על הוידוי

(נכתב בערב יום הכיפורים, ה'תשע"ג, פורסם במוצאו)

אמא שלי מספרת, שכשהיתה ילדה היא זוכרת איך בכל שנה, בעשרת ימי-תשובה, היו עוברים ברחוב וקוראים לאבא שלה לפנות בוקר. כמעט מתוך חלום, היא היתה שומעת את הקריאות "סליחות, ראובן, סליחות!", ובהמשך גם את קולות התפילה מבעד לקיר שהפריד בין הבית שלהם לבית הכנסת.
לא זכיתי להכיר את סבא שלי – סבא ראובן שעל-שמו קראו לי – אבל הסיפורים האלה של אמא שלי מהדהדים בראש שלי בכל שנה, כאילו הם קוראים לי. "סליחות, ראובן, סליחות!".

אני מתייחס ברצינות ליום-הכיפורים, כי מצד אחד אין לי את היכולת לוותר על החשיבה "איפה טעיתי", ומצד שני אין לי את היכולת לחשוב כך כל הזמן. לחשוב "איפה אני הייתי לא בסדר" זה משהו שמנוגד לטבע האנושי. היצר ההישרדותי דואג שנשאל רק איפה האחר טועה. תמיד לא מבינים אותי, ואני אף פעם לא שוגה בדברי. תמיד מתנגדים לי, ואף פעם לא אני צריך לשנות את הדרך. כן, וידוי תמידי הוא משתק ולא מאפשר לחיות, לדבר וליצור – אבל אני לא יכול גם לומר שצדיק אני ולא חטאתי. חטאתי.

כל-כך קל לחטוא, וכל-כך קשה להודות בכך ולהתנצל. כל-כך קל לברוח מהרגשת האשמה, וכל-כך קל להתייהר. אנחנו מתמקדים בכמה היינו טובים רק כי זה נוח לנו, אבל החטאים הכי גדולים שלנו הם דווקא אלה הקטנים, שחומקים מתחת למכ"ם. לפעמים מספיקה העוויית פנים, לפעמים מספיק מבט קטן, לפעמים אפילו מחשבה. לפעמים תיוג רגעי ושטחי של אנשים, לפעמים הסיפור שאני ממציא כשאני רואה אותם, יותר כדי לומר משהו על עצמי מאשר עליהם – להשתמש באמפתיה קרה כלפיהם, רק כדי לאהוב את עצמי באמצעותם.

והנה גם עכשיו, בכתיבת שורות אלו, האצבעות מחליקות בנוחות ל"אנחנו", במקום ל"אני". לכללי, במקום לפרטי. יש ערך לכללי, אבל רק אם אני מעז ללמוד ממנו על עצמי. לא כתירוץ וכבריחה, כששוב איזה "הם" הם הבעיה שסוחפת גם אותי.

בקריאה זהירה ואיטית – ולא כמו שנהוג בבית-הכנסת – אפשר למצוא את כל החטאים הקטנים, המוכחשים והמודחקים האלה בוידוי הקטן ובוידוי הגדול. הוידוי הזה של יום-הכיפורים הוא אחד הטקסטים הכי קשים לקריאה. לא בגלל המילים, אלא בגלל המשמעות הפרטית והאישית שלהם. בגלל שהוידוי יכול להציף עבורנו את כל מה שאנחנו יודעים להדחיק ולהסתיר מעצמנו כל השנה. לכן קריאת הוידוי צריכה להיות איטית ומסורבלת. לא כנגד השעון, ולא כנגד הקהל. אחרת היא עוד בריחה. כשאני קורא, אני חושב על כך סעיף ומנסה להיזכר ולהחיות אותו בתמונות.

הגבול בין זלזול לקנאה הוא דק, בדיוק כמו הגבול בין אמפתיה להתנשאות. הגבול הזה הוא הענווה, ההודאה, ההכרה והמודעות העצמית. אבל הוידוי הוא רק השלב הראשון בתהליך. בלי ההכרה והמודעות אי-אפשר להשתפר, אבל ההכרה והמודעות כשלעצמן רק משרתות את החטא. כי כשכל-כך קשה לנו להודות בטעות, ההודאה הופכת כבר לשירות של אותו אגו שטעה. בכל וידוי וצחצוח עצמי מסתתר גם מניע אישי ואגואיסטי. להגיד "הנה, אני יותר טוב", כאילו זאת המטרה - להגיד ולהרגיש, במקום המטרה האמיתית - להיות.

זאת המלחמה התמידית בין הגורל הפרטי הזה, לשרוד דרך המחשבה שאנחנו יותר טובים מהאחר, לבין הייעוד הכללי ההוא, לשאוף למעלות מוסריות וחברתיות גבוהות יותר. זה המלכוד האינסופי שדיברו עליו החכמים. והוא יכול לייאש, אבל גם גילוי מדעי שחושף חידות חדשות יכול לייאש, והנה – הוא רק מדרבן אותנו להמשיך לחפש את התשובות המלאות והכנות.

המציג אינו שמן

בתחילת השבוע, למי שפיספס, התחולל כאן ראש-השנה. אחרי שסיימנו לשלוח ברכות שנה-טובה בדוא"ל, ולמחוק את הברכות שנשלחו אלינו, התחלנו לאכול. למעשה, בעת קריאת שורות אלו, אני עדיין עסוק בלעיסת הקינוח (המדהים, יש לומר) שהכינה חמותי.

האוכל הוא נדבך חשוב בהתנהגות האנושית. יש לשער שבמידה מסויימת זה נובע מהעובדה שבלי כמות מתאימה של אוכל קשה לשרוד, ובלי כמות קצת יותר גדולה, קשה לחגוג.

הקשר בין חגיגה לאוכל הוא קשר מוזר. בעבר, כשפעולת הצייד והליקוט היתה מתבצעת בטבע, ובלי מזגן וכריזה על מבצעים, היתה באמת סיבה לחגוג בכל פעם שהמקרר היה מלא. לכבוד החיה המתה והצמחים הטריים היו כל הילדים שרים ורוקדים, וכל הנשים מעניקות את הכבוד הראוי לגברים, על כך שהם הרגו את החיה ולא אותן. החגיגה היתה נמשכת לילה שלם, ולפעמים שניים, ואפילו לא היה צריך לעמוד בשני הלילות בפקקים בדרך לחמותך, כי היא גרה איתך באותה מערה.

למוח האנושי יש דרכים קצת מעוותות ליצור הקשרים בין דברים. אנחנו חושבים שרכב משפחתי מעניק לנו חופש, שבית פרטי עם משכנתא הוא עצמאות כלכלית, ושאם אנחנו עוקבים אחרי בר רפאלי בטוויטר אז היא תאכל גם איתנו פלאפל. בעקבות צורת החשיבה הזאת, ובהיעדר ספונסר מתאים למחקר המדעי שיוכיח משהו אחר, התחלנו לחשוב שהחגיגה היא הסיבה לסעודה, ולא להיפך.

מכאן הדברים רק התדרדרו. תאגידים מתוחכמים המציאו לנו חגים, מועדים, ואף דתות שלמות - רק כדי שנצרוך את האוכל שלהם. נשים המציאו את מוסד הנישואין רק כדי לגרור אותנו לאירוע ה"טעימות", שבו אוכלים לשובע חמש מנות עיקריות, ולקינוח גם את האשליה שבחרנו באופן חופשי עצמאי ומקורי את האנטריקוט והדבר-הזה-בתוך-בצק-פילו. גברים, מצדם, תרמו לעניין את המצאת המזון המהיר, כי עוד מעט מתחיל משחק של ברצלונה.

וכאן אני מגיע לעיקר. בסוף כל התהליך הזה מצאה את עצמה האנושות מאוד מאושרת ומתוחכמת, אבל גם מאוד שמנה. אז נכון שאומרים שבמאות הקודמות אידאל היופי הנשי היה גוף שמנמן, אבל למען ההגינות צריך לזכור שאז עדיין לא המציאו את שיטת הנקודות של שומרי משקל, ובר רפאלי עדיין לא נולדה.

זה לא סוד שהעולם המודרני, זה שאנחנו אוהבים לקרוא לו "מערבי" תוך אימוץ מבט מלא כמיהה וגאווה, מענה אותנו במסר כפול: מצד אחד מעודדים אותנו בפרסומות לחגוג, לצרוך ולאכול - ומצד שני בין הפרסומות מציגים לנו את נטלי דדון מקפצת בביקיני.

הפתרון שנמצא לסוגיה הזאת נקרא "דיאטה".

העניין עם דיאטה הוא קצת מוזר. הרעיון העמוק כאן הוא לעבור תהליך שבו האוכל לא יהיה מרכז העניין בחיים. לצורך המטרה הנעלה הזאת אנחנו סופרים קלוריות בכל ביס, מחשבים אחוזי שומן-טרנס, רושמים באדיקות תפריטים, מבזבזים פי 1.6 זמן ופי 5.8 כסף כדי למצוא מצרכים קלים ודלים - ובאופן כללי מוצאים את עצמנו מקדישים דווקא הרבה יותר תשומת לב למה שאנחנו אוכלים.

בכלל, הבעיה הטראגית עם דיאטה היא שצריך להתעסק בה, ושהחיים כל הזמן מפריעים לזה. בכל שבוע יש פתאום יום-הולדת למישהו, שמחה משפחתית, או סתם חג יהודי שמצוותו העיקרית היא סעודה עד-דלא-ידע. עולם הלחם הקל והדבש הדל מתנגש בכל יום בעולם האמיתי - זה שבו אנשים מסביב תוקעים פתאום המבורגר עם קצפת ומזמינים את כולם ליפול איתם לבור השומן - כי לא נעים ליפול לבד.

לעשות דיאטה זה דבר מאוד מאוד קשה. זה אפילו יותר קשה מלהפחית במשקל. כי הבעיה בתהליך הזה, של להפסיק לחשוב באופן שמן, היא שלא מספיק שאתה עושה אותו – אתה תלוי בהרבה אנשים אחרים, שישמחו לחרב לך אותו כדי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמם. אני עצמי נחשב רזה מגיל 5, ועדיין לא ממש הצלחתי. עדיין לא הכרתי אישה שלא חשבה שיש לה כמה קילוגרמים מיותרים, או סתם ישבן מרופד מדי, ועדיין לא פגשתי גבר שלא נעץ עיניים במשמניה של כל עוברת אורח, או חמור מזה – הצהיר ש"הוא אוהב שמנות".

כי הביטוי הזה, "אני אוהב שמנות" – מילא שיש גברים שחושבים שזה משפט כובש. הצרה הגדולה יותר היא שיש נשים שבאמת חושבות שזה מחמיא. אשה לא צריכה לחפש מישהו ש"אוהב שמנות", אלא מישהו שאוהב אותה - עם כל מה שיש לה להציע, ולא רק עם מבנה הגוף. והמבט הזה, שלא קיים כשאנחנו רואים את שאר הווריאציות הגופניות שיש לאנושות, הוא כל-כך מדבק, עד שהוא מצליח להדביק אפילו חפצים דוממים – כמו הראי שעל הקיר.

ממרחק הזמן, הכשלון שנחלה שיטת הדיאטה שהמצאתי, עם כמה שהיתה מהפכנית ומקורית, לא היה רק שיווקי (מהחוברת המהודרת הודפס רק עותק אחד). הכשלון העיקרי היה במחשבה שהשמנה היא בעייתו הבלעדית של השמן, ושרק הוא צריך להשיל מעליו את משקל המחשבות השגויות וההרגלים הלא-בריאים. היום אני יודע שזה רק חלק מהאמת. כי אם דיאטה היא בעיקרה שינוי הרגלים, אז גם אלה שעומדים מסביב ונועצים אצבעות צריכים לעשות אותה.

זהו לא סיכום שנה

בראש השנה הקודם, הדיסוננס של לאכול דגים מול האקווריום היה נחלתי הבלעדית. הפעם, בפעם הראשונה, גם התינוקת שלי תהיה שם, תסתכל על הדגים ששוחים ותגיד "דג דג", בזמן שנגיד לה "טעים, נכון? כפיים. אוי לא, לא עם האוכל את הכפיים. אוף".

