אותי מעניין לחשוב על זליכה כמשל. על המודל שבחר לעצמו, גם אם השיקולים שלו אינם השיקולים שלי. אבל אני תולה את דברי בזליכה רק בגלל שהוא עלה לכותרות עכשיו, ובעצם לא עוסק בו או במה שעשה.
מעמד המורים בישראל נמוך. אולי מהנמוכים בעולם. המשכורות הנמוכות לא מושכות אנשים שבאמת יכולים למשוך את התלמידים, והמנגנון המדורדר הזה מנציח את עצמו כשהוא לא מצדיק משכורות גבוהות יותר.
את מעגל הקסמים הזה צריך לשבור כמו ששוברים מעגלי קסמים: בניסור ולא בשיוף קצוות. מודל החינוך והלימוד של גילאי היסודי והתיכון צריך להיות מודל שונה לחלוטין. תלמידים לא צריכים להשלים ולשפר בגרויות אחרי השירות הצבאי, אלא להשיג את ההישגים והידע בזכות, כבר בגיל הצעיר יותר. מורים לא צריכים להתחנן למשכורות שגבוהות רק בשקל וחצי מהמינימום, ואנשים איכותיים ומובילים לא צריכים לברוח מתחום החינוך ולזנוח אותו כדי שיתמלא בברירות המחדל.
התהליך צריך להיות הפוך: אני רוצה שהאנשים המובילים ביותר במדינה יקדישו חלקיק מזמן העבודה שלהם לחינוך ולימוד. אני רוצה כמות אדירה של מורים מעולים כאשר כל אחד מקדיש זמן מצומצם לתחום החינוך והלימוד, ולא מורים מעטים שמקדישים את כל חייהם לכך. אני רוצה מורים שאינם תלויים במשכורות ובחסדים של משרד החינוך כדי לשרוד, אלא מורים שהגב הכלכלי והקרייריסטי שלהם כבר מובטח ממקום אחר, ואת התרומה שלהם לגיל הצעיר הם עושים כמעט בהתנדבות. אני רוצה מורים שהם מודל לחיקוי בגלל מה שעשו כבר בחיים, ולא בגלל תכונות אנטומיות קינקיות כמו עיניים בגב או יכולות רטוריות שמתמצות בהשתקת תלמידים משועממים.
אין שום סיבה הגיונית שבכירה בעולם התוכנה תוותר על התנאים והשכר שמציע לה השוק הפרטי ותקדיש את עצמה לשדרוג מערכת החינוך. זה אמנם קורה לפעמים, אבל כתבות הצבע בעיתונות רק מעידות על כך שמדובר בתופעה חריגה ומיוחדת. אין שום סיבה הגיונית שאיש תקשורת בכיר ינטוש את הקריירה שלו כדי להאבק בתלמידים שלא רוצים לשנן פרשנויות שירה או תאריכים היסטוריים, כי כך הם התרגלו שמתנהל שיעור בתיכון. האנשים האלה צריכים להעניק את הידע והמעמד שלהם לטובת תרומה אמיתית וטהורה לחינוך ולימוד, והם צריכים לעשות את זה לא כתחליף לחייהם המקצועיים (תחליף שיוציא את כל העוקץ מעצם המנגנון הזה), אלא במשורה של משרה - תמורת תשלום סמלי עבור כמות זמן שלא תשעבד אותם.
האנשים האלה צריכים להיות מוכשרים, מובילים בתחומם, משכילים, רחבי אופקים, ובעיקר בעלי הבנה שהם לא באים ללמד מקצוע אלא גישה כלפי החיים וכלפי עצם המושג "לימוד". אני יכול להעלות על דעתי כמה שמות, אבל זה פחות חשוב - כי מה שבאמת חשוב זה שמערכת החינוך תהפוך את התלמידים לאנשים מהסוג הזה בדיוק.
