כל אחד רואה לפעמים משהו ומקבל ממנו השראה. אבל יש הבדל בין לחשוב על רעיון שנראה פרוע ולראות רק את המכשולים בדרך להגשמתו, לבין לאמץ צורת חשיבה שבה שאין גבולות.
כזה היה צוקרברג – אבל אני לא מתכוון לצוקרברג של פייסבוק, שכולם מגלגלים את שמו על הלשון היום.
בשנת 1925, בגליציה הרחוקה, עמנואל צוקרברג הצעיר התקרב בזהירות אל המטוס שזה עתה נחת. הוא שמע על מטוסים, הוא ראה אותם בשמיים, אבל לא ככה. מקרוב. כאן בעיירה הקטנה סטניסלבה.
הוא הרים את המצלמה וניסה למצוא את הזווית הכי מרשימה לתמונה של המטוס הדו-כנפי. הטייסים חייכו ובירכו אותו לשלום בפולנית. אחרי כמה דקות הוא כבר היה על המטוס שלהם, בטיסה הראשונה שלו, מתמכר לתחושה של חוסר הגבולות הזה. התחושה שתלווה ותוביל אותו עוד שנים אחר-כך.
התעופה הפכה לתשוקה של חייו. היא הובילה אותו להיות טייס, ועוד לפני כן ללמוד הנדסת אווירונאוטיקה בפריז – ביחד עם מרסל דאסו ואנטואן דה-סנט אכזופרי. מרסל דאסו יקים בעתיד את מפעל "דאסו" – יצרן מטוס ה"מיראז'" שיהווה את חוד החנית של חיל האוויר הישראלי. אכזופרי, איתו יטוס צוקרברג בעתיד בטיסות רבות וארוכות, יתפרסם בעיקר כסופר שכתב את "טיסת לילה" וכמובן את "הנסיך הקטן".
אבל צוקרברג – הוא יביא את רוח ההמצאה חסרת הגבולות והסיפורים הלא יאמנו לרמה אחרת לגמרי.
בשנת 1934 הוא עלה לישראל, וייסד את התעופה העברית – ב"הגנה", בחברת "אווירון" האזרחית, ובפלמ"ח. כשהתקרב סוף ימי המנדט הבריטי, תחת אמברגו הנשק של המעצמות, הבריח בעזרת כמה חברים, אנשי עולם תחתון בריטיים, מפה ומצפן, כמה מטוסים שביססו את הקמתו של חיל האוויר הטרי. אבל המלחמה היתה בלתי נמנעת, המטוסים המצרים היו מאיימים, וחיל האוויר הטרי היה צריך עוד. הוא היה צריך גם מפציצים כבדים.
"תביא לי מפציצים", פקד עליו בן-גוריון באחד הלילות של שנת 1948. "ותשנה את שם המשפחה שלך. צוקרברג זה לא שם עברי".
עמנואל צוקרברג הפך לעמנואל צור. אבל זמן לא רב אחר כך, בחסות דמותו האירופית המרשימה וידיעת השפות שלו, הוא הפך לרוברט דיקנסון, ויצא להביא מפציצים מהשאריות הרבות של מלחמת העולם השניה, ולא סתם מאירופה – אלא מאנגליה.
מפציצים. לא אקדחים ומקלעים. איך מבריחים מפציצים למדינה בהתהוות, תחת אמברגו נשק, ועוד מאנגליה, כשהבולשת בעקבותיך?
צור הבין שהתוכנית צריכה להיות נועזת, חסרת גבולות, כמעט בדיונית. כמו סרט ריגול מפותל. וזה בדיוק מה שהוא עשה.
בפריז הוא הכיר במקרה בחורה צעירה שחולמת להיות שחקנית קולנוע. אפילו רעיון לסרט היה לה – משהו על גבורת הטייסים במלחמה בניו-זילנד. השיחה איתה, כמו אותו מטוס פולני של ילדותו, הפכה לזרע של הרעיון חסר המעצורים.
צור ושותפו הקימו את חברת "אייר פיילוט פילם קומפני", כתבו תסריט, שכרו צוות צילום, מצלמות קולנוע, פנסי תאורה, ניצבים. התסריט ההירואי אודות הטייסים הבריטיים מקבל אישור מיוחד מהשלטונות לצילום המטוסים – כמו אותו צילום שחיפש בילדותו, ושהוביל אותו אל עולם התעופה.
