אתמול שמעתי ברדיו כתב מראיין בני נוער בנושא רצח רבין. משנה לשנה נראה שקשה יותר לתקשורת לציין את יום הזכרון הזה, עד כדי כך שהפעם עסקה הכתבה בגילוי המחריד שבני הנוער של היום היו פעוטות בגיל הגן כשארע הרצח! אכן, חדשות לשמן, אם לא פרס נובל בפיזיקה: זרימת הזמן והמרחב ממשיכה בייקום שלנו גם אחרי רבין.
לסיום שאל הכתב את בני הנוער המסכנים את שאלת השאלות, "מהי מורשת רבין", ונפעם כמובן מכך שאין לאף אחד מהם מושג. קל לצוד כך את הנוער, אבל גם הכתב עצמו לא נתן תשובה, וחבל. אני מת לדעת פעם אחת ולתמיד את התשובה.
כי האמת, עד כמה שכואב להודות בה, היא שאין כזה דבר. "מורשת רבין" היא מושג ריק מתוכן שיזמו אנשים שהיו אז בתחושת אבל - ואין ספק שזה היה אבל אמיתי וכן - רק כדי לסייע בהתמודדות עם אותו אבל. מעין נוסטלגיה שבאופן אבסורדי נולדה בזמן אמת, ולא בדיעבד, כפי שנהוג.
מהי מורשת רבין? הציניקנים יאמרו שכל כולה היא ביש המזל להירצח, אבל זה אולי מוגזם. ובכל זאת, מהי מורשת אשכול? מהי מורשת בגין? מהי מורשת שמיר? רק בדיעבד, אחרי שנים, אפשר אולי לנסח קו כלשהו שמאפיין כל אחד מהם, ולדון בו בלי הפרזה של רגשנות. לכן, המצאת המונח הזה בזמן אמת נדונה לכשלון מראש, ומהווה רק עוד כלי בהתמודדות הרגשית. למען השם, נראה שאפילו משפחת רבין עוסקת יותר במורשת הזו מאשר ביצחק רבין האב, הסב, האיש והאדם.
רבין היה ראש ממשלה שבקדנציה השניה שלו קרו דברים טובים, וגם דברים לא טובים. לרבין לא היתה משנה סדורה, כי לאף מנהיג אין משנה סדורה במשטר דמוקרטי ופתוח תקשורתית וגלובלית. האמת היא, שמורשת רבין היא מה שהיינו זוכרים ממנו אם היתה הקדנציה שלו מסתיימת באופן "דמוקרטי טבעי" - בהצבעת אי-אמון או בכשלון בבחירות הבאות. יותר מכך, מורשת רבין היא מה שהיינו זוכרים מרבין אם היה מאריך ימים ומסיים את חייו באופן שאינו טראגי מבחינה פוליטית ולאומית. רק כך אפשר לעסוק ב"מורשת רבין" מבלי לצייר אותה על בד הרצח עצמו. והאם לא זה מה שאנחנו מצפים ממורשת חברתית, פוליטית, אנושית אמיתית?
הסלידה ממה שמכונה בציניות "פסטירבין", לא נובעת - כמו שנשבע לכם ששמעתי - מהעובדה שבין יום הזכרון העברי ללועזי חולפים כמה ימים. האשם המרכזי בסלידה הוא מי שיצר את מערכת של התמודדות עם כאב לאומי שמתאימה לכתות ילדותיות, וניכס אותה לקבוצה סגורה, כאילו רבין היה ראש הממשלה של העצרת ההיא, ולא של המדינה כולה. האשם המרכזי הוא מי שהחליט שכל דבר טוב הוא רבין, וכל רבין הוא סמל לטוב, ומי שמנסה להשאיר את הדברים כך ומזדעזע מכל ערעור על הדיקטטורה של האבל הזו.
ההפרזה בהדבקת השם "רבין" לכל כביש ובניין ציבור היא עוד עדות לאקט אבל שנראה מכובד בתחילתו, אבל זורעת את זרע אי-היכולת להתבגר וללמוד. בדיוק לפני 6 שנים, הזדעקו אנשים טובים על כך שבעל מסעדה באזור כיכר רבין החליט לקרוא למסעדה שלו "מפגש רבין". כתבתי אז "שיטת ההנצחה של קריאת נכסי נדל"ן על שם מנהיגים מנוחים כנראה נחשבת בעיני שכבה מסוימת לנכס שאסור לחלוק בו. אבל החטא הקדמון הוא של אותה שכבה ושל אותה שיטה. כל קריאה של רחוב, כיכר, בית-חולים, שכונה ושדה-תעופה, שלא עוררה התנגדות בזמנה, היתה עוד צעד קטן בתהליך שמרחיק את "המונצח" מהיותו האדם המלא בעבר והופך אותו לאייקון המייצג פיסת נדל"ן בהווה ובעתיד. האייקון הזה, מעצם מיקומו ומהותו, נחשב כבר לרשות הרבים".
הדברים נכונים גם היום, ולמרבה הצער, כתבים צעירים שמזדעזעים על כך שבני הנוער לא יודעים מיהו רבין גם כשהם נמצאים בכיכר רבין, צריכים קודם כל לשאול את עצמם האם הם יודעים מספיק על יגאל אלון כשהם הולכים למשחק כדורסל במגרש הביתי של מכבי תל-אביב, או האם בפוסעם באזור ביה"ח איכילוב הם יודעים מי היתה הנרייטה סולד ומה היתה מורשתה.
כפי שחשפתי בתחילת הדברים כאן, מסתבר שהזמן ממשיך לעבור. גם האנשים המשפיעים ביותר עלולים להשכח, במיוחד כשכל מה שאמור להזכיר אותם הוא בניין או כביש, ובמיוחד כאשר ציון דרכם וחייהם עדיין נראה כמו היסטריה ילדותית, שהלוקים בה רוצים שהיא עצמה תהיה כל מה שמותר או אפשר ללמוד מאירוע מכונן בתולדות המדינה.
