בשבוע שעבר הודיע בנק ישראל שככל הנראה יספק רשיונות להקמת שלושה בנקים חדשים.
זאת בשורה משמחת, כי הרי כל אחד מאיתנו הוא לקוח של בנק, ואין אחד שלא נכנס מדי פעם לאפליקציית הבנק בטלפון החכם, ומחפש את הקליק שיוכל להעביר אותו לבנק אחר, יותר הגון. אלא שהבעיה היא, כמובן, שאין הרבה אפשרויות. יש כיום בארץ כ-15 בנקים, שנשלטים על-ידי חמש קבוצות – מהן שתיים עד כדי כך גדולות שהן נחשבות "דואופול".
בשנת 1966 גם יוסף אפשטיין רצה לעבור לבנק אחר. כמו הרבה עסקים בתקופת המיתון הגדולה ההיא, גם עסקי הנדל"ן של אפשטיין נקלעו לקשיים. אבל גם כשאף אחד לא הצליח להשלים את הקמת בניין הסינרמה בתל אביב, אפשטיין לא התייאש. אלה בדיוק הפרויקטים שהתאימו לאדם נחוש ועיקש כמותו. הגאון הפיננסי. האדם שלא מסכים להיכשל. הוא רק היה זקוק למימון נוסף.
אלא שאפשטיין לא היה עוד אדם כמו כל אחד מאיתנו. הוא לא סתם פסע לתוך משרדו של מנהל הסניף והתמקח על גובה העמלות, תוך איום שיעביר את החשבון וההלוואות שלו לבנק פויכטוונגר, המתחרה. התוכנית שלו היתה יותר גדולה.
בנק פויכטוונגר היה אחד משלושת הבנקים המשפחתיים שהצליחו לשרוד ולשגשג עוד משנות השלושים. בתקופה ההיא, תקופת העלייה החמישית, הגיעו לארץ ישראל כ-60,000 יהודים מגרמניה – "ייקים". המשבר הכלכלי העולמי, עליית הנאצים לשלטון, ומדיניות אישורי העלייה של הנציב העליון הבריטי החדש בישראל, ארתור ווקופ, הזרימו לארץ אנשי עסקים מבוססים, וביניהם גם כמה משפחות בנקאים מכובדות. משפחות כמו יפת, אלרן ופויכטוונגר פתחו כאן בנקים מסחריים לפי המודל הגרמני – בנקים שלא רק ניהלו חשבונות עו"ש, אלא פיתחו את הכלכלה, את התעשיה ואת המסחר בישראל המנדטורית, תוך שימוש בכלים חדשים כמו הלוואות, אגרות חוב, הקמת הבורסה לניירות ערך, וניצול הקשרים הגרמניים לצורך טיפול בהעברת נכסים ורכוש מגרמניה הנאצית.
בשנת 1936 כבר היו ניכרות תוצאות "מפץ הבנקאות" הזה. בארץ פעלו מעל 70 בנקים פרטיים מקומיים, ששירתו את האוכלוסיה הדלילה – קצת מעל מיליון תושבים, פחות ממחצית מהם יהודים. אבל הפיקוח על הבנקים האלה היה רופף, והדרישות הרגולטוריות כמעט ולא היו קיימות. הסכנה שבמצב השביר הזה אכן התממשה כשנה לאחר מכן, כשהשמועות על רפורמה מתוכננת בתחום הבנקאות הביאה למשיכת פקדונות ולהתמוטטות של בנקים קטנים, או במקרה הטוב, רכישתם על-ידי בנקים יותר יציבים.
הבנקים של יפת, אלרן ופויכטוונגר היו שלושת השורדים האחרונים מהתקופה ההיא, שלפני הקמת המדינה. בשנות השישים עדיין לא היתה נהוגה המילה "טייקון", אבל משפחות יפת, אלרן, ופויכטוונגר הפכו למשפחות ההון הבולטות בארץ. הם היו אנשי ציבור מכובדים, וכיכבו בכתבות בעיתונים, שניסו להתחקות אחרי סוד הקסם וההצלחה שלהם. והם פתחו ברחבי הארץ עוד ועוד סניפים לבנקים שלהם – הבנקים שקרצו גם לאנשי עסקים אחרים.
