פעם בכמה שנים עולה שוב המפלצת הזאת ומרימה את ראשה, ואני חוזר לאהוב כדורגל.
היחסים שלי עם כדורגל הם יחסי אהבה-שנאה. קצת כמו כל אוהד שלא יודע אם הוא יותר אוהב את הקבוצה שלו או יותר שונא את השניה, רק עם ההבדל הקטן שאני בכלל לא אוהד של אף קבוצה.
אף פעם לא אהדתי קבוצה. כלומר אהדתי כמה, בכל פעם קבוצה אחרת, ובכל פעם גם מהסיבות הכי אידיוטיות – צבע החולצות, נסיון להרשים מישהי, או אפילו זכיה היסטורית בגביע המדינה. אבל זה לא אומר שאני לא אוהב כדורגל. אני פשוט מעדיף לחשוב שאני אוהב את המשחק עצמו, ולא קבוצה אחת מסויימת, ואפשר לומר שגם לא את הקונספט של לאהוב קבוצה מסויימת. בגלל זה כנראה כל האוהדים לא בוחרים אותי כשהם עושים כוחות.
אז בתקופות מסוימות בחיים שלי כדורגל הוא שירה צרופה, או דרמה אנושית נעלית, ובתקופות אחרות הוא נבעט החוצה מכר הדשא, לטובת אירועים אחרים שמפיק אמרגן החיים. ומעבר להסבר הפשוט שקשה לי להתמיד בדברים ושכל דבר נמאס עלי אחרי תקופה מסויימת, הסיבה לטלטלה הזאת היא כנראה טלטלות אחרות שמתרחשות בחיים. ובכדורגל.
כי עם כל הכבוד לשירה הצרופה ולדרמה האנושית, אנחנו אוהבים כדורגל, וגם שונאים אותו, מהסיבה הפשוטה שבבסיס אנחנו בהמות גסות, וככל שבחיים שלנו אנחנו נאלצים ללבוש יותר חליפות ולהתנהג יותר יפה, כך אנחנו זקוקים יותר לטריבונה הזאת שבה אנחנו יכולים לצעוק, לקלל, ולהוציא את האגרסיות המצטברות ואת התשוקות החבויות שלנו. קצת כמו הסיבה שנשים עושות קניות. או לחלופין יושבות בטריבונה וצועקות.
והתחושה הזאת של "אני הייתי עושה את זה יותר טוב" – ולא משנה אם זה לבעוט פנדל או להקסים דוגמניות – הולכת ומתפוגגת בעיני כשהכדורגל הופך להיות מוקף ביותר מדי דברים מסובכים שלא קשורים אליו. כי לקבל את זה שהכדורגל הוא בריחה מהרצינות התהומית של החיים זה החלק הקל של העניין. אבל המשבר האמיתי הוא לגלות שגם הכדורגל עצמו הפך לעניין רציני ותהומי, ושהאפשרות לברוח מהמלכוד הזה היא הרבה יותר קשה.
אנשים כמוני, שאוהבים פשוט לראות משחק טוב, לא צריכים לזכור ולדקלם סטטיסטיקות ואנקדוטות בסגנון שהשדרים בטלויזיה אוהבים לספר כשאין להם כשרון לספר את סיפור המשחק. לי לא ממש אכפת אם "מנצ'סטר לא כבשה גול כבר 267 דקות לשער בצד המערבי באצטדיון שממזרח לקו האורך 10 אחרי השעה 8 בערב במחצית הראשונה", כי אני מעדיף להתרכז במהלכי המשחק עצמם, וכי את שניהם – גם המספרים וגם המהלכים – אני חווה ושוכח אחרי יום. אבל מה שלמדתי זה שהדרך שלי עדיפה, ולא רק בגלל שאין לי דרך אחרת ואני מעדיף להצדיק את מה שיש.
כי ככל שמתקדמים החיים הזכרון שלי תופס את הצד ומנתשף כשהוא מנסה להדביק את קצב האירועים שמסביב. אני לא זוכר הרבה דברים, בטח לא משחקי כדורגל וגולים היסטוריים שהייתי עד להם, אבל איכשהו את הגולים הכי מוצלחים שהיו לי בילדות, במגרש השכונתי, אני זוכר בצבעים מלאים, בהילוך איטי, ועם ריח הזיעה המקורי – בדיוק כמו שאני זוכר את התדהמה הגדולה שהכתה אותי כשגיליתי שאת הכדורגל הזה שכולם מדברים עליו בשבת, משחקים אנשים מבוגרים, ולא ילדים כמונו, ומתוך סקרנות הלכתי לראות אותו בפעם הראשונה.
צריך להבין שאלה היו ימים שנעו על מגרש החיים בקצב אחר. ברדיו בקושי דיווחו על התוצאות בליגה האנגלית, על ליגות אחרות לא ידענו בכלל, והחולצות של מכבי נתניה נשאו בגאון את שם המותג "גלי", בעיקר כי לא היה משהו יותר טוב. אבל הקריינים ברדיו באמת התרגשו מכל גול של הפועל יהוד, ואנחנו באמת חשבנו שניצחון של בני-יהודה הוא מתוק כמו הממתקים של "עלית" – ולא התעסקנו בחוזים של שחקנים, ריבים של עסקנים, ועבירות של מאמנים.
וזה סוג של גירסה מקריחה ומבוגרת שלי, שקמה עכשיו בשורה שלפני ומסתירה לילד שבי את המשחק עצמו. אני באמת אוהב את הכדורגל. הוא שירה, הוא דרמה, הוא קומדיה, והוא פנטזיה שיש לרגל הנכה שלי כמעט כל הזמן. לפני כמה שנים, כשניתקתי את עצמי מהטלויזיה על עשרות ערוציה, ומאות ערוצי הספורט שלה, גזרתי על עצמי בעצם גם ניתוק מהכדורגל. זה היה מחיר שידעתי מראש שאשלם, כי חוויית הכדורגל המודרנית היא בעצם חוויה טלויזיונית ופלייסטיישנית.
אבל מדי כמה שנים המפלצת הזאת מרימה שוב את ראשה, ואני חוזר לאהוב כדורגל לאיזו תקופה ומוצא את עצמי עד בזמן-אמת להתרגשות האמיתית שמספק המשחק הזה – ואני אפילו לא מדבר על ברצלונה האגדית של 2008, אלא על דברים כמו הזכיה של הפועל רמת-גן בגביע, או האליפות (בליגה ג') של מכבי קביליו יפו.
בתקופות כאלו אני מסוגל ללבוש בגדים מגוחכים של הקבוצה שבחרתי, גם כשאני לא הולך לים. בתקופות כאלו אני מצליח להנות לפעמים אפילו מכדורגל ישראלי. אבל בתקופות כאלו אי-אפשר גם לחמוק מההכרה שכדורגל כובש אותנו בגלל שהוא בעצם אנלוגיה לכל דבר בחיים שלנו.
והאנלוגיה הזאת היא בדיוק הבעיה: כי האמת היא שהיום אני כבר המבוגר, ופתאום אין לידי כבר את "הגדולים" שיגנו עלי ויסוככו עלי כמו צל בטריבונה מפני כל העולם שמסביב.
