ידי במו עצמך

פרויקט ה"עשה זאת בעצמך" שאני הכי גאה בו, הוא מטבח הצעצוע שתיכננתי לתינוקת. בשלב הראשון בדקתי מאות רעיונות ודגמים באינטרנט. אחר-כך הכנתי רשימה מדוקדקת של חומרי הגלם הדרושים, ותיכננתי לפרטי פרטים איך לנסר, להרכיב, לצבוע ולהדביק הכל. בשלב השלישי, והמכריע, נסעתי לאיקאה וקניתי את מטבח העץ המרהיב שלהם, והרכבתי אותו בעשר אצבעות ודקות.

זאת שוב אותה בעיה של הייצור ההמוני והעולם הפתוח, שמאפשרת לנו לקנות הכל במחיר נמוך יותר חומרי הגלם וזמן האיכות שנדרש להרכיב אותם. כל התוכניות היצירתיות, מסתבר, נעלמות פתאום מול השילוב של ייבוא מסין, כרטיס-אשראי זמין, ורביצה מול האינטרנט. ולמרות שהיום יש גם המון בלוגים של יצירה ושל "איקאה-האקינג", מסתבר שגם אותו "אפקט-איקאה" הישן והרגיל מספיק כמעט כל הזמן וכמעט לכולם.

עד שבכל זאת הטסטוסטרון גובר עליך, ונגד כל הגיון בריא אתה מחליט להפשיל שרוולים. לפני כמה שנים למדתי, באדיבותם של כל מיני אמריקאים באינטרנט, איך לכרוך ספרים בעבודת-יד. מדובר באומנות עתיקה ומרתקת, והתוצאה באמת מרשימה ומקצועית – בהנחה שגם הספר שכתבת שווה את כל זה. ועדיין, זה דורש המון זמן ותשומת לב, ועולות המון מחשבות בזמן שהדבק מתייבש ואתה מתפלל שלא שכחת שלב כלשהו בדרך והרסת בפעם החמישית את העותק הראשון שלך.

והמחשבות מתחילות, כמו הרבה דברים בחיים, באבא.

את הכשרון שלי לתקן וליצור דברים במו-ידי, ירשתי מאבא שלי. הקטע של לעשות את זה באופן מסורבל ולא מוצלח, לעומת זאת, הוא כבר פיתוח עצמאי שלי. זה קצת מוזר, כי את הילדות שלי באמת העברתי בהשתאות מול היכולת של אבא שלי להמציא, לתכנן, לרתך, לייצר בעצמו את הברגים שהוא צריך, ולנסר את חומרי הגלם הדרושים, גם אם זה דורש מחצב נדיר בקצה שיני המסור. שנים ארוכות עוד יותר ביליתי בנסיון לבנות לעצמי לפחות חלק מהיכולות האלו, ובנסיון לפרק ולהבין את הסיבה שהגבול שלהן אצלי הוא רק סביר.

אולי הבעיה שלי מתחילה בזה שאין לי תחביבים. כלומר לא כאלה שקשורים בעבודת ידיים, כמו נגרות או אוריגמי. אם כי יש לי בסיס לא רע לזה, כי אני מומחה בלשכלל ולהביא לשלמות דברים שאין בהם שום פוטנציאל לפרנסה. פשוט במקום לעשות את זה עם ברגים וברזלים, אני עושה את זה עם מחשבים ותוכנות. אני יודע למצוא את הרכב כלי העבודה הוירטואליים הנכונים, ואפילו לייצר לעצמי את התוכנה הקטנה שחסרה כדי להשלים את המלאכה. ובמהות הבסיסית זה באמת אותו הדבר, מלבד העובדה הפשוטה שזה לגמרי לא.

כי זה לא תורם בכלום לעניין הפרימיטיבי אך חשוב מאין כמוהו הזה, של בניית המערה למשפחה שלך, מעשה ידיך להתברבר. צריך לשים את הדברים על שולחן העבודה: זה בדם שלנו. אין כמעט גבר שלא אוהב להסתובב בחנויות עשה-זאת-בעצמך, ובמיוחד במחלקת הפירזול או כלי העבודה, ולדמיין איך הכלים המבריקים והנוצצים הופכים למאובקים בידיו הבטוחות, או לפחות מעלים אבק בארון שלו. גברים קונים דברים כאלה כי זה באמת חשוב שתהיה בכל בית מקדחה טובה למקרה הצורך, וזה לא משנה אם הצורך הוא לבנות ארון או רק לשפץ את תחושת הגבריות הנעלמת.