~~~
לפני כמה שנים סייעתי לתלמידת תיכון לקראת המבחנים במתמטיקה. כנהוג בארצנו במקרים רבים התלמידים אינטליגנטיים והמורים איומים עד כדי בושה, ועבודתי לא היתה קשה מדי. למעשה ההסבר הקשה ביותר שהייתי צריך לתת הוא על השאלה "בשביל מה בכלל אני צריכה ללמוד מתמטיקה?", כלומר, היה ידוע לה כבר שמסלול חייה לא יוביל אותה להיות מהנדסת או להזדקק לסידור משולשים או פתרון משוואות במעלה שניה, ומכאן קצרה היתה הדרך לייאוש, לתסכול, וליחס של דחיה כלפי כל המקצוע הזה, שהצטמצם לכדי ציון סופי משוקלל בתעודת הבגרות.
צריך להדגיש: התהליך הזה בו הפכו לימודי המתמטיקה בשביל אותה נערה לקושי התחיל בדיוק על קו התפר הזה בין הלימוד העיוני של בית-הספר לבין החינוך שבית-הספר צריך להעניק. זרעי התהליך הזה נטמנים באדמה הפוריה של תלמיד התיכון ברגע שמזקקים לו את לימודי המתמטיקה לכדי פתרון משוואות בצורה המדוייקת והקצרה ביותר, כחלק מנוסחה גדולה ומשמימה של ממוצע משוקלל על פיסת נייר מכובדת שתוגש לו לאחר בחינות הבגרות. העניין המדאיג הוא שהרעה החולה הזו אינה קשורה למתמטיקה וללימוד שלה.
באותה מידה יכולתי להתחיל לספר את הסיפור כמה שנים לפני כן, להחליף את הנערה הזו בי, כשהייתי בתחילת ימי התיכון, ולהחליף את המתמטיקה בלימודי הספרות, הלשון, התנ"ך וההסטוריה. כשאני הייתי בתיכון לא ראיתי בלימודים האלה שום תכלית, כי בעיני דווקא המתמטיקה והפיזיקה היו המקצועות המעניינים. אלמלא כמה מורים מעולים, ובראשם מורה אחת נפלאה ויוצאת דופן שזכיתי להכיר (כמורה של המקצועות הללו וכמחנכת) במחצית השניה של לימודי התיכון, הייתי כנראה ממשיך לחשוב שלימודי התנ"ך והספרות הם למעשה לימודי בקיאות בטקסטים של פרשנים מפולפלים, ושלימודי ההסטוריה הם למעשה אוסף של תאריכים והגדרות מילוניות של מושגים פוליטיים.
למעשה זה היה מאוד טבעי שאמשיך לחשוב באופן כזה, כשאני כבול כבר מיומי הראשון בתיכון בתוך סד מגביל של מערכת חינוך שמרנית ומקלה על עצמה. אותה מערכת אילצה אותי לבחור בחירה שנראית כל-כך מובנת מאליה, עד שקשה מאוד לעצור לרגע ולהתבונן בה, אך כשעושים זאת מגלים עד כמה היא מגוחכת.
אני סווגתי כתלמיד "ריאלי", בניגוד לתלמידים אחרים שהיו "הומניים". הבחירה היתה שלי, אני הרהרתי בה ואני צריך לקחת את האחריות עליה, אך עצם האילוץ הזה לבחור במקום שאין בו הצדקה לבחירה, עצם הצבת פרשת הדרכים המלאכותית הזאת היא החטא הקדמון שמשרת בעיקר את המערכת שמחפשת לעצמה חיים קלים יותר, ולא את התלמידים.
התשובה האמיתית, אם ננסח אותה בקיצוניות ובפשטות, היא שאין כזה דבר "ריאלי" ו"הומני". אלה שני יצורים מלאכותיים ומעוותים שהנפיק מוח מעוות לא פחות, שלמזלו (וגם קצת למזלנו) אנחנו לא יודעים איפה הוא היום. דבר אחד בטוח - משהו מוצלח לא יצא ממנו.
