הטור השנתי – המשל כחיים

בדיוק לפני שנה, פחות יום, התחלתי לפרסם כאן במתכונת הזאת – טור אישי בכל יום חמישי, בליווי אילוסטרציה ויזואלית מעשה ידי, שאותה דווקא אולי כן קוראים.
מי שמכיר אותי מספיק טוב יודע שאני לא אוהב ימי-הולדת. אבל זה בסדר, כי מי שלא מכיר אותי מספיק טוב גם לא יודע מתי באמת יום-ההולדת שלי. יום-הולדת הוא מין יום כזה שמשלב שמחה ועצב. משלב את הנחת שבלראות כמה הספקת, עם הייאוש של להבין כמה החלומות שלך רק גדלו, וכמה הזמן התקצר. אנשים אוהבים את ימי השנה, את התאריכים המדוייקים, ואת המספרים העגולים והיפים. אולי בגלל שהם איזה שביב אור של תקווה לאיזה שהוא סדר בתוך הבלגאן שמרכיב את כל שאר הימים, ואולי זה סתם החיפוש אחרי סיבה לחגוג, או לפחות לזכות בתשומת-לב ליום אחד.

אבל זה לא יום-ההולדת שלי, אלא של הטור הזה. וזה באמת תאריך קצת סמלי – לא כל-כך בגלל השנה, אלא יותר בגלל ה"פחות יום". כי אם כבר לציין חגיגות שנתיות כאלו – מלבד במקרים שזה עלול לסכן את חיי, כמו למשל ביום הנישואין, או ביום ההולדת של אשתי – אז מבחינתי עדיף בתאריך לא באמת עגול ויפה, בדיוק בגלל כל הסיבות שתיארתי קודם.

אני באמת לא יודע איך נולדה ההחלטה הזאת לכתוב בכל שבוע. מישהו עוד יחקור את זה וימצא את מי להאשים. אבל יחד עם האשמה, זאת זכות. זכיתי בחופש הזה לכתוב את עצמי רק עם גבולות שאני מציב לעצמי – גם אם הם גבולות אידיוטיים ומלאכותיים. זכיתי להיות לבדי במאבק הזה של ההתמדה גם כשקשה, ואולי דווקא בגלל הקושי שלי בהתמדה, בהשקיית עציצים, ובתחזוק של שגרות אני מתעקש להמשיך. להמשיך גם כשאני חולה, כשהילדה חולה, או כשיש עומס בעבודה. לדעת שלפעמים פתאום הטור מוכן כבר ביום א', ולפעמים אני עדיין יושב מול דף ריק ביום חמישי ב-11 בלילה – ולא לוותר לעצמי בשני המקרים, רק מתוך הידיעה שהריקנות הזאת שאחרי עריכת הפיסקה האחרונה היא סם ממכר בדיוק כמו התשוקה לכתוב את הדבר הבא.

אם היה לי באמת זמן לזה, הייתי יושב עכשיו וקורא שוב הכל, ורואה איך פתאום אפשר אולי להבין דרך הדברים שכתבתי מה האופי שלי. וזה מפתיע, כי אף-פעם לא חשבתי שיש לי "אופי".
אפשר לקרוא שם איך פעם הייתי נוסטלגי, והיום אני רק לפעמים מתגעגע לאדם הנוסטלגי הזה. ואיך מצד שני, העתיד - אם בוחנים את ההווה דרך כל הדברים שעברו - הוא לא איזה חזון היי-טקי וגדול, אלא בעיקר התמודדות אנושית עם החיים הקטנים. כי החזון הוא עוד דבר שאבד לי בדרך - ביחד עם חוש האופנה, הסובלנות כלפי אנשים יותר מדי אניני-טעם, והקטע הזה של לסכם דברים בגלל אירוע שכתוב בלוח-השנה.