אקשן! שחקניות בדמות נשים נרגשות מנופפות לשלום ומוחות דמעה, ארבעה מפציצים מדגם "בופייטר" – המוות המלחש – ממריאים אל השמיים, עושים סיבוב ונוחתים.
אקשן! המצלמות פועלות. סאונד. המטוסים ממריאים שוב, ונוחתים.
למחרת הם כבר נוחתים בשדה תעופה סמוך.
ביום הרביעי הם ממריאים שוב, כדי לצלם את הנחיתה, לפי התוכנית והאישורים, בנופי סקוטלנד שיחליפו את נופי ניו-זילנד.
אבל בהוראתו של צור הם עושים פניה חדה בשמיים, ונעלמים.
הם נוחתים בקורסיקה, שם מחכים להם פקחי הטיסה ששיחד צור מבעוד מועד, ואחרי תידלוק קצר, ועוד חניית לילה ביוגוסלביה, הם נוחתים בישראל, בשדה התעופה הקטן בעקרון, כשצור עצמו מתעקש להטיס אחד מהם. בינתיים, באנגליה, צוות הצילום הנטוש לא מבין מה קרה. הסרט קיבל תפנית מפתיעה.
כשהסתיימה מלחמת העצמאות מינה בן-גוריון את עמנואל צור למנהל הראשון של שדה התעופה לוד – אותו שדה תעופה קטן שהקימו הבריטים בשיתוף פעולה נדיר ביניהם, לבין היהודים ולבין הערבים. אותו שדה תעופה שיהפוך לנמל התעופה הראשי של המדינה, ויקבל אחרי כ-25 שנה את שמו המוכר יותר – "בן גוריון".
אחר כך פנה צור שוב לשוק האזרחי, והקים את חברת התעופה "אויתור". החברה ניסתה בכל כוחה להתחרות במונופול של "ארקיע" על שוק טיסות הפנים. אבל הימים הם ימי הריכוזיות הגדולה של מפא"י. אף אחד לא הסכים לתת להם רשיונות להתחרות בקו הרווחי ת"א-אילת, ובסופו של דבר החברה נרכשה ע"י "ארקיע" בשנת 1966. יש דברים שגם רוח ה"מעל לכל דמיון" וה"הכל אפשרי" שהנחיל צור לחיל האוויר הישראלי לא יכולה להם.
בעצם, אולי כן. אולי אם יש מישהו שהיה יכול להצליח בזה, זה עמנואל צור. אבל הוא היה שם רק טייס שכיר, כי הוא מכר את החברה לחברת "מרום" 4 שנים לפני כן.
כזה היה צוקרברג – אבל אני לא מתכוון לצוקרברג של פייסבוק, שכולם מגלגלים את שמו על הלשון היום.
בשנת 1925, בגליציה הרחוקה, עמנואל צוקרברג הצעיר התקרב בזהירות אל המטוס שזה עתה נחת. הוא שמע על מטוסים, הוא ראה אותם בשמיים, אבל לא ככה. מקרוב. כאן בעיירה הקטנה סטניסלבה.
הוא הרים את המצלמה וניסה למצוא את הזווית הכי מרשימה לתמונה של המטוס הדו-כנפי. הטייסים חייכו ובירכו אותו לשלום בפולנית. אחרי כמה דקות הוא כבר היה על המטוס שלהם, בטיסה הראשונה שלו, מתמכר לתחושה של חוסר הגבולות הזה. התחושה שתלווה ותוביל אותו עוד שנים אחר-כך.
התעופה הפכה לתשוקה של חייו. היא הובילה אותו להיות טייס, ועוד לפני כן ללמוד הנדסת אווירונאוטיקה בפריז – ביחד עם מרסל דאסו ואנטואן דה-סנט אכזופרי. מרסל דאסו יקים בעתיד את מפעל "דאסו" – יצרן מטוס ה"מיראז'" שיהווה את חוד החנית של חיל האוויר הישראלי. אכזופרי, איתו יטוס צוקרברג בעתיד בטיסות רבות וארוכות, יתפרסם בעיקר כסופר שכתב את "טיסת לילה" וכמובן את "הנסיך הקטן".
אבל צוקרברג – הוא יביא את רוח ההמצאה חסרת הגבולות והסיפורים הלא יאמנו לרמה אחרת לגמרי.