אבל גברים הם גם עם מאוד סתגלן. בשלב כלשהו, הכלים משתלבים, והסיפוק שמביאה יצירה כזאת מתאים את עצמו בדיוק לצורך שלך להיות מספיק גברי בעיני אשתך, בהנחה שפתרת את העניין הפעוט ההוא עם דמות האב שעושה הכל במו-ידיו. אני, בכל אופן, הבנתי אחרי כל השנים שאני בכל-זאת נמצא בנושא הזה במקום טוב מעל הממוצע הגברי, לפחות כמו שמפרסמת אותו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של אשתי. אני יודע לבנות ולשפץ דברים לא רע, יש לי ארגז כלים מכובד וזמין לכל מטרה בבית, ואני יודע שצריך לטעות בכוונה ולהגיד ג'בקה וג'קסון.

אבל הבעיה היא שכל זה רק מעלה את הרף, ויוצר עוד חרדות. וגבר שיגיד לכם אחרת הוא פשוט שקרן. או גבר-גבר אמיתי, שיודע להדחיק את השטויות האלו.

אחד הדברים הכי מסובכים שעשיתי, לדוגמה, היה לקחת כוננית עץ פשוטה, ולבנות לה חיזוקים כך שתוכל לשאת את משקלו העצום של האקווריום שלי. למדתי המון בתהליך הזה. למדתי על כוחות, ולחצים, וברגים, וברזלים, ובעיקר על התהליך המהיר שהופך את הסיפוק שלך ממעשה ידיך, לחרדה איומה שמא עוד שנה, שנתיים, ילד או שניים, הכל יקרוס ויתפרק. מה גם שערב אחד אמרה לי אשתי "ממילא כל הדגים כבר מתו, אז אולי תוציא את המשאבה מהחשמל – היא סתם עושה רעש".
וככה גם הראי שהצמדתי לקיר ומשקף מולי מאז את הפחד הזה שהתינוקת תפיל אותו מרוב אהבתה העצמית, שמלווה בטפיחות ידיים עליו. וככה גם המדף הוורוד של הצעצועים בחדר שלה, שאני בודק בכל שבוע אם הוא עדיין ישר, והסיליקון שעלול להתקלף באמבטיה, ואפילו בית-המזוזה שעיצבתי, ניגרתי וצבעתי באותו מו של ידי, וכל שלמותו תלויה באיזה בורג סודי והשגחה מתמדת של הקב"ה.

החיים של ידי גבר מתקדמים מתוכנית לא ממומשת אחת לתוכנית בלתי-אפשרית אחרת. כי החיים האלה הם מה שקורה בזמן שאתה עסוק בפירוק והרכבה של הפחדים והחלומות האלה שלך, במלחציים האלה שצד אחד שלהם הוא "לא לפחד לנסות", והצד השני הוא "לעשות רק מה שאתה טוב בו". אז נכון שבשורה התחתונה, התינוקת מאוהבת במטבח שלה, מאוד גאה בי, ומוקירה לי תודה על שהבאתי לה אותו, אבל כדי להיות באמת טוב במשהו גם בעיני עצמך, צריך למצוא קודם מהו המשהו הזה, ואיך נדע אם לא ננסה פעם לבנות לעצמנו איזו כוננית, או לפחות לכתוב על זה ספר ולכרוך אותו במו-ידינו?

זבל של אדם אחר

חגי האביב חלפו, וכמו אותו נהג שממהר לצפור לזה שלפניו כי הוא מתעכב קצת להיכנס לרכב אחרי צפירת הדומיה של יום-הזכרון, מדהימה המהירות שבה מתפנים גם הררי הזבל שנשארו אחרי החגיגות, ביחד עם עיתוני החג הכרסתניים והנעימים, וביחד עם כל תחושת הנעים בגב שהם עשו לנו, ושהלכה לאיבוד אחרי חמש דקות של דפדוף.