ובכלל, די פאתטי לראות כמה אני עסוק בהתבגרות, בשערות הלבנות, ובפצעים שיותר קשה להם להחלים עם הגיל, וכמה כל הדבר הזה שאני עושה כבר שנה (פחות יום) בכל שבוע, נועד רק כדי ללמד אותי שהתבגרתי – אמנם בכל מיני רבדים, אבל עדיין זה מאוד חד-מימדי.
אבל לפחות אני מזדקן בכבוד, כך אני אומר לעצמי. אני מקבל באהבה את השינויים הדיגיטליים של החיים - או לפחות מאבד את הזכרון בקצב שמבטיח לי שלא יהיה לי למה להתגעגע. גם זה משהו.

כשהייתי בתיכון הראתה לנו המורה לכימיה איך מכינים ניילון: שני חומרים שקופים שנמצאים זה מעל זה באיזו כוס, נראים בדיוק אותו הדבר, אבל לא מתערבבים. ורק בתפר הדק שביניהם נוצר קרום מוצק ועדין שאותו אפשר למשוך, ואז נוצר ממנו עוד, ועוד, ועוד.
וזהו ההווה. התפר הדק הזה שבין תמיסת העתיד לתרכובת העבר. ורק בו נוצרים הדברים המוצקים, והוא החשוב ביותר, ולרוב גם המוזנח ביותר.
ואני חי את ההווה, כי הוא הדבר הכי בריא שאדם למוד פציעות ומחלות כמוני יכול למצוא. הוא השמחה האמיתית של המשפחה שאני בונה, והוא הגעגוע האמיתי שמתרחש אפילו בזמן אמת. וזה טוב לי, ואולי אפילו קצת מרגיע – כמו כל בריחה, רק באופן מודע ובהחלטה צלולה.

ואז אני עושה את הטעות ומחליט שוב לסכם משהו, רק בגלל שהתאריכון מראה שעברה שנה פחות יום, ומכניס את עצמי בכוח למלכודת הזאת של "משבר השנה השניה": המקום שבו כל חוויה נראית כאילו היא מאבדת את הקסם שלה בגלל שהיא עומדת לקרות שוב. ואני שוכח שזאת אשליה, שזה קשקוש, כי ההווה הזה תמיד מייצר חוויות חדשות, ואף-אחד לא מכריח אותי לכתוב בפעם השניה על אותו נושא.
ולכן זאת הפעם האחרונה שאכתוב משהו לכבוד יום השנה.

חוויית דעת מומחה

בחייו של כל אדם מגיע הרגע הבלתי-נמנע שבו הוא נאלץ לסמוך על דעתו של מומחה. זה יכול להיות בגלל נורה אדומה בלוח השעונים של המכונית, בגלל שצריך לשפץ את הדירה כי החברים בדיוק שיפצו, או אפילו בגלל שאתה עורך חדשות בטלויזיה, ופרצו פתאום מהומות באיזו מדינה שאף-אחד לא שמע עליה קודם, אבל יש בה שני יהודים, אז צריך להקדיש לעניין כמה דקות.
אצלנו זה קרה כי בוקר אחד הילדה פתאום לא הצליחה לעמוד.

וזה המשיך ככה גם בצהריים. וגם בערב.
אז רצנו למיון, כי למיון תמיד רצים – גם אם לא מצליחים לעמוד. וחוסר-האונים של הילדה הקטנה הזאת היה גם הוא קטן לעומת חוסר-האונים שלנו מול הרופאים המומחים, האחיות המרגיעות, ואפילו מזכירת הקבלה שביקשה מאיתנו את הטופס המתאים שבדיוק לא הצלחנו למצוא.

ואלה כנראה הרגעים שמבדילים בין מומחה אמיתי, לסתם פרשן או יועץ מהסוג שנתקלים בו כמעט בכל שעה, גם אם לא שומעים חדשות. ברגעים האלה, כשאתה צמא להסברים מרגיעים ומחכה בחוסר-סבלנות שיגיע המספר שלך בתור לסוף הטוב, אתה באמת מרגיש הכי קטן בעולם. יושב שם מול דלות המילים המרגיעות שאתה עצמך יכול להנפיק, מוקף בפסלים ענקיים וצבעוניים של חיות, ברופאים מאחורי דלתות עבות, ובילדים קטנים עם צרות הרבה יותר גדולות ומפחידות.

