במחזור הקודם, לקראת סוף המשחק, התחנן הפרשן דני נוימן לשחקנים שיקחו את הכדור לפינה ויבזבזו זמן.
הילוך חוזר למי שפיספס: דני נוימן, פרשן המשחק המרכזי בליגת העל הישראלית, נוזף בשחקנים ואומר שהם טיפשים (ממש ככה!), כי הם סוף סוף, לכמה דקות, מעדיפים לשחק כדורגל ולא לשחק בקקי.
הרגע הזה כמעט הפיל לי את בקבוק הבירה מהיד. הרגע הזה סימל בעיני את השילוב המושלם של כל מה שרע בכדורגל, גם מצד השחקנים, וגם מצד השידור הטלויזיוני של הספורט הפופולרי ביותר בעולם.
כבר מזמן רציתי לכתוב על כדורגל. בעיקר על הכדורגל הישראלי. כל זמן הוא טוב לדבר על כדורגל, ובכל פעם שרציתי לכתוב היתה סיבת רקע מצויינת: גמר ליגת האלופות, גמר הגביע שלנו, סיום העונה, תחילת העונה, ראש השנה. אז עכשיו זה יום כיפור, ואם אצליח לכתוב הפעם, אוכל לתרץ את זה בחשבון נפש שכזה. זה תירוץ קלוש כמו התירוצים של קשטן ולוזון, והקוראים אכן מוזמנים להתעלם ממנו ולעבור לספיישל החג החגיגי של העיתון החביב עליהם.
שריקת פתיחה: השחקנים
כדורגל הוא משחק קבוצתי, שמבוסס על תנועה. כל התורה מקופלת במשפט הפשוט הזה.
מסירות מדויקות ("מרגל לרגל") צריכות להתבצע כמעט רק בהגנה וסביב החצי. קישור התקפי טוב מבוסס על מסירות "לשטח", כלומר מסירות בהן שחקן היעד נע כדי לקבל את הכדור. רוב המסירות שאנחנו רואים בארץ (כשכבר רואים אותן) הן סטטיות: השחקן המוסר מכוון את הרגל של שחקן היעד, וזה האחרון עוצר את הכדור וממשיך הלאה. כשאנחנו רואים שחקן שזז ממקומו כדי לקבל את הכדור אנחנו לרוב רואים גם התקפה מוחצת עם הזדמנות לכיבוש שער.
ההבדל העיקרי בין כדורגל טוב לכדורגל רע הוא בתנועה של הקבוצה. הצפיה בכדורגל מתרכזת בדרך-כלל בכדור, ובשחקן שמחזיק בו, אבל אני מזמין אתכם לתרגיל פשוט: כששחקן מקבל כדור, הביטו דווקא בשחקנים שסביבו. אם הם זזים אני מבטיח לכם התקפה יעילה ומסוכנת. אם לא, אני מבטיח לכם שתראו משחק כדורעף של רגליים באזור ה-20 מטר, או התעמלות קרקע מאוד לא חיננית עם כדור שכאילו נזרק לשם כדי להפריע לכולם. אז מדוע שחקנים בארץ לא נעים ללא כדור? החשודים המיידיים הם הכושר הגופני (ע"ע, בהמשך), העצלנות המחשבתית, ותסמונת הבריחה מאחריות.
בשכונה קראנו לזה "אגואיסט". היום זה השתכלל לכדי "אני אדפוק דריבל כדי להרשים את הסקאוטר מבלגיה". כמובן שבאופן אירוני כל שחקן שיגיע לאירופה (וגם אשכרה ישחק שם), יאלץ ללמוד בקבוצתו החדשה למסור ולרוץ, במקום לבעוט בדשא או באוויר, אבל כאן מוסרים רק כבחירה אחרונה, כמעשה נואש, כשברור שהאופציה האחרת היחידה באותו רגע היא לאבד את הכדור. ואז כמובן יוצאת מסירה רעה, שחקן המטרה לא בנה את העמדה שלו נכונה, המוסר נופל, והכדורגל כולו שכונת עוני.
כשהמוטיבציה למסור היא רק הפחד לרשום על שמך את איבוד הכדור, זאת בריחה מאחריות. ואגב, לרוב זה גם איבוד כדור. למאמנים יש כמובן את ההשפעה הגדולה ביותר על סגנון המשחק (הזה או האחר). המאמן הוא היחיד שרואה את התמונה הכוללת, והוא זה שצריך להנחיל את החינוך לכדורגל נכון ויעיל. כל-כך פשוט, וכל-כך מסובך כנראה:
1. כדור ינוע תמיד מהר יותר משחקן עם כדור.
2. מסירות מרגל לרגל מאפשרות המון זמן לסגירה וחסימה.
3. הכדרור הוא אמצעי, לא מטרה. הוא מוצדק רק בדיעבד, כשהוא מצליח. לרוב הוא לא.
4. מסירה מתחילה משחקן המטרה, ולא מהשחקן המחזיק בכדור. שחקן המטרה הוא זה שצריך ליצור את קו המסירה באמצעות תנועה ללא כדור.
והכושר הגופני, נדמה שבארץ הוא כמו מזג האוויר. כולם רק מדברים עליו והוא נשאר בלי אוויר. מכבי חיפה הפסידה לבאירן מינכן 3:0 אך ורק בגלל נחיתות של כושר גופני. הגרמנים לא פחדו מהחום המזרח תיכוני, כי הם ידעו מראש שחיפה תיפול מהרגליים באזור הדקה ה-70. מי שלא עושה תנועה לעולם לא ינצח, אבל כדי לעשות תנועה כל הזמן, צריך כמובן לרוץ כל הזמן, וזה כנראה נורא מעייף.