כשהייתי ילד באמת האמנתי שיש מקום כזה, שנקרא "איבוד" – המקום שבו נמצאים כל הדברים ש"הלכו לאיבוד". שנים חיפשתי את המקום הזה במפות ובאטלסים, ודמיינתי איך אני מוצא שם סוף-סוף את מכונית הצעצוע הכתומה שאהבתי, או את שיעורי הבית בגיאוגרפיה שאני נשבע שבאמת הכנתי. היום אני יודע שהמקום הזה נקרא "מזבלת חירייה", ובינתיים הוא כבר עבר תהליך של מיחזור וקוראים לו "פארק אריאל שרון", ובכל מקרה אי-אפשר למצוא שם את הילדות האבודה שלי.

אבל אני בטוח שהמכונית הכתומה הזאת עדיין חיה איפשהו, כי אני יודע שהצעצועים של פעם היו קשוחים הרבה יותר מאיתנו, ועמידים הרבה יותר מכל המגוון העצום של סוגי הפלסטיק הזולים של היום. כן, זה לא יפתיע אף-אחד לשמוע שהיום מייצרים בעולם הרבה יותר, בזול יותר, ובאיכות שתספיק בדיוק עד לרגע שבו נרצה להשתמש בפעם השניה בדבר הזה שקנינו. והבעיה היא שזה לא קורה רק עם מכוניות צעצוע, אלא גם עם מכוניות אמיתיות, תמונות, או אידאולוגיות של מנהיגים פוליטיים.

ולא נעים להודות, אבל בין ערימות הזבל שלנו מסתתרת גם איזו תחושה לא נעימה על עצמנו – ואני לא מתכוון לריח. איפה שהוא בין הרגע שבו אנחנו מחליטים שמשהו כבר סיים את תפקידו, לבין הרגע שבו אנחנו רוצים משהו חדש שיחליף את התחושה שהוא נתן לנו, נמצאת נקודה קטנה שאי-אפשר לזרוק, שבה אנחנו כאילו אומרים על עצמנו שאנחנו לא יודעים להיות שמחים בחלקנו.
הפתרון שמצאנו לזה הוא אותו "מיחזור", שמאפשר לנו מצד אחד למצוא שימושים יצירתיים לדברים, ומצד שני להרגיע את המצפון שלנו כשאנחנו מייצרים עוד ועוד, קונים שוב ושוב את אותו הדבר, וזורקים אותו שוב ושוב לפחים המתפקעים – כי הרי איך נמחזר אם לא נייצר מספיק זבל כדי למחזר ממנו?

ואחרי שאנחנו ממחזרים את הצמיג הישן לכדי עציץ, או את אורח-החיים הישן שלנו לכדי נוסטלגיה, אנחנו משליכים גם את היצירה החדשה, והופכים את הטראומה שלה לכפולה. וזה עוד במקרה הטוב, שמצאנו את הרעיון ואת הזמן לכל כאב-הראש הזה, ולא השלכנו את עצם הקונספט של "מיחזור" לפח-האשפה של חיינו. כי מסתבר שלמרות שאנחנו שופעים רעיונות והדרכות של "עשה זאת בעצמך", אנחנו בכל-זאת מצליחים לייצר הרבה יותר זבל מפעם, ומסתבר גם שאנחנו לא באמת ממחזרים כמו שהיינו רוצים לחשוב, אלא סומכים תמיד על מישהו אחר שיראה בזבל שלנו אוצר שלו, או שינסה למצוא בפחים ובערימות הגרוטאות את חייו, דרך החיים שאנחנו כבר לא רוצים.

לא נעים להודות, אבל לא כל דבר אפשר למחזר, ועוד יותר לא נעים להודות, שאנחנו לא באמת רוצים את זה. בסופו של דבר, נראה שהרבה יותר קל לנו למצוא רעיונות לשימוש חוזר לזבל של השכן, ולא לזבל שלנו. הרבה יותר קל לנו לא להתעכב על יצירה שתחזיק מעמד, אלא להרכיב ולהדביק שוב ושוב את שברי הרעיונות שאספנו, את האמנות המהירה והקלה לעיכול, או את קרעי הזכרונות של מה שכבר הלך לאיבוד ולא יחזור אף-פעם.