וככל שאתה שומע יותר מומחים, כך אתה מתמכר לזה ורוצה לשמוע עוד ועוד. שיקראו לרופא השני, לטכנאי הרנטגן, לאחות המנוסה ביותר, למנהל המחלקה שגם עליו אתה לא הכי סומך, והולך לחפש באינטרנט כדי להיות מומחה בעצמך, עד שאתה מגלה שזה מבוי סתום – כי הוא זה שכתב את מה שאתה קורא שם.
ואתה חוזר הביתה, עם הטפסים והפרצופים הגדולים, ויודע שהדרך הכי טובה להתמודד עם כל העניין הוא להגיד לרופאים: "כל האבחנות המסובכות בלטינית שלכם שגויות. הילדה פשוט לקתה בעין-הרע".
סתם בשביל הנחמה שיש בהסבר ההגיוני.

כי אנחנו אלופים בהסברים הגיוניים שיעזרו לנו לשרוד. כל-כך אנחנו טובים בזה, שכבר התמכרנו לא רק לחיפוש הזה אחרי יועצים ופרשנים, אלא גם לסיפוק ההוא שבלתת בעצמנו עצה בלי להקשיב, ולענות תשובות גדולות בלי שבעצם שאלו אותנו שום-דבר.
עד שמגיע הרגע שאנחנו מבינים שזאת רק אשליה. אי-אפשר לדעת הכל. וקשה מכל היא ההבנה הזאת, והתלות הזאת בידע שאין לך. אז לפעמים אני באמת קצת מצטער שלא למדתי וקראתי יותר – לא בגלל אפשרויות הקידום בקריירה או ההעלאה במשכורת, אלא בעיקר בגלל שברגעים כאלה אני מבין שאני בעצם לא "מומחה" לשום דבר. כלומר, אני מבין בהרבה דברים, אבל אני לא חושב שאני מומחה למשהו. למשהו אחד.

או שאני צריך פשוט איזה יועץ שיסביר לי איך להוציא את זה ממני. איך להפוך להיות זה שמתייעצים איתו, מראיינים אותו בחדשות, או פשוט קוראים לו "מומחה" – ולא משנה אם הוא אומר את מה שכולם יגידו בשיחות סלון על כוס קפה. כי החוכמה היא כנראה להגיד דברים בנחרצות, ולהגיד את זה למי שיאמין לכל דבר שנאמר בנחרצות.

הרי  בסופו של דבר, מי שמגדיר אותך כמומחה הוא לא אתה, ולא איזה ממסד אקדמי, אלא האנשים שמסביב – החברים והמשפחה. ככה אנחנו בונים את מערכת החדשות הפרטית שלנו, ואת אוסף הקשרים החברתיים שלנו. כמו ממשלת צללים פרטית שתוכל לעזור לנו לצלוח את משימת ניהול החיים. לכל אחד יש חבר מומחה לטכנולוגיה, חברה שמבינה באופנה, ואיזה אח קטן שישמח להשאיר אותנו מעודכנים במה שהולך בריאליטי גם בלי שנאלץ באמת לצפות בזבל המרתק הזה.

ולכן, כמו שגיליתי שכל בדיחה – גם בדיחת קרש שאתה זוכר מ"אצבעוני" – יכולה להצחיק אם היא נאמרת בהקשר ובזמן הנכונים, ככה מסתבר שכל אחד יכול למצוא את עצמו מומחה למשהו, בזמן ובמקום הנכונים. אפילו מישהו שמדבר עברית במדינה שכוחת אל יכול לזכות לחמש-עשרה דקות התהילה שלו, ולהיות מומחה לענייני המדינה הזאת כשמערכת החדשות זקוקה לו. ואפילו אני, אחרי הכל, פתאום מצאתי את עצמי מומחה לרגע בעיני החברים והמשפחה לסינדרומים רפואיים נדירים אך מוכרים. ודיברתי בנחרצות. לפחות כדי להרגיע את עצמי, עד שאשכח את המילים הלטיניות הנכונות, שבלעדיהן זה לא שווה כלום.

אבל רגעים חשובים בחיים נמדדים לא בגודל התשובות, אלא בגודל השאלות. בעד כמה המומחה שאתה צריך יודע באמת לעזור עם המכונית, האייפון, או אפילו העניין הרפואי הקטן הזה שמשאיר אותך חסר-אונים, ולא סתם לייעץ על מהומות בארץ זרה, שהוא עצמו עם כל המומחיות שלו לא ידע לחזות.
וזה אפילו לא צריך להיות מישהו שיעשה אותך מומחה לרגע בעיני האחרים.
לפעמים זה פשוט מישהו שיוכל להסביר לך איך לעמוד מחדש על הרגליים.

ים של חרדות

עבור רובנו, הים הוא משהו שיפה יותר לחוות מרחוק. הרבה אנשים חושבים שזה בגלל הזרמים, המערבולות, או החול שנדבק לרגליים ונכנס לקפלי הגוף. אבל לא. האנשים האלה טועים. הסיבה האמיתית היא בעצם הם – האנשים שבאים מהיבשה לחוף הים.

גם אני אוהב את הים מרחוק, ועד לא מזמן זה באמת עבד נפלא. הייתי הולך לים אחרי הצהריים, חובש משקפי שמש ועוטה פרצוף של משורר, יושב על רהיטי העץ של מזנון החוף, ושותה קפה שחור עם סיגריה מול השקיעה.
ואז קרה משהו לא צפוי: התברר שהילדה שלי אוהבת מים.
זה התחיל כבר מהאמבטיות הראשונות, אבל אז עוד הדחקתי. חשבתי שתינוקות בגיל כזה תמיד אוהבים אמבטיות, וחשבתי שהמבט המוקסם שלה הוא בגלל שהיא רואה אותי מולה. אחר-כך הסתבר גם שהתנועות של הידיים הקטנות שלה בבריכה הלימודית, בחוג טבילת התינוקות, לא היו של מצוקה כמו שחשבתי, אלא של "איזה כיף להשפריץ על אבא".

אבל שום דבר לא הכין אותי לרגע הזה שבו לקחתי אותה סוף-סוף לים, כי זאת המסורת אצלנו במשפחה: בשבת שבה אף דוד לא רוצה לארח, לוקחים את הילדים לים עם פיתות, פירות, וג'ריקן של 10 ליטר מים כדי לעשות מקלחת יסודית לפני שנכנסים למכונית בדרך חזרה.

בחשש שהסתרתי היטב מאחורי משקפי השמש, הושבתי אותה בפעם הראשונה על קו החוף, והתנצלתי בלב כשהגל הראשון התנפץ לה על הבטן הקטנה. אבל היא צרחה מאושר, ואי-אפשר היה לטעות יותר. בטח לא כשהיא קמה והלכה פנימה אל המים, והמשיכה לצרוח מאושר, ולהגיד "ים" בכל יום מאז.

היא אמנם עדיין צעירה, אבל אני כבר יכול לראות איך כל המאמצים שלי לבנות לה קרקע יציבה יורדים לטמיון. איך היא משילה מעליה את בגדי מנהלת הבנק שאני מנסה ללמד אותה להיות, והופכת לגולשת גלים מגניבה, עם נמשים מתחת לעיניים, שיער ארוך וספוג במלח, ופרצוף מלא בוז כלפי האנשים האלה שמסתפקים רק בלשבת על החוף ולשתות קפה.

אבל היא עדיין תמימה, ולא יודעת שיש לנו סיבות טובות מאוד לפחד מהים. הרי טכנית, כל היבשות שאנחנו חיים עליהן, הן בעצם איים בתוך אוקיאנוסים. הים הוא רוב העולם שלנו, והוא מקיף אותנו כמו ציור ענק של גבולות היכולת שלנו לאלף את הטבע, ובאותו זמן כמו התקווה הנצחית שלנו לברוח מהצפיפות של ימי החול.