את הניהול של בנק יפת, שיהפוך אחר-כך לבנק "אמריקאי ישראלי", ויבלע בתוך בנק הפועלים, קיבל בנו של המייסד, ארנסט, שברבות הימים גם כמעט ימוטט את בנק לאומי במשבר המניות של שנות השמונים. אבל בנק פויכטוונגר נמכר מידי המשפחה המייסדת, ונרכש על-ידי שני עורכי דין מצליחים, שהמשיכו לנהל ולפתח אותו.
עד שהגיע אפשטיין.
התוכנית שלו היתה פשוטה: הוא ירכוש את בנק פויכטוונגר, וכך יוכל לממן לעצמו את עסקיו. אלא שכמובן לא היה לו כסף לרכוש את הבנק. אבל זה בנק, הוא אמר לעצמו כשישב במשרדו הצנוע בתל אביב, ומימן את הרכישה בהלוואות ממנו, גם ללא בטחונות מתאימים, ובתעלולים שרוקנו את קופות הכספים והפקדונות של הלקוחות.
זה הצליח, אבל זה לא הספיק.
בנק אלרן היה הבא בתור.
תוכנית הרכישה היתה דומה, כמו גם תוכנית הניצול של הבנק ונכסיו. אבל המו"מ שנוהל בין אפשטיין ואנשיו לבין בעלי הבנק בשוויץ הרחוקה, בזמן שהלקוחות בארץ עדיין סגרו עיסקאות בחליפות ובמבטא ייקי בלי שידעו דבר על העניין, היה קשה ומלא במחלוקות, שהגיעו בסוף עד לבית המשפט.
אפשטיין לא היה רגיל לעסקים שמתנהלים באיטיות כזאת. הוא היה רגיל לחתוך עניינים מהר. "זה לא יתכן!" הוא רשף בסגנונו התמציתי והענייני, כשהוא מביט בנוכחים בעיניו הגדולות והנוצצות, בין ענני עשן הסיגריות והמקטרות. "אם הבעלות היא שלנו, הניהול לא יכול להישאר שלכם".
"אנחנו רוצים לעשות את השינוי בהדרגה", ביקש הרמן אלרן. "שלא להרתיע את הלקוחות הרגועים והחשובים שלנו". הוא כבר ראה איך איבד בנק פויכטוונגר את הצביון המשפחתי שלו, ולא רצה לאבד כך את המורשת של הבנק שלו – המורשת שהתחילה עוד בבנק שהקים אבי המשפחה, איגנץ אלרן, בגרמניה בשנת 1881. אבל אפשטיין היה נחוש, בדיוק כפי שהיה תמיד, עוד מאז שהסתכן בחוזים עתידיים כדי לבנות את עסקי הפרדסנות שלו, העסקים שמהם התחיל להתעשר. הוא היה נחוש, והוא ידע בדיוק מדוע.
באוקטובר 1966 הרימו הצדדים כוסית קוניאק טובה במשרדי ההנהלה של "אלרן" בבית מעריב, והבעלות, וגם הניהול, של הבנק הועברו לידי אפשטיין וקבוצתו. ארבעה חודשים אחר כך, אפקט הדומינו התחיל. בנק פויכטוונגר, שנכסיו וחשבונותיו נסחטו כמו לימונים טריים מהפרדסים ההם של תחילת הדרך לטובת הלימונדה של אפשטיין, התקשה כבר לעמוד בהתחיבויות שלו ללקוחות. בנק ישראל השתלט עליו, ובאופן טבעי הזהיר את הציבור גם מפני יציבותו של בנק אלרן, למרות שמצבו היה עדיין טוב מאוד. מאוחר יותר יידרש גם מבקר המדינה לחקור את אותה היסטריה שאחזה בבנק ישראל, אבל קל לשפוט היסטריה בדיעבד, במיוחד במדינה צעירה ומלאת סודות כמו ישראל.
לבנקים וללקוחותיהם זה כבר היה מאוחר מדי. המפולת הזאת היתה למעשה הסוף של סיפור מפץ "הבנקים הייקים". שלושת השורדים האחרונים פורקו, רוסקו, ונמכרו בחלקים לבנקים הגדולים יותר. בדיוק כמו האוכלוסיה הייקית שכבר נטמעה בתוך כור ההיתוך של כל העדות בארץ.
