסדרת T, וכללה שיפורים רבים ביחס לצוללות הקודמות.
אבל מעל לכל השיפורים האלה, היה לה גם קמע.
בכל הפלגה שלה הקפידו אנשי הצוות לשמור על הטוטם האינדיאני של שבט Cowichan ממערב קנדה, וכשעגנה בנמלים היתה מציגה אותו הצוללת בגאווה בקדמת גשר הפיקוד.
עד שיום אחד, כשעגנה בנמל הליפקס, הטוטם נגנב. צוות הצוללת – חבורת אנשי צבא קשוחים ורציונאליים - לא הסכים בשום אופן להפליג בלעדיו. הטוטם היה הקמע של הצוללת. הוא שמר עליה, הם טענו. הצוללת הושבתה, והפליגה שוב רק אחרי שנרכש טוטם מקורי ואותנטי חדש מהשבט האינדיאני.
בדיוק 25 שנה אחרי הפלגת הבכורה של "טוטם", ב-9 בינואר 1968, לאחר תהליך בן שלוש שנים של שיפוץ, השבחה ואימון, יצאה הצוללת מנמל פורטסמות' למסע הארוך האחרון שלה, הפעם כצוללת ישראלית, שנושאת את השם והמספר שעתידים להיצרב בזכרון הקולקטיבי שלנו – להיחרט עמוק וחד הרבה יותר מצבע האותיות שלהם על הגוף שלה. "טוטם" הפכה ל-"דקר", צוללת צ-77.
בפיקודו הקפדני של רס"ן יעקב רענן, חצו 69 אנשי הצוות שלה את הים התיכון במהירות גבוהה מהרגיל, וקיבלו אישור להגיע מוקדם מהמתוכנן לנמל חיפה.
ב-25 בינואר בשעה 6 בבוקר ציפו בישראל לקבל מהצוללת שוב, כמו בכל בוקר, את דיווח המיקום שלה, שלמרות אמצעי הניווט הדלים של הימים ההם, היה לכל אורך המסע מדויק להפליא ביחס לתכנון. אבל השידור לא הגיע, גם שעות אחר-כך. "דקר" שתקה.
היא כבר היתה קרובה, כבר עברה את כרתים. אבל מזג האוויר היה קשה, והמים היו סוערים – מה שמקשה לא רק על ההפלגה, אלא גם על שידורי הרדיו מהים. במשך כל היום ניסו בחיל הים ליצור קשר עם "דקר". למחרת, ביום שלישי, כבר יצאו לחפש אותה. ביום רביעי כבר הכריז שר הבטחון, משה דיין, באופן רשמי על יום אבל לאומי. "דקר" ואנשיה אבדו.
הדו"ח המפורט והארוך של מפקד חיל הים, האלוף שלמה אראל, ניתח באופן מעמיק את מסעה של "דקר" והערכת הסיבות להעלמותה, בהתבסס על מקרים רבים אחרים של טביעת צוללות בעשרים השנים שלפני כן. הוא גם שירטט על מפה את אזור ההעלמות המשוער.
אבל הדו"ח הזה לא פורסם. הוא הגיע רק לעיניים בודדות בצמרת צה"ל והממשלה. הציבור מוכה ההלם, שכבר חווה אסון של הטבעת ספינה של צה"ל – גם היא ספינה בריטית במקורה - רק שלושה חודשים קודם לכן, עתיד להתחבט בתעלומה הזאת עוד 31 שנה אחר-כך.
והתעלומה הזאת רק הלכה והתעצמה. כל שמועה קטנה וכל השערה שולית נבדקו על-ידי חוקרי חיל הים, שבעצמו נמנע באופן עקבי מקביעת עמדה חד-משמעית בנושא. המשפחות, כמו כל הציבור, חיפשו תשובה.
אבל גם החקירות הכי מאומצות לא תמיד נותנות תשובות. במיוחד בסיפורי היעלמות שמתרחשים במקום שהוא המלך של התעלומות – הים.
בשנת 1978 יצא פרדריק ולנטיץ', טייס חובב אוסטרלי, במטוס ססנה לטיסה קצרה אל האי קינג. באופן רשמי, הוא טען שמחכים לו שם נוסעים. אבל למשפחתו הוא דווקא סיפר שהוא אוסף משם משלוח של סרטנים.
אלא שעל האי קינג לא רק שלא חיכו שום נוסעים, גם סרטנים לא היו זמינים שם למכירה. קצת לפני השעה שבע ורבע בערב, אחרי כמעט שעה של טיסה וכמה דקות מורטות עצבים של שיחה במכשיר הקשר, שבה דיווח ולנטיץ' על כלי טיס מוזר ובלתי מזוהה, קולו נדם.
ולנטיץ' ומטוסו נעלמו, ולא נמצא שום זכר להם עד היום. גם אבא שלו, כמו הרבה מאוד אנשים בציבור הרחב, אימץ את ההסבר הכי הגיוני בהינתן כל הרמזים, תמלילי שיחות הקשר (שהההקלטות המקוריות שלהם מעולם לא שוחררו לציבור), והדיווחים של עדי הראייה:
פרדריק ולנטיץ' נחטף עם מטוסו על-ידי חייזרים.
אנשים לא אוהבים תעלומות ללא פתרון. החיים הם מורכבים ומסובכים, ואנחנו תמיד מחפשים את סוף הסיפור. ימאים, ובמיוחד אנשי צבא של ים, הם אנשים קשוחים ואמיצים. אבל הם גם בעלי מסורת ארוכה של אמונות מיסטיות וכללי מזל עיקשים.
וכמו בסיפור של פרדריק ולנטיץ', תעלומת "דקר" הולידה שמועות ותיאוריות רבות. כמעט כולן טכניות ורציונאליות, ויחד איתן עוד פתרון אפשרי, שאולי בעצם לא סותר את כל ההסברים האחרים:
הצוללת "טוטם" שהפכה ל"דקר" היתה מקוללת. היא נשאה איתה מראש את גורלה הטרגי, כי הטוטם האינדיאני כבר לא היה שם כדי להגן עליה.
המחקר רב התהפוכות בן 31 השנים על היעלמות "דקר" הסתיים באופן רשמי כשפנה מפקד חיל הים, ידידיה יערי, לבני המשפחות וקיבל את הסכמתם לסיומו.
אבל הסיפור של "דקר" תמיד ילווה את חיל הים הישראלי.
והשבוע, בטקס קבלת הצוללת החדשה "רהב", בדיוק 48 שנים אחרי שהתחילה תעלומת "דקר", יגיד לחברו מישהו בחיל הים "אנחנו לא יודעים מדוע זה קרה, אבל לפחות אנחנו יודעים מה קרה".
וחברו ילחש לו "האמת היא, שאנחנו גם לא באמת יודעים מה קרה".
(בתמונה: חלק מהמצפן הטבוע של "דקר")
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה