תמיד חשבתי שהבעיה שלי היא שאני לא יודע לעומק שום דבר. או לחלופין, שמה שאני אוהב בעצמי הוא שאני יודע קצת על כל דבר כמעט.
אני מכיר קצת אמנות, קצת פילוסופיה, מתמצא לא רע בעניינים טכניים שונים, מכיר תיאוריות שיווק וכלכלה, מתעניין מאוד בהיסטוריה, בזואולוגיה, בבוטניקה, בטריוויה כללית ובאנקדוטות ספציפיות.
פעם התכונה הזאת היתה עוזרת לי בחיזור אחרי נשים. היום, מסתבר, זה הופך אותי לאבא יותר מעניין, כי הילדה שלי מאוד סקרנית, ועדיין אוהבת לשאול שאלות ולשמוע את ההסברים שלי, בניגוד לעוד כמה שנים – כי הספירה לאחור לזמן הזה כבר התחילה הרי – שאז היא תגיד שאני סתם חפרן וחופר.
הדרך הכי טובה ללמוד היא ללמד, כך למדתי מנסיון העבר. והיא באמת אוהבת שאני מסביר לה דברים. ותמיד יש מה להסביר, כי העולם נורא משוכלל, ועוד ממשיך להסתבך. היא שואלת על מזג האוויר, על חיות, על צמחים, על רפואה, על הנדסת בניין, על מכוניות, על תמרורים, ואפילו על הצבעים של המדרכות. וזה מתחבר לי מצויין, כי אני הרי יודע קצת מכל דבר, והיא לא צריכה יותר מזה. בכל זאת, יש גבול לסבלנות של ילדה בת 4.
וככה אנחנו יושבים, והיא נהנית לשאול, ולפעמים גם להקשיב, ואני נהנה לשבת ולהסביר לה דברים כל עוד אני יכול. כל עוד אני זה שעושה את זה ולא כל מיני שקרנים ורמאים נלוזים כמו אנשי טלמרקטינג. או גברים שמנסים לחזר.
ואחרי שאני מסיים להסביר לה דברים, ולהקריא לה סיפור לפני השינה, אני הולך לישון בעצמי וקורא ויקיפדיה. כי בויקיפדיה, אם רק יודעים לחפש ולקרוא נכון, יש את הסיפורים הכי טובים על היסטוריה, אמנות, רפואה, ריגול, אנשים, ושאר החיות. קצת מכל דבר. כמו שאני אוהב.
אבל עוד משהו שלמדתי בחיים, הוא שכשאתה לא מתכנן דברים, הם עלולים להגיע מהסיבות הכי מוזרות, ובזמן שנראה לך הכי לא מתאים.
גם אם לפעמים אי אפשר לתכנן, ואין שום זמן מתאים.
ואצלי זה קרה אתמול, כשהסתיים הגן, בנסיעה במכונית. והכל התחיל בגלל צבי הנינג'ה.
אף פעם לא דיברתי איתה על מוות. גם בפני עצמי זה נושא סבוך ומטריד, אז בטח שכאבא מצאתי את כל הדרכים להתחמק ממנו. ועד עכשיו היא גם עזרה לי. כשנעלמו דגים מהאקווריום היא לא שאלה, ואני פשוט הבאתי חדשים. זה היה הסכם כזה שבשתיקה.
הגן מלמד הרבה דברים, ויש לו תוכנית לימודים רשמית ומסודרת. אבל הילדים בגן מלמדים זה את זה עוד הרבה דברים אחרים, בלי שום תוכנית. ויום אחד כשהיא אמרה שאם דורכים על הנמלה היא מתה, ואני שאלתי אותה "מה זה מתה", ראיתי שהיא לא באמת מבינה, וקצת שמחתי. אבל ידעתי גם שהספירה לאחור החלה. שום דבר, גם לא הבורות התמימה, לא נצחי. עוד מעט היא כבר תדע.
או חמור מזה, תשאל אותי.
ואתמול, כשדיברנו במכונית על השמות של צבי הנינג'ה, לאספן הטריוויה האידיוט שאני היה מאוד חשוב להזכיר פתאום שהשמות שלהם הם בעצם שמות של ציירים מפורסמים. ולא סתם ציירים מפורסמים, ציירים מפורסמים שהיו פעם.
"אז הם כבר מת?" ננעצה השאלה שלה כמו סכין בלב שלי.
"כן"
"מה זה מת?" היא הדהדה את השאלה שלי מאותו יום עם הנמלים.
ועכשיו, בתוך המכונית, עם האובך בחוץ והתינוקת לידנו, רק תנסה להגיד לה שזה הסבר ארוך ואולי בפעם אחרת. אין סיכוי. אי אפשר לחמוק מהמוות, וגם לא מהשיחה עליו, ומהשאלות שלה:
"אז כולם בסוף מת?"
"גם משפחה?"
ואחרי הסיבוב, במעלה הרחוב בדרך לחוג החדש:
"גם אני בסוף אמות?"