אבל כמו הלקוחות הלא מרוצים והחוששים, גם אצולת הממון הישראלית לא נעלמה. היא רק התחלפה. לעומת 70 ומשהו הבנקים ששירתו כמיליון תושבים בשנת 1936, יש היום כ-15 בנקים, שמשרתים מעל 8 מיליון תושבים, ולמעשה נשלטים כולם בידי קבוצות השקעה שמחזיקות בחמשת הבנקים הגדולים.
כל אחד רוצה מדי פעם להחליף את הבנק שמשרת אותו, אבל הדרישות הרגולטוריות בקושי מאפשרות פתיחת בנקים חדשים, וגם בלעדיהן – להקים בנק חדש בעידן הנוכחי זה לא פשוט. זה כבר כרוך בתשתיות מיחשוב, אינטרנט, מועצות מנהלים סבוכות, ואפליקציות מתוחכמות ללקוחות הניידים וחסרי הסבלנות. עברו הימים של המשרדים המשפחתיים הקטנים כמו של יפת, פויכטוונגר ואלרן, שהכירו כל לקוח אישית וניהלו את הרישומים בכרטיסיות נייר.
ובכל זאת, בשבוע שעבר התבשרנו שאולי אולי יתחיל בנק ישראל בתהליך של מתן רשיונות להקמת שלושה בנקים חדשים. מי שיזכה בהזדמנות הגדולה הזאת, אלה שיפתחו וינהלו את הבנקים החדשים, יהיו חברות כרטיסי האשראי – מהסיבה הפשוטה שהן למעשה עומדות כבר עכשיו ברוב הדרישות הלוגיסטיות, הארגוניות, והמיחשוביות.
כל אחד מרגיש לפעמים שהוא לא סומך על הבנק שלו. ומסתבר שהבנקאות בישראל באמת מלאה סיפורים של משברים, מעילות, ורגולציה שלא תמיד מצליחה לייצר תחרות מועילה, או אפילו להגן מפני כל מיני הטייקונים רודפי הכסף הקל.
או אפילו האפשטיינים וחבריהם.
בשנת 1977, אחרי ששוחרר מהכלא בעקבות פרשת פויכטוונגר-אלרן, נידון יוסף אפשטיין שוב למאסר בעקבות פרשה של גניבה מבנק. אבל הזמנים השתנו, וסרט ההמשך הזה כבר לא היה אפוס אירופאי אפל של עשן וקוניאק, אלא מותחן פעולה הוליוודי של ממש: הפעם נאסר אפשטיין בגין מעורבותו בשוד הכספות הגדול של בנק ברקליס-דיסקונט ברמת-גן, שהתרחש כשלוש שנים קודם לכן.
זאת בשורה משמחת, כי הרי כל אחד מאיתנו הוא לקוח של בנק, ואין אחד שלא נכנס מדי פעם לאפליקציית הבנק בטלפון החכם, ומחפש את הקליק שיוכל להעביר אותו לבנק אחר, יותר הגון. אלא שהבעיה היא, כמובן, שאין הרבה אפשרויות. יש כיום בארץ כ-15 בנקים, שנשלטים על-ידי חמש קבוצות – מהן שתיים עד כדי כך גדולות שהן נחשבות "דואופול".
בשנת 1966 גם יוסף אפשטיין רצה לעבור לבנק אחר. כמו הרבה עסקים בתקופת המיתון הגדולה ההיא, גם עסקי הנדל"ן של אפשטיין נקלעו לקשיים. אבל גם כשאף אחד לא הצליח להשלים את הקמת בניין הסינרמה בתל אביב, אפשטיין לא התייאש. אלה בדיוק הפרויקטים שהתאימו לאדם נחוש ועיקש כמותו. הגאון הפיננסי. האדם שלא מסכים להיכשל. הוא רק היה זקוק למימון נוסף.
אלא שאפשטיין לא היה עוד אדם כמו כל אחד מאיתנו. הוא לא סתם פסע לתוך משרדו של מנהל הסניף והתמקח על גובה העמלות, תוך איום שיעביר את החשבון וההלוואות שלו לבנק פויכטוונגר, המתחרה. התוכנית שלו היתה יותר גדולה.
