שינויים גדולים מתרחשים בעולם בקיץ הזה – מהפכות במדינות ערב, חתונות, מעברי דירות, התינוקת שלי גדלה והופכת לילדה, וגם עוד קצת מהפכות במדינות ערב. בתקופות כאלו, כשאני מרגיש קצת מבולבל ותוהה לגבי העתיד, אני נכנס לאתרים של חברות היי-טק, ושם אני פונה מיד לדף ה-"אודות: חזון", כדי להתנחם בכך שיש עוד הרבה מבולבלים ותוהים כמוני.
כי אם יש משהו אמורפי ולא ברור בעולמנו, אפילו עוד יותר מהעתיד עצמו, הרי זה החזון שאנשים מנסחים כל-כך במדויק. ובאופן טבעי, חברות היי-טק יודעות לעשות את זה באופן הכי מרשים ומשוכלל – כזה שאיכשהו תמיד משלב יחד את החדשנות, את הפן האנושי של הטכנולוגיה, את היעילות, את יצירת ההבדל המשמעותי, ועוד כמה מילים שעובדות רק באנגלית, ושמבטאות ייחוד ובידול – ולכן אף-אחד אף-פעם לא יעז להשמיט אותן.
אבל האמת היא שכולנו נופלים לקלישאות כשאנחנו מנסים לתאר את העתיד שלנו. יש בעניין הזה של העתיד משהו מאוד מעצבן – אולי העובדה שאין לנו מושג מה יהיה בו, או אולי זה שאנחנו דווקא כן יודעים שהוא יהיה רחוק מהחזון האידאלי שאנחנו מציירים לעצמנו. ומסתבר שכשאנחנו מפחדים מהעתיד, אנחנו עושים את הדבר הכי לא יעיל בנוגע לזה – בונים פנטזיות וחזון.
החזון שלי, למשל, הוא שאוכל לשכנע את הילדה שלי לעשות דברים תוך שימוש בהגיון בריא בלבד, לנהל איתה שיחות נפש עמוקות על מה שקורה בחייה, ולעזור לה בכל מה שהיא צריכה. בפועל, כמובן, היא מתעלמת מכל מה שאני אומר, צורחת עלי כשאני מבקש ממנה משהו, ומתעקשת לסכן את עצמה בלי סיבה – וכל זה כשהיא רק בת שנה וחצי.
כי לצייר חזון זה גם קל. פגשתי בחיי הרבה חזונות, ואף אחד מהם לא ידע להטריח את עצמו בפרטים הקטנים, כמו למשל איך בדיוק מגיעים אליו. למעשה אפשר אפילו להגיד בוודאות שניסוח חזון הוא בדיוק הדרך הנכונה לגרום לעתיד להיות שונה ממנו לחלוטין, ולהבטיח שאותו חזון לא יוגשם אף-פעם, ושאנחנו נישאר מאוכזבים. תראו למשל מה קרה לחזון ארץ-ישראל השלמה, חזון השלום הכולל במזרח-התיכון, או החזון של תושבי ספרד גם לחיות בעושר ואושר, וגם לישון במקום לעבוד.
וזה לא שונה בהרבה גם כשמגיעים לפנטזיות ברמה האישית. שנים ארוכות של טיפוח פנטזיות לימדו אותי שהדבר הכי גרוע שאדם יכול לעולל לפנטזיות שלו, הוא להגשים אותן. אנשים נוטים לשכוח שיש הבדל בין פנטזיה למציאות – ולהבדל הזה קוראים בדרך-כלל "אכזבה". כשפנטזיה מתגשמת היא מקבלת חיים משלה, ולרוב אלה כבר לא החיים שאני נתתי לה.
והפנטזיות שלי כיום – דברים שקשורים למשפחה, לבריאות, לכלכלה - הן כבר הרבה יותר בנאליות מאלו של פעם. יש סיכוי גדול שמרוב בנאליות כבר לא ראוי לקרוא להן פנטזיות בכלל, במיוחד כשאין יותר מדי זמן לפתח אותן, כי היום-יום מספיק עמוס בלדאוג לכל מיני פרטים קטנים – אתם יודעים, עניינים של משפחה, בריאות, כלכלה.
החזון הוא תמיד יפה כמו יום אביבי בגן-עדן, וזאת בדיוק הסיבה שהוא מייאש ואין בו שום תקווה בעיני. בדיוק באותו אופן שבו הוא מבטיח ציוצי ציפורים, קשתות בענן ויצירת הבדל משמעותי, הוא גם מבטיח את התקיעות המחשבתית שתשאיר אותנו במציאות הבעייתית שלנו – זאת שממנה רצינו לברוח. כי האמת היא, שאנחנו מנסחים לעצמנו חזון לא בגלל הפחד שלנו מהעתיד, אלא דווקא בגלל הפחד שלנו מההווה – ולא משנה אם זה הפחד שהוא יעלם לנו, או הפחד שהוא ישאר איתנו בדיוק כמו שהוא לתמיד.
ההיסטוריה מעריצה אנשים גדולים בעלי חזון. אנשים שהצליחו להביע את התקווה של דור שלם לדברים אדירים כמו שוויון, עצמאות, חופש וסמארטפון. מה שההיסטוריה נוטה לשכוח זה את האנשים הקטנים שדאגו לעשות משהו בעניין הזה חוץ מלדבר – אלה שעזרו ליצור את העתיד שהגדולים חלמו עליו, או לחלופין אלה שעזרו להיפטר מהחזון ההוא ולחזור למציאות.
ולכן אני, ככל שהעתיד שלי מתקרב, בורח מהמילה הזאת, "חזון". להיפך – השאלה שאני שואל את עצמי כל הזמן היא מה אני יכול לעשות כדי לא להפוך את העתיד שלי לחזון. וכשאני מתבלבל ותוהה לגבי העתיד, אני חוזר שוב לאותם אתרים של חברות היי-טק, ונזכר שמאחורי כל המילים המשוכללות, שפעם גם אני הייתי מאוד אוהב לכתוב, מסתתרת בדרך-כלל תקווה לעתיד די פשוט – כזה שכולל שלווה, יציבות ובטחון כלכלי של היזמים.
וזאת כנראה התשובה שאני מחפש כל הזמן. העתיד יגיע גם בלי שנכריח אותו, וגם בלי שנתאכזב מתופעות הלוואי שלו. זה נורא מעייף לנסח חזון, ועוד יותר מזה לטפח אותו. במיוחד אם נזכור שבשלב זה אין שום דרך לחזות מה יהיה בעתיד. כל מה שנשאר הוא לייצר אותו. אחר-כך, ממרום השנים, תמיד אפשר לספר שזה היה בדיוק החזון.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה