יום חמישי, 20 בדצמבר 2012

עלבוניטיס פולניזמוס



נולדתי בישראל, ואמא שלי היא דור רביעי בארץ. כלומר היא פרסיה. זה אף פעם לא הפריע לי להיות פולני. כי הפולניזמוס הוא לא עדה או לאום. מסתבר שהוא צורך אנושי בסיסי ואוניברסלי, כמעט כמו לנשום, לישון, או לסיים את כל האוכל מהצלחת.

פסיכולוגים טוענים שבבסיס הפולניזמוס עומדים נרקיסיזם, וצורך בהכרת תודה. אבל פסיכולוגים נוטים לפשט דברים, או לחלופין לסבך אותם יותר מדי, כדי להצדיק עוד פגישה שתעלה 350 ש"ח. הרי אם נהיה כנים, בהרבה מקרים הכרת תודה רק נותנת זריקת מרץ לפולניזמוס הנמרץ ממילא, ורק טומנת את הזרעים לעלבון הבא, המשוכלל יותר.

באופן פרדוקסלי, אחת הסיבות המרכזיות לתפוצתו של סינדרום העלבוניטיס היא פשוט עצם תפוצתו. העלבוניטיס הוא מדבק כמו פיהוק ולא-מודע כמו מיצמוץ. הוא נולד כשאנחנו עדיין תינוקות, שנרגעים מהבכי רק כשאנחנו מקבלים את מה שרצינו, גם אם לא תמיד אנחנו יודעים מה בכלל רצינו. אבל הבעיה היא שאנחנו גדלים, והתינוק שבתוכנו ממשיך לבכות במקום לדבר, ואפילו משעבד את הטכנולוגיה המתקדמת, כמו טריקת הטלפון או הסמיילי הכועס, למטרה הנעלה הזאת.

יש הבדל עצום בין "תעשה מה שאתה רוצה" לבין "תעשה מה שאתה רוצה" במבטא פולני, כמו שיודע כמעט כל גבר נשוי. כשמישהו אומר לנו "בסדר", אנחנו מיד פוצחים במסע מפרך של נסיון להבין אם זה באמת בסדר בעיניו. המסע הזה מורכב בדרך-כלל מצעדים זהירים בין ביטויים חלופיים שיהיו אולי נגועים פחות בפולניזמוס, כמו "אוקיי", או "סבבה", רק כדי לגלות שזה עדיין לא בסדר ולא אוקיי ולא סבבה – כי הבעיה היא לא במילה אלא בחשיבה.

הרי בסופו של דבר, עם כל ההתקדמות בתרבות האנושית ובמחירי חבילות הסלולר הבלתי-מוגבלות, פרצוף נעלב הוא עדיין הדרך הנפוצה ביותר לנסות להשפיע על אנשים, גם כשהאנשים האלה הם אתה עצמך. אלא שזאת הדרך הכי נחותה לעשות את זה, וכנראה גם לא הכי אפקטיבית לטווח הארוך. אני מנסה לחשוב על המנהיגים הדגולים בהסטוריה, שניחנו ביכולת להשפיע על אנשים – חלקם היו אכזריים ואלימים, חלקם סתם ידעו לשקר, אבל נראה לי שאף-אחד מהם לא הצליח בזה דרך יצירת רגשות אשם.

עד לפני כמה שנים גם אני הייתי מאוד פולני. הייתי משתמש בתגובות של עלבון אפילו כלפי חפצים דוממים במטרה שיתנהגו יותר יפה כלפי, אם כי כמובן לא הודיתי בזה מעולם – כי חלק מהותי מהפולניזמוס הוא הכחשה גורפת של עצם קיומו. אבל אז ישבתי עם עצמי לבד, בחושך, ופשוט החלטתי להפסיק עם זה. בעבודה כירורגית-נפשית עדינה עקרתי מתוכי את היכולת להעלב, ויצאתי לחופשי. אני מציג את זה כמהלך קל ופשוט, אבל זה תהליך ממושך ואולי אינסופי, בעיקר כי זה מאכזב אנשים שעדיין מצפים למשהו שהם יותר רגילים אליו, ולכן אני עובד כרגע על החלק הכי קשה: לא להעלב מזה שמפרשים תגובות אחרות שלי כעלבון.

כי מסתבר שיש כמה אנשים שנעלבו מעצם הצעד החד-צדדי הזה שלי. העלבון הוא כמו הסכם עתיק ובלתי-כתוב בין המעליב לנעלב, וכשאחד הצדדים מפר את ההסכם זה קצת מאכזב, וכשאנשים מאוכזבים הם נוטים לבחור שוב בדרך העלבוניטיס. מצד שני, אולי זה בגלל שאני דורש בצורה פולנית מדי שגם אחרים לא יעלבו ממני, אלא אם הם ילדים – אז אני דורש את זה מהם בצורה ילדותית.

יש שתי סיבות שהחלטתי לא להעלב יותר: האחת היא שהבנתי שבהרבה מקרים העלבונות שמטיחים בי הם פשוט דברים נכונים, ואין סיבה להעלב כשאפשר לנסות להשתנות ולהשתפר, או פשוט להתעלם. אבל הסיבה השניה, והעיקרית, היא בגלל אחת מתופעות הלוואי הקשות של הפולניזמוס: הפולני אף פעם לא מרוצה. הוא משדר לכולם שצריך להשתדל יותר למענו, ומשדר לעצמו שזה באמת יכול לעבוד. אבל מי שלא מרוצה אף פעם לא יהיה מרוצה. הפולניזמוס הוא כמו סם קשה שמושך אותך למטה. שום דבר בריא לא יכול לצאת ממישהו שלא מסוגל להגיד "יופי" ולהתכוון לזה, והיות ויש לי כבר מספיק מחלות, על זאת החלטתי לוותר ממניעים אגואיסטיים לגמרי, ותעשו עם זה מה שאתם רוצים.

בתמורה זכיתי מחדש בהמון מילים חדשות-ישנות, ששוחררו מהשבי של הפולניזמוס האכזר. כשאני אומר "הכל בסדר, לא צריך", זה רק כשבאמת הכל בסדר ולא צריך, ויש קסם אדיר לפשטות הזאת. אבל התמורה האמיתית היא החופש. אנשים עשו במהלך ההיסטוריה דברים קיצוניים עד מטופשים כדי להרגיש טיפה יותר חופשיים: אנשים קפצו מחללית, הקימו כפרי-נודיסטים, ואפילו הסכימו לקחת הלוואה מחברת האשראי שלהם. אבל אף אחד מהם לא חשב אף פעם לנסות להשתחרר מהכבלים שהוא עצמו יצר – כבלי הרחמים העצמיים שיוצרת תחושת העלבון. כי החיים קצרים, במיוחד למי שכבר עבר יותר מחצי מהם, והכבלים האלה תוקעים אותך כמעט לנצח בתוך כל מיני רגעים עצובים, ומונעים ממך לראות את הרגעים השמחים שכבר מזמן החליפו אותם.

ואם כל המאמצים האלה בכל-זאת לא מצליחים לי, אז אני תמיד יכול להאשים אחרים.

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה