שפה יוצרת תודעה יוצרת שפה יוצרת

 
עיסוק מרתק לשעות הפנאי הוא למצוא צמדי מילים לתפקידי הביצה והתרנגולת - מה קדם למה, מה יוצר מה.
למשל חינוך ותרבות, ייאוש ותבוסה או אוכל ותיאבון.
 
כאלה הם גם המושגים של שפה ותודעה. לעיתים עצם השימוש במונח מסויים מקטלג וממצב את התחום הנדון, ולעיתים מרכזיותו של משהו יוצרת תרבות לשונית שלמה.
 
זה לא סוד שמדינת ישראל חיה על חרבה עוד לפני שקמה בכלל, ועד לעצם היום הזה, ועד בכלל. גם בעתיד לא נראה שיהיה בזה שינוי של ממש: כולם כאן ימשיכו לירות בכולם בלי שאף אחד יכנע, וזאת משלוש סיבות עיקריות:
 
1. אנחנו מוקפים בכל מיני אנשים שלא מתים על הקונספט של קיומנו כאן.
2. לאנשים האלה יש הרבה נפט שהעולם אוהב ומשלם בהתאם.
3. לנו יש את הדודה אמריקה, שנותנת לנו בכל שנה מתנה לחג מטוס גדול שמעיף פצצות.
 
החיים בקו האש הנצחי הזה יצרו עולם מושגים מיליטנטי ותוקפני. זאת אמת ברורה, ומי שלא מסכים עם התזה הזאת מסתכן במכות. ראו הוזהרתם.
 
יש תמיד שתי תופעות חשובות שמהוות בסיס מחקרי בתחום השפה - העגה, המכונה "סלנג" בסלנג, ועולם הדימויים המשותף (שהוא לדעתי הבסיס החשוב ביותר בתקשורת, ומגדיר בכלל את המונח "שפה").

בסלנג כולנו כאן אחים ויחד עם זאת בנים של זונות. אבל בתחום השני - עולם הדימויים המשותף, התרבות המיליטריסטית הזאת שנוצרה כאן, שאנשים שאוהבים להגיד את המילה "שיח" (ולא במשמעות של פטל) אוהבים לקרוא לה "תודעה" או "תודעה חברתית", הצמיחה כאן עולם שלם של מושגים ודימויים.
 
מי ששמע יציע אחד באצטדיון כדורגל צועק "מלחמה" רק כדי לשמוע את היציע שממול צועק בחזרה "מלחמה" מבין על איזו תרבות אני מדבר. מי שלא שמע, הרוויח וחסך מעצמו גם את ההשפלה שכרוכה בצפייה בנבחרת ישראל.
 

~~~

 
מאידך, כל הטריק הוא לנסות לגרום לזה לעבוד גם לכיוון השני: אם השפה יוצרת תודעה, אז אם נשתמש במילים הנכונות - ובעיקר בדימויים הנכונים - נצליח להעביר את המסר שלנו.
 
והיות ובארץ ישראל קם העם היהודי וביסס את שפתו על ענייני הבטחון והלוחמה, זכינו למשל בביטוי "פיגוע פלילי", המתאר משהו שכנראה גדול מדי על המשטרה. המילה "פיגוע", שכולנו לצערנו מכירים, אומרת שלא מדובר פה על עוד אירוע פלילי שהמשטרה יכולה לפתור. כאן יש משהו גדול, כמעט מיתולוגי, ודרך הטיפול בו (ובעיקר התקציבים) צריכה להיות ברמה לאומית-אסטרטגית.
 
זה בעצם הסוד. אם אתה רוצה לעלות לסדר היום, לקבל הכרה בבעיה שאתה מתמודד איתה, ולקבל לגיטימציה לתקציבים ומשאבים מתאימים, אתה חייב לאמץ את אותה שפה, את אותו עולם דימויים בטחוניסטי - כי בטחון הוא הדבר היחיד שיש לו לגיטימציה. כמעט כתבתי שבלי זה אתה מובס בקרב.
 
אז כמו "הפיגוע הפלילי" יש לנו בלקסיקון הארצישראלי גם את:
 

• "המלחמה בעוני" (מונח שגורם לכמה אנשים לטעות ולחשוב שצריך להילחם בעניים כדי שיפסיקו עם זה)
• "הקטל בכבישים" (קטל. כאילו לא מדובר בהתנהגות שלנו בכביש, אלא באיזה רוצח סדרתי שקופץ על מכוניות להנאתו)
• "המשרד להגנת הסביבה" (שכלול אופנתי של מה שהיה "המשרד לאיכות הסביבה")
• "בטחון תזונתי" (אמיתי. נשבע לכם. הנה כאן: http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/875/029.html)

 

~~~

 
וזה מחזיר אותנו לשאלה המעניינת באמת: האם כל זה עובד הלאה, בכיוון ההפוך. כלומר, האם השפה והדימויים אכן יוצרים תודעה.
האם "המשרד להגנת הסביבה" יגרום לעם ישראל בארץ ישראל לאסוף אחרי הפיקניק את כל הזבל בשקית, ולזרוק אותה במקום ראוי, ולא על שפת הנחל. או בכלל, האם הנחל הזה אכן יהיה נחל ולא תעלה שבה זורמים שפכים תעשייתיים במקום המים ששואבת משם "מקורות".
 
האם המחויבות ל"בטחון תזונתי" ו"מלחמה בעוני" תייצר מדיניות של עדיפות לתחום הזה.
 
ובכלל, האם עצם השירבוב של דימוי צבאי לתחומים אחרים מקדם את אותם תחומים לחשיבות הראויה להם.
 
התשובה היא כן, עד גבול מסויים. כי כשהכל הופך לצבאי האפקט הולך לאיבוד, וכשהדימוי חלש וקלוש, האפקט עלול גם להיות הפוך (חיזוק התחום הבטחוני דווקא).
 
אבל בינתיים אנחנו תקועים עם הצבא, ההגנה והבטחון. כדי לפתח מרחבי דימויים אחרים מילים לא מספיקות, צריך גם לעשות דברים. זה הרי מה שהפך את נושא הבטחון לכל-כך מרכזי אצלנו. כדי שמרחב דימויים מסויים יוכל להשפיע על תחומים אחרים שמשתמשים בו, מרחב הדימויים הראשון הזה צריך להיות מתוך תחום מעשי ולא סתם אופנתי.
 
 
 



האי הצרפתי בנחל אלכסנדר