וכשהגענו להתחלת הירידה הגדולה של הרחוב, נפתח בפנינו האופק לכיוון המגדלים שחוסמים את הנוף לים.
"תראי את האוויר היום. את רואה שהוא כאילו מלוכלך? קוראים לזה אובך".
אני מכיר קצת אמנות, קצת פילוסופיה, מתמצא לא רע בעניינים טכניים שונים, מכיר תיאוריות שיווק וכלכלה, מתעניין מאוד בהיסטוריה, בזואולוגיה, בבוטניקה, בטריוויה כללית ובאנקדוטות ספציפיות.
פעם התכונה הזאת היתה עוזרת לי בחיזור אחרי נשים. היום, מסתבר, זה הופך אותי לאבא יותר מעניין, כי הילדה שלי מאוד סקרנית, ועדיין אוהבת לשאול שאלות ולשמוע את ההסברים שלי, בניגוד לעוד כמה שנים – כי הספירה לאחור לזמן הזה כבר התחילה הרי – שאז היא תגיד שאני סתם חפרן וחופר.
הדרך הכי טובה ללמוד היא ללמד, כך למדתי מנסיון העבר. והיא באמת אוהבת שאני מסביר לה דברים. ותמיד יש מה להסביר, כי העולם נורא משוכלל, ועוד ממשיך להסתבך. היא שואלת על מזג האוויר, על חיות, על צמחים, על רפואה, על הנדסת בניין, על מכוניות, על תמרורים, ואפילו על הצבעים של המדרכות. וזה מתחבר לי מצויין, כי אני הרי יודע קצת מכל דבר, והיא לא צריכה יותר מזה. בכל זאת, יש גבול לסבלנות של ילדה בת 4.
וככה אנחנו יושבים, והיא נהנית לשאול, ולפעמים גם להקשיב, ואני נהנה לשבת ולהסביר לה דברים כל עוד אני יכול. כל עוד אני זה שעושה את זה ולא כל מיני שקרנים ורמאים נלוזים כמו אנשי טלמרקטינג. או גברים שמנסים לחזר.
ואחרי שאני מסיים להסביר לה דברים, ולהקריא לה סיפור לפני השינה, אני הולך לישון בעצמי וקורא ויקיפדיה. כי בויקיפדיה, אם רק יודעים לחפש ולקרוא נכון, יש את הסיפורים הכי טובים על היסטוריה, אמנות, רפואה, ריגול, אנשים, ושאר החיות. קצת מכל דבר. כמו שאני אוהב.
גם אם לפעמים אי אפשר לתכנן, ואין שום זמן מתאים.
ואצלי זה קרה אתמול, כשהסתיים הגן, בנסיעה במכונית. והכל התחיל בגלל צבי הנינג'ה.
אף פעם לא דיברתי איתה על מוות. גם בפני עצמי זה נושא סבוך ומטריד, אז בטח שכאבא מצאתי את כל הדרכים להתחמק ממנו. ועד עכשיו היא גם עזרה לי. כשנעלמו דגים מהאקווריום היא לא שאלה, ואני פשוט הבאתי חדשים. זה היה הסכם כזה שבשתיקה.
הגן מלמד הרבה דברים, ויש לו תוכנית לימודים רשמית ומסודרת. אבל הילדים בגן מלמדים זה את זה עוד הרבה דברים אחרים, בלי שום תוכנית. ויום אחד כשהיא אמרה שאם דורכים על הנמלה היא מתה, ואני שאלתי אותה "מה זה מתה", ראיתי שהיא לא באמת מבינה, וקצת שמחתי. אבל ידעתי גם שהספירה לאחור החלה. שום דבר, גם לא הבורות התמימה, לא נצחי. עוד מעט היא כבר תדע.
או חמור מזה, תשאל אותי.
ואתמול, כשדיברנו במכונית על השמות של צבי הנינג'ה, לאספן הטריוויה האידיוט שאני היה מאוד חשוב להזכיר פתאום שהשמות שלהם הם בעצם שמות של ציירים מפורסמים. ולא סתם ציירים מפורסמים, ציירים מפורסמים שהיו פעם.
"אז הם כבר מת?" ננעצה השאלה שלה כמו סכין בלב שלי.
"כן"
"מה זה מת?" היא הדהדה את השאלה שלי מאותו יום עם הנמלים.
ועכשיו, בתוך המכונית, עם האובך בחוץ והתינוקת לידנו, רק תנסה להגיד לה שזה הסבר ארוך ואולי בפעם אחרת. אין סיכוי. אי אפשר לחמוק מהמוות, וגם לא מהשיחה עליו, ומהשאלות שלה:
"אז כולם בסוף מת?"
"גם משפחה?"
ואחרי הסיבוב, במעלה הרחוב בדרך לחוג החדש:
"גם אני בסוף אמות?"
וכשהגענו להתחלת הירידה הגדולה של הרחוב, נפתח בפנינו האופק לכיוון המגדלים שחוסמים את הנוף לים.
"תראי את האוויר היום. את רואה שהוא כאילו מלוכלך? קוראים לזה אובך".