כי האמת היא שעם כל הסיפוק של למצוא שימוש יצירתי למשהו ישן, הרבה יותר קל לנו למחזר את התירוצים שתומכים בקניה של הדבר החדש. זה הרבה יותר מרגש ונוצץ. וגם אם בדרך איבדנו קצת את האיכות ואת הסבלנות, לפחות הקפדנו לשים את אריזת הקרטון במיכל המיחזור המתאים, אז אנחנו בסדר גמור.
ובדרך אל ימי-החול של הקיץ, גם אני זורק, ביחד עם המכונית הכתומה שלא תחזור, את הסבלנות שלי ואת עיתוני-החג הענקיים האלה. ממילא כל הכתבות והראיונות שם ממוחזרים מהשנה שעברה.

תנו לחיות להיות חיות

בשבוע שעבר ישבתי עם חבר טוב לארוחה. בין סטייק למשנהו, סיפר לי החבר שהוא נוסע לחו"ל לקנות לילדים שלו כלב. בקטנה ככה, משהו גזעי, שעולה אלפי שקלים. אחרי שצחקתי קצת, נזכרתי עד כמה גם התינוקת שלי אוהבת חיות, ונתקפתי בחשש מאוד מוחשי, שלא רחוק היום שבו גם היא תבקש איזו חיית מחמד. נניח פיל או אריה. בקטנה, ככה. כדי להתנחם מהאסון המתקרב, עשיתי שני דברים: הזמנתי עוד נקניקיית צ'וריסו, ולקחתי בשבת את כל המשפחה לספארי.

היא באמת אוהבת חיות, התינוקת. כלומר, עד עכשיו חייתי באשליה שמדובר רק בבובות של חיות, אבל לאחרונה היא התחילה לדבר אל כלבים וחתולים ברחוב באופן מעורר חשד, ולנסות – כמו שהיא למדה בחוג "חיות וחיוכים" – להאכיל את העכבר בבית. וזה מטריד כי מדובר בעכבר של המחשב שלי.
אבל האמת היא שבלי קשר, כבר מזמן רציתי לקחת אותה לספארי, או אולי בעצם רציתי שיהיה לי תירוץ טוב לקחת את עצמי לשם. חיות מרתקות אותי, ומאז שאין לי בבית את ערוץ "נשיונל ג'אוגרפיק", כל מה שנשאר לי זה להסתפק בבובות החמודות שלה, וזה באמת קצת מפספס את המטרה. מה גם שאני כנראה קצת מבוגר בשביל בובות.

כבר בכניסה לספארי התלהבנו. ראינו עדר של זברות, עדר של משהו עם קרניים שקראתי לו ראם, לא כי הוא ראם, אלא כי זה שם יפה ואצילי כזה, ועדר של מאזדות-שלוש שנלחמות על מקום טוב ליד מקור המים היחיד בסביבה – כי יש שם איזו אנפה מעניינת ואצילית שהילדים יאהבו לזרוק לה את המצות שנשארו מפסח. אבל זאת היתה רק ההתחלה. הספארי מלא בחיות מכל הסוגים ומכל הצבעים, ולכל אחת יש את הסיפור שלה ואת הקטע הגופני שמייחד אותה: לפיל יש חדק, לג'ירף יש צוואר, והיתה אפילו איזו ציפור אחת שיש לה קרן על הראש, והסבירו לנו שהיא משתמשת בה כמו במאצ'טה כשהיא הולכת בג'ונגל. כשרואים את כל המגוון הזה קשה להבין למה המציאו בני-האדם את דמות החייזר הירוקה-אפורה המוכרת כל-כך. אם היינו פותחים קצת יותר את העיניים, היינו מבינים שבעל-חיים עם מאצ'טת-ראש או יד שעשויה מהאף שלו, הוא הרבה יותר חייזרי.

אבל לא. הדרך ההגיונית שבחרנו להתמודד עם העניין היתה לקחת את החייזרים היפים האלה ולהפוך אותם לצעצועים. זה תמיד היה מוזר בעיני. יש המון סוגים של חיות בעולם, ומלבד דגים וחידקים, את אף אחד מהם לא גידלתי אף פעם כחיית-מחמד. באותה שבת בספארי, התקווה הסמויה שלי – מעבר ללהגיע כבר למזנון ולשתות קפה במחיר מופקע – היתה שהתינוקת תראה סוף-סוף שבניגוד למה שהיא חושבת ורגילה מהבית, פיל הוא לא חיה קטנה וחמודה עם פרווה רכה, וחיות באופן כללי הן לא משהו שאנחנו המצאנו, והן גם לא אוהבות קירות. לפחות לא של דירות.

יש בעיני הבדל עצום, שרוב האנשים מפספסים, בין לאהוב חיות לבין לגדל חיות. וההבדל הזה מתמצה בזה שאנשים אוהבים שהחיות שלהם מתנהגות כמו בני-אדם קטנים, בעוד שהחיות באופן מוזר מעדיפות להישאר חיות. תמיד מצחיק אותי לראות איך אנשים לא מבינים למה החתול שלהם מנסה לצוד ציפורים במרפסת, או מתרגזים כשהכלב שלהם מתעלם מהקריאות "רגלי", ומעדיף להתנהג כמו שלימדו אותו אבותיו, ולנבוח על כלבים אחרים שהעזו להשתין על עמוד החשמל החביב עליו ברחוב.

כי בניגוד למה שמקובל לחשוב, לא האדם ביית את החיות, אלא הן אלו שבייתו אותו. בלי החיות האנושות היתה ממשיכה לנדוד בין מערות – בלי אידאולוגיות, בלי תקווה, בלי דת, וגם בלי חלב, סוודרים אופנתיים מצמר, ספות עור יוקרתיות, או הקונספט הזה שמאפשר לאכול קינואה ולהגיד שזה בסדר.
דווקא בגלל זה צריך לתת לכל בעלי-החיים את החופש להיות מה שהם, ולא לעשות להם את העוול שעשינו לחייזרים המסכנים, כשהפכנו אותם מיצורים עצמאיים, מכובדים ומסתוריים, לאיזו גירסה כאילו יותר חמודה, אבל למעשה יותר מכוערת, שלנו ושל החוקים שאנחנו קבענו.

שיא הביקור בספארי – אבל לא באמת, אלא רק כי ככה משווקים אותו – הוא הנסיעה במתחם האריות. אחרי חצי שעה של המתנה בפקק הצלחנו גם אנחנו לראות מרחוק איזה עץ שמתחתיו ישב האריה ופיהק, בזמן שהלביאה צועקת עליו שיקום כבר ויעשה כלים. התינוקת, מבחינתה, התלהבה הרבה יותר בשלב הזה מההבטחה שלנו שעוד מעט חוזרים הביתה ופוגשים שוב את "גוגו", שהוא דובון המחמד האהוב עליה. כי ככה אנחנו אוהבים את החיות שלנו – חמודות, פרוותיות, ושקטות. זאת בניגוד לאריה, שאוהב את החיות שלו טעימות.

האדם הוא החיה היחידה שמאמצת לעצמה חיות אחרות, בתור צעצוע או מתוך רחמים, או סתם כי הילדה ביקשה. אז זה אמנם קצת לא נעים לראות נמר בתוך כלוב, אבל זה לא שונה בהרבה מלראות מישהו מטייל ברחוב עם שלושה כלבים ומנסה לשכנע את עצמו שהם אלה שבחרו בו ובאוכל הסינתטי שהוא קונה להם. הגדר שמקיפה כל מתחם של חיות בספארי מזכירה אולי כלא, אבל לי היא דווקא מזכירה שבכל זאת מדובר בחיות שאנחנו מתארחים אצלן, מזכירה לי לתת להן את הכבוד והזכות שלהן להיות חיות ולא בובות או תחפושות, ומזכירה לי שעם כל התחכום והטכנולוגיה, החיות הן אלו שישלטו בעולם אחרי שהאנושות תחסל את עצמה – כי הן התושבים האמיתיים שיש כאן גם עכשיו. תשאלו את החייזרים הירוקים-אפורים שמסתכלים מלמעלה.

תמונה אחת ו-830 מילים

זה קרה לפני הרבה שנים, בהרי הדולומיטים שבצפון איטליה. או אולי בעצם בפירנאים שבצפון ספרד. עצרתי בצד הדרך, וראיתי פתאום לנגד עיני את התמונה היפה ביותר שאפשר לתאר. בלב הטבע הפראי, פתאום הכל הסתדר לכדי רגע אחד מושלם, שלא יחזור לעולם. כאילו יד אלוהית עיצבה את המראה הזה בהקפדה ובתשומת-לב, ויד אלוהית אחרת הביאה אותי לנקודה המדוייקת שבה כל זה קרה – אי-שם בהרי הרוקי של ארה"ב. או באוסטרליה. או שזה היה בכלל בשיפולי רמת-הגולן.

הושטתי יד בוטחת ושלפתי את המצלמה. הפעלתי אותה. כיוונתי מהר. ברגעים כאלה חשוב לא לבזבז זמן. להיות נחוש עם האצבעות שמחליקות על הכפתורים הנכונים, כמו מתוך תחושת שליחות, באיחוד מלא של האדם והמכונה.
ואז משהו השתבש.
בהתחלה הכפתור לא נלחץ, ואז העדשה סרבה להתמקד במה שמונח ממש מולה, ואז במקום למקד ידנית לחצתי על כפתור שלא שייך לזה. המשכתי בעקשנות לנסות ולתפוס את הרגע הזה, להאבק במצלמה הסוררת, להכניע אותה, והתעלמתי מאותה יד אלוהית שאומרת לי: הנה הרגע שלך, תראה אותו, הוא מולך. התעלמתי עד שהיא סטרה לרגע הזה וסילקה אותו משם.

לא נורא, אמרתי לעצמי, לפחות ראיתי את התמונה מולי, לפחות הספקתי לחוות אותה כדי שאוכל לזכור ולספר. הרי התמונות הכי טובות הן אלו שלא צילמנו – כי המצלמה נתקעה, כי הפילם נשרף, או כי עדיין לא המציאו את הסמארטפון. אבל האמת היא שלא ראיתי את התמונה ההיא מולי. הייתי עסוק מדי בלא-לצלם אותה, ופיספסתי את הרגע הפשוט הזה שבו יכולתי לעמוד מולה ולהנות.

זה היה בתקופה שבה, כמו הרבה אנשים בני גילי, אחזתי בתחביב הצילום. קראתי ספרים, קניתי ציוד בחנויות מקצועיות ברחוב אלנבי, סחבתי בצורה מגוחכת להפליא את המצלמה הכבדה לכל מקום, חיפשתי ברצינות תהומית את אותם רגעים חד-פעמיים של החיים, ושלחתי למיסגור תמונות מוגדלות שצילמתי – חלקן עדיין תלויות בבית של ההורים שלי, מתוך נימוס ואי-נעימות. יכול להיות שאם הייתי מתמיד בזה הייתי הופך לצלם מקצועי ומוצלח, כמו כל שאר הדברים שיכולתי להיות.

מאות התמונות שצילמתי אז שמורות בארגזים ואלבומים שאני כבר לא יודע איפה הם, או בתיקיות מסודרות במחשב שלי, לצד מיליוני התמונות שצילמתי רק בשנה האחרונה, מאז שאני אבא. לפעמים אני יושב ונזכר בתמונות האלו, ומנסה להיזכר דרכן במקומות שבהם צילמתי אותן. ברוב הפעמים אני לא מבין מדוע טרחתי לצלם דברים שאפשר לראות בחיפוש פשוט באינטרנט, מדוע יש לי עשרים גירסאות של כמעט אותה תמונה, ואיפה כל זה קרה בכלל. כי נכון שאומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים, אבל זה לא אומר שהיא תמיד עדיפה על המילים האלו. לפעמים כנראה טוב יותר לצייר ולפסל במילים עצמן – אם לא לשם האמנות, אז לפחות כדי שנוכל לזכור טוב יותר.

ואמנם, באלבומי הילדות שלי יש הרבה יותר מילים ומעט יותר תמונות. צבעי הנוסטלגיה מפתים אותי להגיד שפעם, כשהצילום היה הרבה פחות זמין ומיידי, ההורים שלי הקפידו לצלם רק את מה שחשוב. אבל האמת היא כנראה שזה תירוץ שהומצא בדיעבד. לדעתי אם הורים יקחו היום רק אחת מתוך כל מאה תמונות של הילדים שלהם – באופן אקראי לגמרי – הם בכל-זאת יגלו שהם נשארו ביד עם פרס פוליצר של ההורות. וגם יהיה להם קל יותר לבנות, כמו שנהוג, את המצגת האינסופית ליום-ההולדת הבא. שלא לדבר על כמה קל יותר יהיה לאלה שצריכים לצפות במצגת המרגשת הזאת.

האלבומים האלה, יותר מכל דבר אחר, יכולים לספר את השינוי שעברנו. קצת בעזרת התמונות שיש בהם, אבל בעיקר בגלל המקום שלהם בחיים שלנו. אם פעם הם היו חלק טבעי מהשיגרה של גידול ילדים וגידול חיים, היום הם סוג של טירחה חסרת-סיכוי מול הררי התצלומים ומול ההרגשה ששליחה בדוא"ל היא תחליף ראוי. וזה יותר מסמלי, כי בזמן שאנחנו עסוקים כל הזמן בלצלם, באמת לא נשאר לנו זמן לחוות – לא את הילד שצילמנו, לא את סידור האלבום, ואפילו לא את הצפיה בו.

ואפשר להמשיך עם זה עוד:
לגחך כשאנחנו רואים בגינה עדר של הורים שרודפים אחרי הילדים שלהם עם הסמארטפון כדי לתפוס עוד רגע אלוהי ומושלם; להגיד בהתנשאות שהיום מצלמים לא כדי לזכור, אלא כדי לסמן על זה "וי" ולשכוח; לחשוב שכל התמונות האלו של האוכל והחתולים נראות אותו הדבר ומבזבזות לנו המון זמן כשאנחנו מנסים לנסח להן תגובה מחמיאה; להתפלא מדוע צעירים מתלהבים מכך שאיזו תוכנה צובעת את התמונות שלהם בדיוק באופן שבו קיוינו פעם שלא יהרסו התמונות שלנו...

אבל מצד שני אנחנו היינו אומרים "צ'יז" לפני כל תמונה, מסתובבים בחו"ל עם ווסט אידיוטי ותיק כבד על הכתף, וחושבים שהבחירה ב-ASA400 או בצמצם F/5.6 באמת חשובה למשהו בחיים שלנו.

אז אם נהיה כנים, האמת היא שאנחנו אוהבים את ההתקדמות הטכנולוגית ואת מה שאנחנו יכולים לעשות איתה, אבל אוהבים לא פחות לקטר עליה ועל מה שהיא עשתה לנו. והבעיה היא שבקיטורים האלה איכשהו תמיד הטכנולוגיה נעצרת אצלנו בהווה. סביר יותר – למרות שלא פשוט יותר – להניח שהדאגה שלנו מאיך תגיב התינוקת כשהיא תגדל ותגלה ששיתפנו את כל התמונות שלה בפייסבוק ובאינסטגרם תיראה לה מגוחכת כשהדברים האלה יהיו מיושנים ומיותרים בערך כמו שהאלבומים עבי-הכרס שלנו נראים לנו היום.

כי בסופו של דבר, הדאגה הזאת היא לא באמת לעתיד שלה, אלא לעתיד שלנו. לימים שבהם המוח שלנו כבר יתעייף, וכל מה שישאר לנו זה מסע של סימני-שאלה דרך אינסוף הווריאציות של אותו תינוק באותה בריכת-כדורים, או של אותו נוף מושלם של ההרים הגבוהים שמקיפים את טוסקנה, או עוטפים את איסטנבול, או מטילים צל גדול על מה שהיינו כשעוד הצלחנו לזכור איפה חווינו את החוויות האלו.