ובבוקר שבת אנחנו חושבים שאנחנו בורחים אל הים. אבל אנחנו בורחים רק אל החוף. אנחנו נעצרים ומצטופפים בקו המים – לקרוא ספר, לשתות קפה, ולשכנע את עצמנו שהמים מאוד יפים ככה, מבחוץ. ובכלל, יש מדוזות, וזרמים, ומערבולות.
וטוב לנו ככה. בנינו ערים גדולות, ובתים גבוהים, וטכנולוגיה מתקדמת, והים מפחיד אותנו לא רק בגלל שהאחריות על הטכנולוגיה שלנו לא מכסה נזקי קורוזיה, אלא בעיקר בגלל שהוא רומז לנו שאולי – לא נעים להודות – אפשר להסתדר גם בלעדיה, וככל שיש לנו יותר ממנה, כך היא יותר לא עוזרת לנו להתכונן ליום שבו היא לא תהיה כאן.
אבל אז מתעורר בנו איזה זכרון ילדות, ואף דוד לא הזמין אותנו לבוקר שבת, ואנחנו פתאום רוצים לקחת את הילדים לים, שיראו, שיהנו, שלא יפחדו כמונו מכל הזרמים והמערבולות האלה.

כי מהי ההורות אם לא המאבק המתמיד בפחדים שלנו עצמנו, הנסיון לא להדביק את הילדים בחרדות האלו, והכשלון המתמיד והבלתי-נמנע במשימה הזאת. ומהו מבחן ההורות, אם לא אוסף של רגעים שבהם אתה נותן לילדים לעשות משהו שאתה לא באמת אוהב, רק כי אתה יודע שזה הדבר הנכון עבורם, ורק כי הם צריכים לסגל את היכולת לא לאהוב את זה בעצמם, ולא בגלל שאתה אמרת.

והרגע הזה עם התינוקת שלי בחוף הים היה רגע כזה. רגע שבו המלחמה בגלים הקטנים נאבקה במלחמה האמיתית: בין הפחד שלי לבין האין-פחד שלה. לקחתי אותה יד ביד וצעדנו אל תוך המים, וכל הזמן הסתכלתי עליה, מקווה שהגלים ילטפו אותה בעדינות כדי שלא תיבהל. עד שרגע אחד, בגלל שהייתי כל-כך עסוק בלשמור על התינוקת שלי, לא ראיתי את הקרקעית המתעתעת, ונפלתי.
קמתי מהר, ואני לא בטוח אם כדי שהיא לא תיבהל, או כדי שהיא לא תחשוב חלילה שחלק מהעניין בים הוא גם לקפוץ לתוכו ותנסה לחקות אותי. כי היא הילדה שלי, והיא כל הזמן מנסה לחקות אותי. וזה נחמד כשמדובר בצחצוח שיניים או בנגינה בגיטרה, אבל את החרדות שלי לא הייתי רוצה שתיקח. הרי אני רוצה שהיא תהיה גירסה משופרת שלי, כמו שילדים צריכים להיות. שתפתח לעצמה חרדות חדשות, אם היא חייבת. חוץ מהפחד הבסיסי הזה, שאני כן רוצה שישאר לה.
לא, לא הפחד מהים. הפחד להדביק מישהו אחר במגבלות שלך.

ומכל המחשבות, וקצת גם בגלל שעת הצהריים שהתקרבה, נהיה לי חם מדי. חזרנו הביתה, ונכנסנו כמובן מיד לאמבטיה, לשטוף היטב את כל המלח והחול, שחס וחלילה לא יתערבב לנו בבית.
והיא ישבה שם באמבטיה המגוננת, שיחקה עם הצדפים שהבאנו, ונהנתה להשפריץ עלי. ורק כשהוצאתי את הפקק, רגע לפני שאחבק אותה עם המגבת, היא הצביעה על המים שמתרוקנים משם ונעלמים לה, ואמרה בגאווה תמימה של ילדה חקיינית: "תראה אבא, הנה מערבולת!"

פוליטיקלי-אוטוקורקט

את הטור הזה רציתי לפרסם בשבוע שבו התחוללה הסערה הפוליטית האחרונה, אבל הרגשתי שמשהו חסר לי. ואז באמת התחוללה סערה פוליטית נוספת, ואחר-כך עוד אחת – קצת יותר גדולה. אז דחיתי את העניין שוב, עד שהכל יחזור להיות קצת יותר רגוע. מה שכמובן לא קרה, כי בפוליטיקה אין שום דבר בטוח מלבד הוודאות שתבוא הסערה הבאה.

היחסים של אזרחים עם הפוליטיקה הם שילוב של אהבה-שנאה, מאניה-דיפרסיה וסאדו-מאזוכיזם. בימים רגילים אנחנו סתם מאוכזבים מהפוליטקאים שלנו, לא מבינים איך בחרנו בהם, או איך מישהו – אפילו ההורים שלהם – בכלל בחר בהם, ורק מדי כמה שנים, כשיש לנו את הרצון והיכולת להשפיע ולשנות, אנחנו לובשים את הבגדים החגיגיים, נוטלים את ילדינו, ומממשים את זכותנו הדמוקרטית – יוצאים להפגין ולצעוק קצת ברחוב.
אבל אז נהיה חם מדי, ואנחנו חוזרים הביתה להתאכזב שוב במזגן, או להתקשר לתוכניות תסכול ברדיו כדי לצעוק את האידאולוגיה שלנו על הפולטיקאים, בלי להבין שהם אלה שהמציאו את התוכניות האלו, כדי שלא נצעק עליהם עצמם.

ובסופו של דבר, הטעות שאנחנו עושים היא לא שאנחנו מאמינים בכל הלב בדברים כמו סוציאליזם, ליברליזם, פטריוטיזם או אפילו צמחונות. לא. הטעות הגדולה היא פשוט שאנחנו מצפים מהפוליטיקאים שלנו להאמין בדברים האלה באותו להט, וחמור מזה – לעשות דברים שיגשימו את אותה אידאולוגיה.
כי אנחנו מסרבים להבין שלפוליטיקאים אין אידאולוגיה. במובן מסויים, הפוליטיקה היא אפילו ההיפך מאידאולוגיה. הפוליטיקה היא האמנות של צביעת הציור היפה ביותר בעולם במעט הצבעים שיש בקופסה שקונים בשקל וחצי בשוק. וכמה שזה נשמע רע, זה בעצם הרבה הרבה יותר טוב מהאפשרות ההפוכה: במקרים הבודדים שבהם להנהגה פוליטית של מדינה היתה אידאולוגיה מוצקה וברורה, התוצאה היתה משהו על הסקאלה שבין מלחמת עולם לבין רצח-עם, ובהרבה מקרים זה היה גם רצח של אותו עם שהפוליטיקאים עמדו בראשו.

אז אם יש לקח שאפשר ללמוד מההיסטוריה, הוא כנראה זה שאסור בשום אופן לתת לפוליטקאים לאחוז באידאולוגיה או אפילו לנסות לקדם אותה. הם לא טובים בזה, מסתבר. את העניין הזה צריך להשאיר לאנשים צעירים, שלא אכפת להם להתלבש בטעם רע, להרוויח מעט כסף, לכעוס על כל מיני דברים, ולהכעיס כמה שיותר אנשים אחרים.

והרי כולנו כועסים על הפולטיקאים שלנו. אף-אחד אף-פעם לא מרגיש שהוא מקבל מהמדינה את מה שמגיע לו, או את התמורה למה שהוא נותן, או לכל הפחות טיפה יותר ממה שמקבל האיש שעומד לידו, ושייך למגזר אחר – ומרגיש כנראה בדיוק אותו הדבר.

וככה בסוף כולם תמיד מאוכזבים מהפוליטיקה, ותמיד ממשיכים להתווכח על זה באופן מאוד אידאולוגי – עם אמונה יוקדת בצדקת הדרך, ואמונה לא פחות יוקדת שהצד השני בויכוח הוא אידיוט. וזה בדרך-כלל גם הרגע שבו האידאולוגיה עושה את מה שהיא למדה מהפוליטיקה – לשנוא. רק שהאידאולוגיה עושה את זה הרבה יותר טוב – כלומר עושה את זה באמת, בלהט, בלי פשרות, ובלי להגיד "ידידי" ולהתחבק אחרי שמסתיים העימות הטלויזיוני.

ואז קורה הפלא הגדול ביותר – כשמרוב דעות וצעקות נעלמת גם האידאולוגיה. כי כל אחד ואחת הם כבר סקטור, מגזר, ובאופן טבעי גם מפלגה נפרדת. וחשבנו שהרשתות החברתיות יעזרו לעם להביע את דעתו ולהראות לפוליטיקאים מהו כוח אמיתי, אבל אז הסתבר שהפייסבוק – כמו תוכניות התסכול ברדיו – הוא רק עוד כלי של הפולטיקאים. הרי מרוב חופש בחירה, בסופו של דבר כל אחד בפייסבוק מוצא את עצמו חבר ב-300 קבוצות שונות – ממחאה על המכס של האבוקדו, ועד עצות לסירוק פרוות חתולים ג'ינג'ים, ובבלגאן הזה לאף אחד כבר אין סבלנות לאידאולוגיה טובה ועקשנית כמו פעם.
הבעיה העיקרית כאן, אגב, היא של פייסבוק בעצמם – שחשבו שהם יעשו המון המון כסף כי הם יתאימו לכל אחד בדיוק את הפרסומת שלו, אבל נאלצים להסתפק רק בהרבה כסף, כי כבר אי-אפשר להבין כלום על אף-אחד, ולכן גם כל הפרסומות תמיד מציגות רק חברות שמבטיחות שימוש רווחי ויעיל יותר במנגנון הפרסום של פייסבוק עצמו.

אבל המשל הזה הוא עלינו, והפוליטיקאים, כמו פוליטיקאים טובים, יהיו הראשונים להודות שיש כאן בעיה אמיתית. הרי בלי אידאולוגיה אין להם קיום – לא בגלל שהם אידאולוגים גדולים, אלא בגלל שמתחת לכל החליפות היפות והמילים המבריקות, הם בסך-הכל בובות שתלויות על החוטים השקופים של אלה שעדיין מאמינים בדברים. לכן הם תמיד יעודדו אותנו להמשיך ולהוביל אותם אל האידאלים שלנו. אידאלים כמו סוציאליזם, ליברליזם, פטריוטיזם, או אפילו הצורך לצאת לדרך חדשה, דרך שתעשה את השינוי, שלא תיכנע למנגנון הפוליטי המדכא, תגייס את כל היצירתיות והתחכום, ותוכל לאכזב את כולם שוב, בפעם הבאה.

בלוק כתיבה

תמיד ידעתי שאני דחיין. תמיד ידעתי להגביר את המאמץ רק כשאני חייב, ולשמור את האכזבה לרגע האחרון ממש. אבל הפעם שברתי את השיא של עצמי. זאת הפעם הראשונה שזה קורה לי, ולא מעניין אותי אם "זה קורה לכולם".
מה שקרה זה הגעתי ליום חמישי בצהריים, תקוע בלי חצי פיסקה אחת ראויה. ושוב אני נאלץ לכתוב בלי לתכנן כל השבוע, בלי לחשוב יותר מדי, בלי להתפנות לטיפול במיגרנה, ובלי מספיק זמן לבדוק שאני באמת כותב משהו חדש, ולא חוזר על עצמי.

מה שמבטיח שאני עומד לחזור על עצמי.