אומרים שבשנה הראשונה יש ראשוניות כזאת לכל דבר, מין התרגשות של משהו חדש. בגיל הזה בכל יום יש מתנה חדשה: מילה, תנועה, פרצוף. אני כל הזמן משתדל לספר לעצמי שוב ושוב על כל דבר קטן כזה, כי אני יודע שאחר כך הוא הופך לשיגרה. לפעמים אפילו שיגרה מעצבנת. במקרה שלי, בעיית הזכרון שפיתחתי דווקא עושה פה שירות טוב: היתרון היחיד בלהיות שכחן כרוני, הוא היכולת להתרגש מחדש גם מדברים שאינם חדשים. מצד שני, בטווח הארוך אני מגלה שיש לי בעיה עם הערכות זמנים לאחור. אלא אם אירוע מוצמד לאיזה חג, במקרה. ואז אני שוב מופתע ואומר "וואו, עברה כבר שנה?!"

בשלב הזה מאוד מפתה לערוך סיכומי שנה, ורשימת תקוות לשנה הבאה. אבל האמת היא שאנחנו לא חיים מראש-השנה אחד לראש-השנה אחר, ואנחנו אף-פעם לא מסכמים שום דבר. אחרי החגים הכל ממשיך ונמשך, והאירועים שמכוננים אותנו לא תמיד מצייתים ללוח השנה, או אפילו לעונות השנה. ככל שהחיים ממשיכים, אני מגלה שחשבון-נפש הוא משהו שמלווה את ציר הזמן בכל מיני נקודות שאינן מתוכננות מראש, ושאי-אפשר למתוח קווים בין הנקודות האלו ולמצוא ציור בעל משמעות חדשה.

לפני שבועיים היא הלכה בפעם הראשונה לגן. תינוקת בת 9 חודשים שהתרגלה להיות איתנו, אבל התרגלה גם שאנחנו נותנים לה את החופש שלה, או לפחות ככה אנחנו מספרים לעצמנו. כמיטב המסורת, היא הורידה אותי באותו בוקר בבית קפה ביחד עם עוד הורים נרגשים, ואמרה לי לא לבכות. לא בכיתי, ובאופן מפתיע (במיוחד לאור הגנים הלא-סוציאליים שלי) היא באמת נפרדה מאיתנו בקלות, ושמחה להיות בגן יום שלם. אבל בזמן שהשתחרר לי, מצאתי את עצמי תוהה האם היא תמשיך לאהוב גם אותי, או שמא זאת תחילת הספירה לאחור, עד שהיא לא תספור אותי. זרע הפורענות שיצמח לכדי "אוף אבא אתה זקן ומטומטם, תעזוב אותי".

אחר כך, בדרך חזרה, עברתי ליד הדירה הקודמת שלי. בבת אחת נחתה עלי ההכרה: איזה שינוי קיצוני עברו החיים שלי בשנתיים האחרונות. כמה שונים הדברים שהיו לי חשובים בחיפוש אחרי הדירה ההיא, מהדברים שחיפשתי בדירה הנוכחית. כמה שונה השיגרה שלי, ואפילו כמה שונות הסיבות לכאבי הגב שלי.

אבל החוכמה היא לחייך בכל פעם שנתקלים באותו "אז". לחייך לא מתוך מרירות של אובדן, אלא לחייך מתוך הבנה שגם מה שיש עכשיו יכול להפוך לנוסטלגיה. אלה החיים - פסקאות שמתחילות ב"השבוע" יהפכו להיות פסקאות שמתחילות ב"פעם", ואם יש משהו שכן אפשר להסיק, זה שכל העניין קורה מהר יותר ממה שנדמה.

השבוע, למשל, הזמינו אותנו לאסיפת הורים בגן. בהתחלה חשבנו ללכת יחד, אבל פחדתי ששוב יגידו עלי שאני לא ממצה את הפוטנציאל שלי, כמו בכל אסיפות ההורים של פעם. העדפתי להישאר עם הקטנה בבית ולהרגיע אותה בכל חצי שעה מהבכי של השיניים החדשות, ואשתי הלכה למה שהסתבר כחוויית יום גן להורים, עם פעילויות יצירה, דינמיקה קבוצתית, וכיבוד קל בבקבוקים שנקנו במבצע מהסופר-פארם.

עיסוק בעבר וחיבור שלו אל ההווה גורמים גם לאדם הרומנטי ביותר לחשוב קצת על העתיד, וזה אולי אירוני, כי נוסטלגיה משרתת קודם כל את המטרה של בריחה מהעתיד. אבל הבנאליה של איחולים לשנה החדשה לוקה באותה מתיקות, והנה הסיבה שאין טעם בשילוב סיכומי שנה בטור שעוסק בהתחלות חדשות - גם אם לוח השנה במקרה מצמיד אותן לחג.

מדוע אף פעם לא יהיה לי עיתון

אומרים שאחרי שהגשמת את כל הפנטזיות המטורפות והקיצוניות, אתה מתחיל לפתח פנטזיות יותר מטורפות ויותר קיצוניות. פנטזיות הן התמכרות, או יותר נכון - כל התמכרות היא התמכרות לפנטזיה, שרק הופכת עם הזמן לצל חיוור של עצמה.

יש איזה מבט מגחך ומתנשא כשאתה מסתכל על מישהו שזה עתה הגשים פנטזיה שאתה כבר הגשמת מזמן. מכאן הסיכון להיות מגוחך ובנאלי כשאתה מפתח פנטזיה. אבל הסיכון הגדול באמת הוא להיות מגוחך כי הפנטזיה שלך פשוט מגוחכת.

אותו מבט מלווה גם את החלום שלי, שיהיה לי עיתון. או יותר נכון, מגזין, כתב-עת. הוא יהיה המגזין הכי מעניין ויפה שיש, בערך כמו כל אלה שכבר קיימים. יהיה לו ריח ממכר של דפוס טרי, ומגע נעים של נייר כרומו חלק, כמו שנהוג ומתחייב בעידן הטאבלטים בשקל והאפליקציות חינם.

אני אוהב עיתונים ומגזינים. תמיד הייתי כזה. אני כל-כך אוהב עיתונים ומגזינים, עד שאני אפילו מסכים לעלעל במקומון רמת-גן/גבעתיים, או במוסף הארץ מדי פעם. אני גם אוהב לכתוב, ולעצב, ולראות חזון שמתגשם למשהו פיזי ואמיתי, ואני יודע להקליד עם יותר מאצבע אחת ולקבל בהבנה את התקלות של מעבד התמלילים.

למעשה, כבר עכשיו מוציאים-לאור עומדים אצלי בתור. בעיקר כדי להראות לי את מאזן החובות שלהם. אבל אני מסרב להכיר בקשיים. גם את באר-שבע לא בנו ביום אחד, בטח לא ביום שבו קיבלו בדואר את הגליון החדש. אז אני ממשיך לעצב שערים מרשימים, להגות מדורים מרתקים, ולחפש אייקון קטן ומקורי לשים בסוף כל כתבה.

צריך להודות, יש בעיה היום ביחס של האנשים לעיתונות המודפסת. קראתי באיזה עיתון שאפילו הדגים כבר מעדיפים להתעטף במודלים כלכליים יציבים יותר. אומרים שכל מיני אילי-הון שניסו לקנות את עולמם במחיר כרומו-מט, או כל מיני אילי-הון שמרעילים אותנו בריאליטי מציצני, הרסו את הענף. אומרים שלקוראים אין את הסבלנות, הכסף, התשוקה למגע הנייר או התשוקה להניח לרגע לפייסבוק ולקרוא משהו שאין בו חתולים. וזה באמת מדכא, כי יש בעולם עיתונים ומגזינים טובים, ועובדים בהם אנשים טובים, ואם יש עדיין מידה נאותה של צדק בעולם, הוא צריך להופיע נא מיד בדוכני העיתונים ובחנויות המובחרות.

אז מה הבעיה, אמרתי. אפשר לאסוף כמה חברים טובים שחושבים כמוני, להגשים את החלום - לפחות פעם אחת - ולחכות לתגובות הנלהבות. צודק, אמרתי. וניסיתי. ואז, למרבה ההפתעה, הסתבר לי שמלבד הכוח וההשפעה, יש עוד סיבה שאילי-הון מחזיקים עיתונים. זה פשוט עולה כסף.