בנק פויכטוונגר היה אחד משלושת הבנקים המשפחתיים שהצליחו לשרוד ולשגשג עוד משנות השלושים. בתקופה ההיא, תקופת העלייה החמישית, הגיעו לארץ ישראל כ-60,000 יהודים מגרמניה – "ייקים". המשבר הכלכלי העולמי, עליית הנאצים לשלטון, ומדיניות אישורי העלייה של הנציב העליון הבריטי החדש בישראל, ארתור ווקופ, הזרימו לארץ אנשי עסקים מבוססים, וביניהם גם כמה משפחות בנקאים מכובדות. משפחות כמו יפת, אלרן ופויכטוונגר פתחו כאן בנקים מסחריים לפי המודל הגרמני – בנקים שלא רק ניהלו חשבונות עו"ש, אלא פיתחו את הכלכלה, את התעשיה ואת המסחר בישראל המנדטורית, תוך שימוש בכלים חדשים כמו הלוואות, אגרות חוב, הקמת הבורסה לניירות ערך, וניצול הקשרים הגרמניים לצורך טיפול בהעברת נכסים ורכוש מגרמניה הנאצית.
בשנת 1936 כבר היו ניכרות תוצאות "מפץ הבנקאות" הזה. בארץ פעלו מעל 70 בנקים פרטיים מקומיים, ששירתו את האוכלוסיה הדלילה – קצת מעל מיליון תושבים, פחות ממחצית מהם יהודים. אבל הפיקוח על הבנקים האלה היה רופף, והדרישות הרגולטוריות כמעט ולא היו קיימות. הסכנה שבמצב השביר הזה אכן התממשה כשנה לאחר מכן, כשהשמועות על רפורמה מתוכננת בתחום הבנקאות הביאה למשיכת פקדונות ולהתמוטטות של בנקים קטנים, או במקרה הטוב, רכישתם על-ידי בנקים יותר יציבים.
הבנקים של יפת, אלרן ופויכטוונגר היו שלושת השורדים האחרונים מהתקופה ההיא, שלפני הקמת המדינה. בשנות השישים עדיין לא היתה נהוגה המילה "טייקון", אבל משפחות יפת, אלרן, ופויכטוונגר הפכו למשפחות ההון הבולטות בארץ. הם היו אנשי ציבור מכובדים, וכיכבו בכתבות בעיתונים, שניסו להתחקות אחרי סוד הקסם וההצלחה שלהם. והם פתחו ברחבי הארץ עוד ועוד סניפים לבנקים שלהם – הבנקים שקרצו גם לאנשי עסקים אחרים.
את הניהול של בנק יפת, שיהפוך אחר-כך לבנק "אמריקאי ישראלי", ויבלע בתוך בנק הפועלים, קיבל בנו של המייסד, ארנסט, שברבות הימים גם כמעט ימוטט את בנק לאומי במשבר המניות של שנות השמונים. אבל בנק פויכטוונגר נמכר מידי המשפחה המייסדת, ונרכש על-ידי שני עורכי דין מצליחים, שהמשיכו לנהל ולפתח אותו.
עד שהגיע אפשטיין.
התוכנית שלו היתה פשוטה: הוא ירכוש את בנק פויכטוונגר, וכך יוכל לממן לעצמו את עסקיו. אלא שכמובן לא היה לו כסף לרכוש את הבנק. אבל זה בנק, הוא אמר לעצמו כשישב במשרדו הצנוע בתל אביב, ומימן את הרכישה בהלוואות ממנו, גם ללא בטחונות מתאימים, ובתעלולים שרוקנו את קופות הכספים והפקדונות של הלקוחות.
זה הצליח, אבל זה לא הספיק.
בנק אלרן היה הבא בתור.
אפשטיין לא היה רגיל לעסקים שמתנהלים באיטיות כזאת. הוא היה רגיל לחתוך עניינים מהר. "זה לא יתכן!" הוא רשף בסגנונו התמציתי והענייני, כשהוא מביט בנוכחים בעיניו הגדולות והנוצצות, בין ענני עשן הסיגריות והמקטרות. "אם הבעלות היא שלנו, הניהול לא יכול להישאר שלכם".
"אנחנו רוצים לעשות את השינוי בהדרגה", ביקש הרמן אלרן. "שלא להרתיע את הלקוחות הרגועים והחשובים שלנו". הוא כבר ראה איך איבד בנק פויכטוונגר את הצביון המשפחתי שלו, ולא רצה לאבד כך את המורשת של הבנק שלו – המורשת שהתחילה עוד בבנק שהקים אבי המשפחה, איגנץ אלרן, בגרמניה בשנת 1881. אבל אפשטיין היה נחוש, בדיוק כפי שהיה תמיד, עוד מאז שהסתכן בחוזים עתידיים כדי לבנות את עסקי הפרדסנות שלו, העסקים שמהם התחיל להתעשר. הוא היה נחוש, והוא ידע בדיוק מדוע.
