יום חמישי, 27 במרץ 2014

עלילות ספר-מן


אז מסתבר שפתאום הוצאתי לאור את הספר עם אוסף הסיפורים הקטנים שלי. והיות ואף-אחד לא יראיין אותי למוסף השבת היוקרתי שלו על זה – וזה בסדר גמור כי גם ככה בראיונות האלה כולם יוצאים מסולפים ומסולפפים – אתלבש עכשיו בבגד יפה, אדמיין שוב את הקולות בראשי, ואספר על זה קצת כאן.

החיים מורכבים מכל מיני רגעים קטנים. אבל יותר מזה, הם מורכבים בעיקר מהמשמעות שאנחנו נותנים לאותם רגעים שבאים והולכים. הרבה רגעים כאלה אספתי לאורך השנים, וניסיתי להתבונן בהם ולחשוף מהם את המשמעויות שאני ראיתי בהם. את כל זה כתבתי לאט לאט, ומחקתי, וכתבתי שוב, ותיקנתי, והחלפתי מילה שפתאום הציקה - וככה התעוררתי בוקר אחד עם התחושה המוזרה שיש לי אוסף של סיפורים קצרים במגירה.

ויש לפעמים גם רגעים נדירים, שהחיים האמיתיים שלך מתלכדים בסינכרון מלא עם החיים שאתה חולם עליהם כשאתה כלוא בתוך המחשבות לפני השינה. עם רגעים כאלה אני בדרך-כלל לא יודע איך להתמודד, ולכן אני נאלץ לבחור בין מבוכה לבין פשוט להרדם, בתקווה שאתעורר לתוך התחושה המרגיעה של התסכול המוכר והישן והטוב.

השבוע היה עוד רגע כזה, של התלכדות קווי החיים ומשמעותם. זה היה הרגע שבו קיבלתי את ההודעה שאוסף הסיפורים הזה שלי, שבחרתי (בעזרתכם האדיבה) לקרוא לו "חנווני בגמלאות", זמין לרכישה באתר "מנדלי". גם כספר אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספר מודפס וכרוך, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה. לא שזה היה רגע מפתיע – הרי אני זה שבחרתי ליצור מהסיפורים האלה ספר ולשגע את כולם עם העניין הזה בתקופה האחרונה – פשוט קצת מפתיע שבכלל החלטתי את זה.

התחלתי לכתוב סיפורים כשהייתי בן 20 בערך. זה היה גרוע ועילג בדיוק כמו שזה נשמע. אפילו מעבדי התמלילים בימים ההם היו יותר משוכללים ובעלי מעוף ממני. אבל אחד הכישורים שאדם מסגל עם הגיל, מעבר להתנסחות קצת יותר מעניינת, הוא היכולת להימנע ממבוכות עתידיות בנוסח "איזה אידיוט הייתי", ולהחליף אותן בראייה מפוכחת יותר, בנוסח "איזה אידיוט אני כבר עכשיו".
ובגיל מסויים, אידיוט או לא, המאזניים מתחילים לשנות כיוון ואתה רוצה פשוט להספיק להשלים עוד כמה דברים. במילים אחרות – כבר לא אכפת לך מהמבוכה הזאת. אתה מבין שהיא בעצם מורכבת מכל מה שהוא "אתה".
אז בגיל מסויים, לא מזמן, נזכרתי שתמיד כתבתי ושמרתי במגירה.

"לשמור במגירה", הוא כמובן רק דימוי רומנטי של הדור של פעם, הדור שגם השאיר דברים "על רצפת חדר העריכה". כלומר הדור שלי. במגירות האמיתיות יש בדרך-כלל רק חשבונות ארנונה ישנים, אבק, ועיפרון לא מחודד שמתחבא שם בזמן שאתה מחפש אותו בכלל על השולחן. המגירות שלי היו בעצם כל מיני תיקיות וירטואליות, שעברו איתי ממחשב למחשב כי לא העזתי אף-פעם למחוק אותן, וכי הדיסק ממילא גדול יותר ויש מקום, אבל אף פעם גם לא בדקתי את העפרונות הלא מחודדים שהיו באותן תיקיות.

ושם מצאתי את הכתיבה ההיא של פעם, שלא ידעתי איך להגדיר אותה. ומצאתי המון התחלות של דברים, המון פירורים של מילים, וכל מיני דברים שנשכחו ונשארו על רצפת חדר העריכה – בצדק או סתם מתוך עצלנות.
פעם, למשל, התחלתי לכתוב ספר עם נופך עתידני (למרות שזה סוד ידוע שכל הספרים העתידניים בעצם עוסקים בהווה). למזלי לא המשכתי אותו, כי כתבתי אותו בגיל הצעיר ההוא שבו לא ממש ידעתי לכתוב, אבל מצד שני – הנה עברו שנים, והעתיד שסימנתי שם, ושתמיד נשף לי קצת בעורף, הפך להווה ומאיים עכשיו לתת לכל הספר הזה נופך של ספר היסטוריה.
מה שאומר שכנראה בכל-זאת אנסה לכתוב אותו. כמו את שאר הדברים שהתחלתי – חוץ מהדברים שאין לי מושג איך להמשיך, ולכן אחליט שהם שלמים בדיוק כמו שהם. כמו הפירורים שהם.

מה שאני מנסה לומר, זה שהעתיד – עתיד להפוך לעבר. ואם לא עכשיו – אימתי. ולכן פשוט הוצאתי לאור ספר (ובקרוב מאוד עוד אחד), אבל אני לא "סופר", אלא יותר "כותב". מישהו שהתחביב שלו הוא כתיבה, העיסוק במילים, הפיסול בהן, הייסורים מהן, והסיפוק מהן. ומה שאני עוד מנסה לומר, זה שזאת אולי הדרך שלי להשאיר משהו מעצמי בבוא העת – דרך טיפה יותר טובה מתחביבים כמו טיסנאות, או מלצוץ בלילות בתור רוח-רפאים מול אנשים.

לכן גם בחרתי לעשות את הכל בדרך שאני הכי אוהב – לטוב ולרע: באופן עצמאי, אבל מצד שני חסכני בזמן ובייסורי המבוכה; מהכיס הפרטי שלי, אבל מצד שני בדיוק כמו שאני רוצה לראות את זה. ובסופו של דבר זאת זכות. גם לכתוב בחופשיות את מה שאני רוצה, בדיוק בדרך שאני רוצה לקרוא את זה, גם להיות מסוגל להוציא את זה לאור בעצמי, וגם אפילו לראיין את עצמי לכבוד המאורע – כאן, במגירה הפרטית והשקופה שיצרתי לעצמי.
ואם גם אחרים יאהבו את הסיפורים שלי בסוף, אז בכלל זכיתי.


2 comments :

Dr. Dror Green אמר/ה...

נהדר, רובי,

אני מאמין שכך צריך להוציא ספר לאור, והצניעות הזו מעוררת הערכה.

בהצלחה,

דרור

רובי גורדון אמר/ה...

תודה רבה, דרור!

הוסף רשומת תגובה