היכולת האמיתית שלימודי הספרות והתנ"ך משכללים אצל התלמיד אינה שינון של מקורות ופרשנויות, אלא מחשבה מעמיקה ומופשטת בנוגע לטקסטים מורכבים. באופן דומה, היכולת האמיתית שלימודי המתמטיקה מעניקים לתלמיד אינה פתרון משוואות בשני נעלמים או חישובי זוויות על-פי הגיאומטריה של אוקלידס, אלא טיפול מנטאלי בישויות מופשטות ומניפוליצות מופשטות עליהם. כאן נפגשות שתי הגישות, משום שהן מעולם לא נפרדו, ומעולם לא היו צריכות להיפרד.
ההפרדה בין "ריאלי" ל"הומני", והאילוץ לבחור בין שני המסלולים, היא מגוחכת בדיוק כמו פיתוח הכושר רק בצד ימין או רק בצד שמאל של הגוף. הרי לשם מה יש לי צורך בפיתוח שרירי יד שמאל אם אני ימני? אולי רק באמצעות האנלוגיה הזאת אפשר להבין עד כמה מטופשת, מעוותת, ומסוכנת הגישה המפרידה הזאת. לשם מה, למען השם, מאלצים נערים ונערות לוותר על מחצית מיכולתם המנטאלית מראש? את מי הויתור הזה משרת בדיוק? לימודי המתמטיקה ולימודי הספרות, כשהם מועברים באופן הנכון, משלימים זה את זה (ממש כפי שהאמנות והמדע עושים לכל אורך ההיסטוריה האנושית) ומפתחים שכל יותר מלא וכשיר בכל תחום. במקום להציג את הגאונים הגדולים ביותר בהסטוריה (אריסטו, דה-וינצ'י, דקארט, שפינוזה, ניוטון ועוד) כ"אנשי אשכולות" יוצאי דופן ביכולותיהם, ככאלה שרק מוחם המיוחד הביא אותם למעמד שאנו נותנים להם היום, צריך להפנים את העובדה שסביבתם האינטלקטואלית היתה כזאת שבה אין הפרדה בין ציור, פילוסופיה, מתמטיקה, פיסיקה ושאר התחומים בהם עסקו. זה לא מבטיח לנו שכל תלמיד יהיה לפתע ליאונרדו דה-וינצ'י של המאה ה-21, אבל זה לפחות מאפשר לכמה תלמידים להיות כאלה.
אין זה המקום להכריע בין הגישות הפילוסופיות ביסוד המתמטיקה (אגב, כמה תלמידי תיכון זוכים להכיר בכלל את הגישות הללו וההבדלים ביניהן?), אבל נראה לי שאפילו לצורך שכלול היכולות המופשטות של התלמידים מותר להקריב את הפלטוניזם על המזבח ולקדש לזמן מה גישות פורמליסטיות שבבסיסן עומדת הכרה שהיצורים המתמטיים אינם איזו אמת איומה וצרופה שתפקידנו לחקור ולפענח, אלא משחק מנטאלי במערכות חוקים, מעין תרגילי כושר לשריר החשוב ביותר בגופנו - המוח.
התהליך שעברתי כשהבנתי את זה וחזרתי לאהוב לימודי ספרות (למרות המגבלה שהוטלה עלי מראש כתלמיד ב"מגמה מדעית") התרחש בזכות אותה מורה שציינתי קודם (ולימים גם סיפרתי לה את זה). התהליך הזה המשיך ככל שהתבגרתי, ואני רואה גם אצל חברים בני גילי את התסכול שנובע מההכרה בניוון המכוון הזה שנכפה עלינו. השאלה היא מדוע אנחנו צריכים שההכרה הזו תגיע מאוחר מדי, אצל בני שלושים וארבעים שלרוב כבר אין להם מה לעשות איתה, ולא באותו שלב קריטי שבו הדברים רלוונטיים באמת.