למשל חוזר ושואל את עצמי מה האובססיה הזאת? מה הדחף הזה להגיש משהו לדדליין שאף-אחד מלבדי לא מקפיד עליו, שלא לומר מודע לו בכלל?
אז אולי זה הנסיון להוכיח לעצמי שאני בכלל יכול להתמיד בדברים, שאני לא אזניח אף-פעם את המשפחה שלי כמו שהזנחתי את השחמט והאקווריומים והנענע באדנית כבר עשרות פעמים. דרך קצת אירונית להוכיח דבר כזה לעצמי, אם אני צריך לוותר על זמן עם המשפחה הזאת כדי להתבודד ולכתוב על זה.
ואולי זה הנסיון להוכיח לעצמי שבכל זאת יש לי תשובה טובה לשאלה "מה אתה עושה בשעות הפנאי", כי גיליתי שהתשובה "אין לי שעות פנאי" קצת מעצבנת אנשים, והתשובה "אני לא צריך שעות פנאי" קצת מעצבנת אותי עצמי.
ואולי זה דווקא הנסיון לא לברוח לדברים אחרים. כי להתמיד במשהו זה לאהוב אותו גם כשיותר קשה, וגם כשהוא לא מחזיר לך אהבה. וזה מבחן מעניין וחשוב, רק חבל שהתוצאה שלו היא שאתה איכשהו שונא את עצמך קצת יותר.

אבל הפעם זה באמת היה שונה מפעמים קודמות. כי הפעם דווקא כן התחלתי לכתוב משהו. ליתר דיוק, יותר ממשהו אחד. וזאת בדיוק הבעיה. הבעיה של לא להיות מרוצה עד הסוף, של להתחיל ולא להתמיד. הפחד לוותר, לא להיכנס עם הראש בקיר, הפחד להיות בנאלי. ואז לכתוב את כל זה ולצאת הכי בנאלי שאפשר.

וגם כאן אני חוזר על דברים שכבר כתבתי.

כי אם זאת היתה באמת העבודה שלי, המחויבות שלי, אולי הייתי מסלק מהדרך כל מיני דברים שמפריעים לזה – כמו העבודה שמפרנסת אותי עכשיו, למשל.
ואז כנראה הייתי מתאכזב עוד יותר, כי זה דבר אחד לא להצליח במשהו שאתה עושה עבור עצמך, אבל לפשל במשהו ולקבל על זה כסף, זה ממש לא מוסרי. עם תכונה כזאת אני עוד עלול למצוא את עצמי מתעשר.

ואני לא רוצה לפשל. לא בעבודה, לא בכתיבה, ולא עם המשפחה. וניסיתי את כל הטריקים. אפילו את הטריק שאומר "תשחרר לזמן מה. זה יבוא לבד". אבל אחרי אותו זמן מה שום דבר לא בא לשום מקום לבד, ושום דבר לא קרה מעצמו. ולא רק בעבודה ועם המשפחה. גם המחברת נשארה ריקה.

ובשלב הזה יוצאת מהמסתור המפלצת שנקראת "רציונאליזציה", שעליה אמר פעם וודי אלן שהיא הרבה יותר חשובה לקיום האנושי מאשר סקס. והיא באה אלי ולוחשת לי באוזן שזה בסדר, שאפשר לקחת שבוע אחד של הפסקה, או של חופשה, או שבעצם זה ניסוי כזה לראות איך ארגיש מחר. ולאט לאט אני מתחיל ללחוש לה בחזרה שהיא צודקת, והיא אומרת לי "תישן, אתה כבר עייף".
והכל היה יכול להיות נכון, אם לא תבוא מחר המפלצת השניה, שיש לה הרבה שמות, ותזכיר לי שזאת לא חופשה של שבוע, כי בעצם בכל השבוע הזה כן ניסיתי והתאמצתי, וזאת לא הפסקה, כי הפסקתי רק כשנגמר הזמן והייתי עייף. זה משהו אחר.
"מה זה?" אני שואל אותה בחשש.
והיא מחייכת ועונה "כבר כתבת את זה. תקרא".