נשים אוהבות להגיד שגברים מאבדים את השפיות כשהם קצת חולים. יכול להיות שזה מתוך התנשאות – אחרי הכל המחזור החודשי הגברי הוא תופעה קצת פחות בולטת ומוכרת - אבל אולי זאת בעצם מחמאה. כי גברים הרי לוקחים ברצינות כל דבר שהם עושים: עבודה תמיד הופכת לקריירה, אהדה של קבוצת כדורגל תמיד הופכת למעצר עד תום ההליכים, ולכן ברור שקצת חום ושיעול מצדיקים הכרזה על גסיסה בייסורים.
האמת היא שגם אני הייתי כזה פעם, אבל לשמחתי החלמתי מזה. אצלי הבושה מאובדן העוצמה הגברית גורמת לי דווקא להסתיר את זה שאני בכלל חולה. למזלי השפעת בדרך-כלל גם עוברת לי אחרי יום אחד אינטנסיבי, אבל זה המקום להודות שאני כל הזמן בעצם קצת חולה. גם עכשיו כנראה יש לי חום, אחרת אי אפשר להסביר את תחושת הריחוף הקלה, ואת זה שאני בוחר לכתוב על הנושא הזה.
באמת קראתי פעם שחום משחרר לגוף חומרים שהשפעתם דומה לזו של סמים. או שאולי בעצם המפלצת הכחולה הגדולה סיפרה לי את זה בפעם האחרונה שהייתי חולה ופגשתי בה. אבל לא צריך חום גבוה כדי להיות מוטרד מעניין הבריאות.
אצלי זה התחיל בעצם משריטה קטנה בכף הרגל.
היא לא משהו שמפריע ללכת או לשתות קפה, אבל דווקא השריטה הקטנה הזאת מעוררת הרבה מחשבות. ככל שהגוף מתבגר, שריטות ופצעים מחלימים לאט יותר. השריטה הקטנה הזאת לא מצליחה להחלים כבר יותר מחודש. לעזאזל - היא נשארת כאן אפילו אחרי שהזכרון איך היא נוצרה כבר נעלם. מצד שני זאת לא חוכמה גדולה, כי הגיל המתקדם פוגע גם בזכרון.
לפני כמה שנים שמעתי את אייל ברקוביץ' מתראיין. שאלו אותו אם ככל שמתקדם הגיל הוא מרגיש את "בגידת הגוף", ואני זוכר שמאוד הופתעתי שהאיש הזה, שבדרך-כלל מצטיין בשחצנות לפחות כמו שהוא מצטיין בכדורגל, אמר בהכנעה "כן". זה היה רגע נדיר של כנות בעיני, אם כי יכול להיות שזה היה רק תירוץ לכך ששוב הושיבו אותו על הספסל באנגליה.
אני לא יודע אם הגוף באמת "בוגד" כשמתבגרים. אף אחד לא אוהב את המילה "בוגד". אז אולי הגוף רק נאלץ לשנות את דרכיו – שזה בעצם מה שיגיד על עצמו גם בן-זוג שבוגד. אבל תופעת הלוואי הכי מדאיגה כאן היא לא זמן ההחלמה של השריטות. הבעיה – ולוקח קצת זמן לפתח אותה, ועוד יותר זמן להכיר בה – היא שנושא הבריאות פתאום באמת מתחיל להטריד אותך. שיא העניין הוא כמובן התמכרות לפורומים רפואיים באינטרנט, ולתוכניות הרדיו והטלויזיה של פרופ' רפי קרסו. אבל עוד לפני כן, זה מתבטא במשהו יותר פשוט: אופן התגובה לצלצול של טלפון.
כשמצלצל אצלי הטלפון, ההנחה הסמויה היא שמשהו נורא התרחש. בכל פעם שאשתי, אחותי או אמא שלי מתקשרות אני מוצא את עצמי מקדיש את המחצית הראשונה של השיחה לחקירה צולבת, כדי לוודא שכולם באמת בריאים בצד השני של הקו. אסור לטעות - לא מדובר בהיפוכונדריה. היפוכונדר יכול להיות רק מישהו צעיר. כשאתה מתבגר, התנהגות כזאת נחשבת לנורמה.
יהיה בעצם יותר מדויק להגיד שאתה מתעניין באי-בריאות. בריאות זה משעמם. זה עיסוק של צעירים בחדר-כושר. גברים אמיתיים קוראים בעיתון דיווחים על מחקרים רפואיים לפני שהם פותחים את מדור הספורט. גברים אמיתיים מחזיקים בבית קופסת תרופות שהולכת וגדלה יחד עם הכרס והקרחת, וכוללת תחבושות גזה, מגוון טיפות ומשחות, אקמול צינון (יום ולילה), שני סוגים של כדורים נגד צרבת, שלושה סוגי אנטיביוטיקה, ומשהו כתום שעדיין לא התגלתה המחלה שהוא מרפא, אבל אתה יודע שזה הרי רק עניין של זמן.
כי בניגוד לאימרה, הזמן לא מרפא כלום. אם כבר, הוא רק מחמיר את הדברים. הזמן הוא תרופת פלסבו הפוכה: ככל שמצטבר יותר ממנו, אתה מבין שזה על חשבון מה שנשאר, וזה גורם לך פתאום לאיזה כאב מוזר בחלקי גוף שלא ידעת על קיומם. ואז אתה מוצא את עצמך הולך באמצע הלילה לקופסת התרופות הגדולה ההיא כדי לחפש נחמה, בועט בחושך במאוורר שעל הרצפה, ופוצע לעצמך את הרגל.