הפסקת מחצית: השיפוט
יש שתי אקסיומות שקשורות בשופטים. האחת קשורה לאמא של השופט, והשניה, שנוטים לשכוח, היא העובדה שרמת השיפוט תהיה תמיד ביחס ישר לרמת המשחק עצמו.
טעויות שיפוט תמיד היו ויהיו, אבל כשהמשחק טוב הן מאבדות משמעות ומאזנות את עצמן. הפועל ת"א ניצחה את סלטיק למרות טעויות של (חמשת!) השופטים, פשוט כי היא שיחקה נכון ויעיל. לאו מסי מרשה לעצמו לחייך כשהוא נעצר בשריקת נבדל שלא היה, כי כבר חמש פעמים לפני כן התרגיל שלו הצליח, וברצלונה מובילה כבר 4:0.
אל תיפלו בפח: מי שטוען שטעויות שיפוט הכריעו את המשחק לרעתו, אומר בעצם "שיחקנו רע". השפעה של שופטים על המשחק אפשרית רק כשהמשחק היה שביר מספיק כדי לאפשר את ההשפעה הזאת.
זמן פציעות: השידור הטלויזיוני
העובדה שהכדורגל הישראלי בקושי מוצא לעצמו ערוץ שידור היא מבישה. אבל זה רק חצי אמת לתלות את העניין ברמת הכדורגל. טוב, אולי 80% אמת. החלק השני בכל אופן, קשור לרמת השידור עצמה, שלמרות שיפור מתמיד, עדיין כוללת כמה מחלות כרוניות כמו הילוכים חוזרים ברגעים של אירועי זמן-אמת בעלי משמעות, שדרים שחושבים שתפקידם הוא להיות פלט של מאגר סטטיסטיקות, ופרשנים שנשמעים כמו שכנך לטריבונה.
להפתעתי התברר לי שקיים איזה שהוא ויכוח על דמות השדר הישראלי המוצלח. בואו נהיה ישירים: מחנה ארבל מול מחנה וייץ.
ההפתעה שלי היתה על עצם קיומו של הויכוח, ובעצם על עצם קיומה של גישה אחרת מזו שמכירה בכדורגל כצורה של בידור להמונים. יורם ארבל ניחן בקול הכי נעים בארץ. אבל אם זאת היתה המעלה היחידה שלו, הוא היה עדיין צובע את השלכת בירוק, ולא את הדשא בכל הצבעים. כי אחרי ככלות הקול והתמונה (וכושר הביטוי המופלא), יורם ארבל בא מראש עם תובנה מקצועית שעמיתיו מתקשים להפנים גם כשהם מתאמצים: מטרתו של שדר הטלויזיה היא לא לתאר, אלא לספר.
בני אדם חושבים בתבניות סיפוריות. חיינו הם מאבק מתמיד של סידור ויציקה של התחושות והחוויות לתוך עלילות. אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים על כל דבר, מחפשים סיבתיות בכל כאוס, מייצרים קטגוריות ומשפטים עם התחלה-אמצע-סוף לכל גרעפץ, ונרגעים רק כשהצלחנו בכך.
אם מישהו יתמלל את הטקסט של תיאור המשחק של יורם ארבל, כמעט תמיד תקבלו סיפור שכאילו נכתב מראש. האיזונים שלו בין רגש לפעולה ובין רקע לאירועים, הם כמעט מושלמים. הוא לעולם לא יספר לנו שליברפול לא כבשה גול כבר 267 דקות לשער בצד המערבי באצטדיון שממזרח לקו האורך 10 אחרי השעה 8 בערב במחצית הראשונה. הוא יודע שהרבה יותר מעניין אותנו לשמוע שגם רפא בניטז מבין שמשהו חורק ברגליים של החלוצים שלו ושהוא עכשיו מזיע כמו השחקנים שלו.
וכך גם הצילום והבימוי עצמם. ליגת האלופות היא לא רק פסגת הכדורגל העולמי, אלא גם פסגת טלויזיית הכדורגל. היכולת של הצלמים והבמאים לייצר בזמן אמת מתוך המשחק גם דרמה של שפת גוף, הבעות פנים, פעולות ותגובות, ורגשות, מעוררת הערצה. לראות כדורגל במגרש זאת חוויה מלאה ועמוקה יותר, ולכן הטלויזיה חייבת לתת משהו שאי אפשר אף פעם לקבל ביציע, ולא לנסות לייצר בחוסר הצלחה את אותו הדבר הזה שיש שם.
מה שמחזיר אותי לפרשן שוב את נושא עמדת הפרשן. פרשן טוב צריך לספר לי את מה שאני לא יכול לראות - גם בגלל מגבלת הצילום, וגם כערך מוסף מקצועי. אבל גם אם זכינו לפרשן שיודע לנפק קצת יותר מ"או-אה זה היה מצב מסוכן", זה עדיין לא מספיק. והיחידים (כמעט) שהבינו את זה עד עכשיו, הם שגיא כהן ואייל ברקוביץ'.
ברקוביץ' הרי מיישם באופן שהוא עדיין לא מושלם את הגישה המושלמת. הוא מעלה את טמפרטורת המשחק באופן מלאכותי, מתוך הבנה אמיתית שכדורגל הוא בידור. הוא פאן. הוא מבין מספיק את המקצוע כדי להאיר מערכים ומהלכים, אבל גם מאמין בכל לבו שמותר להגיד על כל זה "קישקוש". בכדורגל יש בן אנוש על המגרש, ובן אנוש מול המסך, ומישהו פשוט צריך לחבר ביניהם. משחק כדורגל יכול להיות הדרמה הכי גדולה, הקומדיה הכי גדולה, והסיפור הכי מרגש. כל מה שצריך זה להבין שזה מה שהוא. תבלו.