בשנת 1934 הוא עלה לישראל, וייסד את התעופה העברית – ב"הגנה", בחברת "אווירון" האזרחית, ובפלמ"ח. כשהתקרב סוף ימי המנדט הבריטי, תחת אמברגו הנשק של המעצמות, הבריח בעזרת כמה חברים, אנשי עולם תחתון בריטיים, מפה ומצפן, כמה מטוסים שביססו את הקמתו של חיל האוויר הטרי. אבל המלחמה היתה בלתי נמנעת, המטוסים המצרים היו מאיימים, וחיל האוויר הטרי היה צריך עוד. הוא היה צריך גם מפציצים כבדים.
"תביא לי מפציצים", פקד עליו בן-גוריון באחד הלילות של שנת 1948. "ותשנה את שם המשפחה שלך. צוקרברג זה לא שם עברי".
עמנואל צוקרברג הפך לעמנואל צור. אבל זמן לא רב אחר כך, בחסות דמותו האירופית המרשימה וידיעת השפות שלו, הוא הפך לרוברט דיקנסון, ויצא להביא מפציצים מהשאריות הרבות של מלחמת העולם השניה, ולא סתם מאירופה – אלא מאנגליה.
מפציצים. לא אקדחים ומקלעים. איך מבריחים מפציצים למדינה בהתהוות, תחת אמברגו נשק, ועוד מאנגליה, כשהבולשת בעקבותיך?
צור הבין שהתוכנית צריכה להיות נועזת, חסרת גבולות, כמעט בדיונית. כמו סרט ריגול מפותל. וזה בדיוק מה שהוא עשה.
בפריז הוא הכיר במקרה בחורה צעירה שחולמת להיות שחקנית קולנוע. אפילו רעיון לסרט היה לה – משהו על גבורת הטייסים במלחמה בניו-זילנד. השיחה איתה, כמו אותו מטוס פולני של ילדותו, הפכה לזרע של הרעיון חסר המעצורים.
אקשן! שחקניות בדמות נשים נרגשות מנופפות לשלום ומוחות דמעה, ארבעה מפציצים מדגם "בופייטר" – המוות המלחש – ממריאים אל השמיים, עושים סיבוב ונוחתים.
אקשן! המצלמות פועלות. סאונד. המטוסים ממריאים שוב, ונוחתים.
למחרת הם כבר נוחתים בשדה תעופה סמוך.
ביום הרביעי הם ממריאים שוב, כדי לצלם את הנחיתה, לפי התוכנית והאישורים, בנופי סקוטלנד שיחליפו את נופי ניו-זילנד.
אבל בהוראתו של צור הם עושים פניה חדה בשמיים, ונעלמים.
הם נוחתים בקורסיקה, שם מחכים להם פקחי הטיסה ששיחד צור מבעוד מועד, ואחרי תידלוק קצר, ועוד חניית לילה ביוגוסלביה, הם נוחתים בישראל, בשדה התעופה הקטן בעקרון, כשצור עצמו מתעקש להטיס אחד מהם. בינתיים, באנגליה, צוות הצילום הנטוש לא מבין מה קרה. הסרט קיבל תפנית מפתיעה.
כשהסתיימה מלחמת העצמאות מינה בן-גוריון את עמנואל צור למנהל הראשון של שדה התעופה לוד – אותו שדה תעופה קטן שהקימו הבריטים בשיתוף פעולה נדיר ביניהם, לבין היהודים ולבין הערבים. אותו שדה תעופה שיהפוך לנמל התעופה הראשי של המדינה, ויקבל אחרי כ-25 שנה את שמו המוכר יותר – "בן גוריון".
אחר כך פנה צור שוב לשוק האזרחי, והקים את חברת התעופה "אויתור". החברה ניסתה בכל כוחה להתחרות במונופול של "ארקיע" על שוק טיסות הפנים. אבל הימים הם ימי הריכוזיות הגדולה של מפא"י. אף אחד לא הסכים לתת להם רשיונות להתחרות בקו הרווחי ת"א-אילת, ובסופו של דבר החברה נרכשה ע"י "ארקיע" בשנת 1966. יש דברים שגם רוח ה"מעל לכל דמיון" וה"הכל אפשרי" שהנחיל צור לחיל האוויר הישראלי לא יכולה להם.
בעצם, אולי כן. אולי אם יש מישהו שהיה יכול להצליח בזה, זה עמנואל צור. אבל הוא היה שם רק טייס שכיר, כי הוא מכר את החברה לחברת "מרום" 4 שנים לפני כן.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה