אתחיל בתשובה: "העולם", או ליתר דיוק "מדינות המערב", לא שונא אותנו, אבל במדיניות שלנו אנחנו עוזרים לאותו עולם להציל את עצמו, על חשבוננו.
אומרים שיש שני סוגי פחד: פחד שלילי ופחד חיובי. פחד שלילי הוא פחד שגורם לשיתוק. פחד חיובי הוא פחד שמניע לפעולה, שגורם לחשיבה.
באופן דומה, יש שני סוגי תסכול. התסכול הגדול שלנו מהצביעות העולמית כלפי מדיניות ישראל, צביעות שהגיעה לשיאה בתגובות על השתלטות צה"ל על המשט לעזה, מצטייר ברובו כתסכול משתק. איך אנחנו לא מצליחים להסביר את עצמנו? איך אנשים טובים מתנהגים בנאיביות ומאמינים לגורמים אינטרסנטיים בעלי כוונות זדון? איך פעולה של יחידה מובחרת הופכת לכשלון?
אבל התסכול הזה יכול וצריך להוליד גם חשיבה מחדש על הנושא. אם השאלות חוזרות על עצמן שוב ושוב, אם הן נשארות ללא מענה, אולי אנחנו לא שואלים את השאלות הנכונות. "שאלות נכונות" הן שאלות שאפשר לצאת מהן למסקנות מעשיות. שאלות כאלו הן שאלות יסוד, והן הרבה יותר משמעותיות משאלות טקטיות כאלו או אחרות.
אלו השאלות הרחבות יותר שאני שואל את עצמי:
1. איך קורה שפעילי שלום וזכויות אדם (אמיתיים ובעלי כוונות טהורות) מוצאים את עצמם תומכים בארגונים מוסלמיים קיצוניים, שמתנגדים באופן פומבי ומעשי לשלום ולזכויות אדם.
2. איך מתרחשת תופעה אבסורדית, בה באופן עקבי בשנים האחרונות מציגה התקשורת הישראלית כל פעולה צבאית ככשלון שיש לחקור, ומאידך באותו זמן מצהירה על מחדל הסברתי.
3. איך הגענו למצב שבו משטרים דמוקרטיים בעולם כולו תומכים בתנועות שמסכנות אותם עצמם, ואת הרעיונות שנחשבים לראיונות ליבה של הדמוקרטיה עצמה.
4. מדוע האידאולוגיה האיסלאמית הקיצונית מתפתחת כל כך בכל העולם, ושואבת מאמינים ופעילים בקצב מדהים בשנים האחרונות.
אני מאמין שהאמת היא, שהמחדל ההסברתי מתגמד לנוכח המחדל הדיפלומטי והמדיני. ישראל הפקירה את ההסברה באינטרנט, אבל ספק אם יש סיכוי להסברה כזאת להצליח, כאשר המחדל הוא חמור הרבה יותר: ישראל הפקירה את הזירה המדינית לגורמים בעלי אינטרס.
כל ראשי המדינות מודעים לכך שהאיסלאם הקיצוני שמתפשט בעולם מסכן אותם ואת הדמוקרטיות שלהם. הם אינם תמימים ואינם בורים. הם יודעים את האמת. אבל האינטרס הראשי שלהם הוא הגנה מפני אותם כוחות קיצוניים, ולכן נוח להם מאוד לשמר את המאבק הזה כמאבק של האיסלאם מול ישראל. יהיה מגוחך להאשים (כמו שנעשה כל הזמן) את אנגלה מרקל, ניקולא סרקוזי, דיויד קמרון, ושאר מנהיגי המדינות המערביות הגדולות בטיפשות, עיוורון או חוסר מידע. הם מנהיגי מדינות, ולא גולשי יוטיוב, ויש להם את כל צדדי המידע ואת כל הכלים והיועצים לניתוח שלו.
הם יודעים היטב שהמאבק הוא תרבותי-עולמי, ושהמאבק הזה הוא בין אידאולוגיה של אלימות ודיכוי לבין אידאולוגיה של שלום, חופש וקידמה. הגינויים כלפינו והתמיכה בפלשתינים אינם סותרים את הידיעה הזאת, אלא צומחים ממנה. האיסלאם הקיצוני והאלים מאיים על משטרי המערב כולם, והאסטרטגיה שנבחרה מולו היא בריחה ממאבק ישיר בו, באמצעות תמיכה במיקוד שלו כמאבק ערבי-ישראלי.
זאת אמת קשה מאוד, והיא מובילה לצורך בשינוי יסודי בחשיבה האסטרטגית שלנו - לא בתחום ההסברה להמונים (בוודאי שלא לאחר מעשה), אלא דווקא בתחום הדיפלומטי, האידאולוגי והערכי.
הדרך שבה מתבצעת בעולם "הקטנת" המאבק האידאולוגי לכדי מאבק מקומי (ישראלי-ערבי) היא באמצעות קישור בין אותם ערכים של חופש ושוויון, לבין מצבם העגום של אזרחים שסובלים מחוסר בחופש ובשוויון. יש הרבה כאלה בעולם, אבל כל עוד חלק מהם פלשתינים, ישראל נותנת סיבה מצויינת לשימור המאבק כמאבק מקומי, ובכך תורמת להסרת האיום (גם אם באופן זמני) ממדינות המערב כולן.
ברמה הטקטית-מבצעית כמובן שהיה צורך במידע חי ומדויק על המשתתפים במשט ותוכניותיהם (אפשר להשיג מידע כזה בשיטות מודיעיניות מגוונות שלא כדאי לפרט), כמובן שהיה צורך בהפצת הסברה עוד בזמן שהספינות היו רחוקות מכאן, ואולי גם היה אפשר למצוא דרך מבצעית טובה יותר (אני לא מתיימר להבין בתחום של לוחמת קומנדו כמו אותו טוקבקיסט בן 17 שהצהיר שממשחקי מחשב הוא למד דרכים מבצעיות מוצלחות יותר).
אבל ברמה המדינית ישראל חייבת להפסיק ליפול למלכודת שטומנים לה, ולהפסיק לבודד את עצמה ואת הסכסוך הקטן שלה - כי זה בדיוק מה שעושים אלה שהאינטרס שלהם הוא לשמור על האיום האיסלאמיסטי הרחק מהחוף שלהם.
עם כל הכבוד למודיעין, אמצעי לחימה, וסרטונים באינטרנט, ישראל כמדינה חייבת למצוא אינטרסים מדיניים וכלכליים רחבים כמה שיותר עם שאר העולם.
הנה דוגמה קטנה: חלק מהאינטרסים האלה, למשל, הם הנושא ההומניטארי שאנחנו נוטים להיזכר בו רק ברעידות אדמה, ולא ביום-יום. המשט הוגדר ע"י מארגניו כ"הומניטארי". ישראל בחרה להוקיע את ההגדרה הזאת במקום לזרום איתה. אמנם ישראל הציעה שוב ושוב להעביר את המטען לעזה אחרי שיורד באשדוד, אבל במקביל טרחו לזלזל בו ולהבהיר שהוא קטן ושהתרופות שבו אינן בתוקף.
צריך להבין: האלמנט ההומניטארי של המשט אכן היה קיים. היו שם לא רק טרוריסטים, אלא גם אנשים שהאמינו בכל לבם שהם עושים מעשה צדקה. המטען היה מיועד לתושבי עזה, ואף אחד מהאנשים הטובים שהיו במשט לא חשב לרגע שכמות המטען הזה תפתור את בעיותיהם של העזתים.
אז ישראל הצהירה שתעביר את המטען מאשדוד לעזה, אבל אלמנט חשוב אחד היה חסר: ישראל היתה חייבת לברך על המשט. לברך עליו בפה מלא. להוציא ממנו את העוקץ הפרובוקטיבי, ולהפוך אותו למבצע של העברת מטען. יותר מזה, ישראל היתה צריכה להכפיל את כמות המטען. לומר שעל כל כסא גלגלים היא מספקת עוד אחד. על כל אריזת תרופה היא מספקת עוד אחת. כי המטען קטן ולא מספיק.
גם מול הרשות הפלשתינית ההתנהלות משחקת לידיים של פחדני העולם. ככל שהחמאס בעזה הופך לקיצוני יותר, כך ישראל מקצינה גם את תדמית הרשות. על כל פעולה קיצונית של החמאס, ישראל צריכה להעניש אותו ע"י מתן פרס לרשות הפלשתינית ביו"ש. ליצור מקומות עבודה (לא באתרי בניה בת"א, אלא בשכם וג'נין), ושיתופי פעולה כלכליים ומסחריים.
"העולם" מתנגד לישראל לא בגלל שהוא באמת תומך באיסלאם החשוך, אלא בגלל שיותר נוח לו לא לצאת ראש בראש מול האלימות הקיצונית שמאיימת עליו עצמו.
הבעיה היא שישראל עושה לאותו עולם מערבי-דמוקרטי את העבודה קלה מאוד.
ישראל צריכה לחפש את האינטרסים ההומניטאריים בכל מקום, ולפעול באדיקות למטרות כאלו, גם כאן, ותמיד בשיתוף פעולה עם ארגונים ופעילים מובילים של זכויות אדם. ישראל חייבת לקחת חסות על ארגוני זכויות האדם, במקום להפקיר אותם לזרועותיהם הפתוחות של ארגוני טרור.
ישראל צריכה לעודד מחקר עומק שיענה על השאלה החשובה - מה גורם לכל כך הרבה אנשים בעולם להישבות באידיאולוגיה של איסלאם קיצוני ואלים, ובעיקר איך אנחנו ("העולם") יכולים להתחרות בזה, ומה אנחנו יכולים לספק לאותם אנשים במקום ההבטחות והתשובות שמספק להם האיסלאם.
ישראל חייבת לספק יותר תשובות והרבה פחות שאלות בנוגע לשאלות היסוד שמטרידות את העולם היום. ההסברה צריכה להתחיל ממדיניות, וצריכה לפעול מתוך שורש הבעיה ולא מתוך היסחפות ומרוץ חסר-סיכוי אחרי הסימפטומים.