באוקטובר 1966 הרימו הצדדים כוסית קוניאק טובה במשרדי ההנהלה של "אלרן" בבית מעריב, והבעלות, וגם הניהול, של הבנק הועברו לידי אפשטיין וקבוצתו. ארבעה חודשים אחר כך, אפקט הדומינו התחיל. בנק פויכטוונגר, שנכסיו וחשבונותיו נסחטו כמו לימונים טריים מהפרדסים ההם של תחילת הדרך לטובת הלימונדה של אפשטיין, התקשה כבר לעמוד בהתחיבויות שלו ללקוחות. בנק ישראל השתלט עליו, ובאופן טבעי הזהיר את הציבור גם מפני יציבותו של בנק אלרן, למרות שמצבו היה עדיין טוב מאוד. מאוחר יותר יידרש גם מבקר המדינה לחקור את אותה היסטריה שאחזה בבנק ישראל, אבל קל לשפוט היסטריה בדיעבד, במיוחד במדינה צעירה ומלאת סודות כמו ישראל.
לבנקים וללקוחותיהם זה כבר היה מאוחר מדי. המפולת הזאת היתה למעשה הסוף של סיפור מפץ "הבנקים הייקים". שלושת השורדים האחרונים פורקו, רוסקו, ונמכרו בחלקים לבנקים הגדולים יותר. בדיוק כמו האוכלוסיה הייקית שכבר נטמעה בתוך כור ההיתוך של כל העדות בארץ.
אבל כמו הלקוחות הלא מרוצים והחוששים, גם אצולת הממון הישראלית לא נעלמה. היא רק התחלפה. לעומת 70 ומשהו הבנקים ששירתו כמיליון תושבים בשנת 1936, יש היום כ-15 בנקים, שמשרתים מעל 8 מיליון תושבים, ולמעשה נשלטים כולם בידי קבוצות השקעה שמחזיקות בחמשת הבנקים הגדולים.
כל אחד רוצה מדי פעם להחליף את הבנק שמשרת אותו, אבל הדרישות הרגולטוריות בקושי מאפשרות פתיחת בנקים חדשים, וגם בלעדיהן – להקים בנק חדש בעידן הנוכחי זה לא פשוט. זה כבר כרוך בתשתיות מיחשוב, אינטרנט, מועצות מנהלים סבוכות, ואפליקציות מתוחכמות ללקוחות הניידים וחסרי הסבלנות. עברו הימים של המשרדים המשפחתיים הקטנים כמו של יפת, פויכטוונגר ואלרן, שהכירו כל לקוח אישית וניהלו את הרישומים בכרטיסיות נייר.
ובכל זאת, בשבוע שעבר התבשרנו שאולי אולי יתחיל בנק ישראל בתהליך של מתן רשיונות להקמת שלושה בנקים חדשים. מי שיזכה בהזדמנות הגדולה הזאת, אלה שיפתחו וינהלו את הבנקים החדשים, יהיו חברות כרטיסי האשראי – מהסיבה הפשוטה שהן למעשה עומדות כבר עכשיו ברוב הדרישות הלוגיסטיות, הארגוניות, והמיחשוביות.
כל אחד מרגיש לפעמים שהוא לא סומך על הבנק שלו. ומסתבר שהבנקאות בישראל באמת מלאה סיפורים של משברים, מעילות, ורגולציה שלא תמיד מצליחה לייצר תחרות מועילה, או אפילו להגן מפני כל מיני הטייקונים רודפי הכסף הקל.
או אפילו האפשטיינים וחבריהם.
בשנת 1977, אחרי ששוחרר מהכלא בעקבות פרשת פויכטוונגר-אלרן, נידון יוסף אפשטיין שוב למאסר בעקבות פרשה של גניבה מבנק. אבל הזמנים השתנו, וסרט ההמשך הזה כבר לא היה אפוס אירופאי אפל של עשן וקוניאק, אלא מותחן פעולה הוליוודי של ממש: הפעם נאסר אפשטיין בגין מעורבותו בשוד הכספות הגדול של בנק ברקליס-דיסקונט ברמת-גן, שהתרחש כשלוש שנים קודם לכן.
