אריק מת, אריק מת

כמה שעות לפני שאריק מת, היינו בדרך הביתה – אני והילדה. כהרגלה בתקופה האחרונה, היא ביקשה ממני לשמוע את "מה איתי מה איתי". עברה תקופה ארוכה מהימים של רשרושי המחט על התקליט. היום כל השירים נמצאים במרחק נגיעה במסך. וגם השירים של אריק – האיש שתמיד נראה אותו הדבר, שתמיד לובש את אותם הבגדים, האיש בלי הגיל, שחצה מחנות ודורות – גם השירים שלו חצו את מבחן הטכנולוגיה ומתנגנים בדיוק באותו יופי באוזניה של ילדה בת שנתיים.
וכשהגענו הביתה, היא לא רצתה לצאת מהרכב עד שהשיר יסתיים. כמו שקורה גם לי לפעמים. "מה איתי, מה איתי" חתך הקול שלו בין הדורות. והיא הלכה לישון עם חיוך, בלי לדעת מה איתו, עם אריק.

פעם לא האמנתי באפשרות הזאת – זמר שאינו יוצר טוטאלי, כותב ומלחין. עד ששמעתי איך הוא יוצר דרך הקול, איך השירים "שלו" הופכים בקולו להיות באמת שלו. וככה, לאט לאט, צליל אחרי צליל, הוא הרשה גם לי לנסות לשיר.
ובקומזיצים בתיכון לקחנו את הגיטרה החבוטה, פתחנו ספר אקורדים, שהיום יושב אצלי על המדף  מוכתם בשעווה שטיפטפה מהנרות של הימים ההם, ושרנו לבנות. וגם אם לא שינינו את העולם, לפחות קצת יצרנו קצת עולם משלנו. כי זה מה שעושים שירים, גם אם לא נרצה.

ולא נפגשנו מעולם. לא ישבתי איתו ביציע, לא ניגבתי איתו חומוס, לא שיחקתי איתו כדורסל. רק שמעתי את השירים, וראיתי את הסרטים, וידעתי לצטט את הבדיחות, ולחקות את החיקויים. רק היה לי איזה אריק איינשטיין קטן וצנוע בחיים שלי, כמו שהוא היה לכולם.
כי אותי לימדו לא להפוך אף-אחד לאל, או אפילו אליל. לדעת להלל, אבל לא לאלל. לדעת שכל אחד אולי יכול להיות כוכב, אבל לא כל אחד יכול להיות אדם, ולהמשיך להיות כזה.
ואריק ימשיך להיות. בשירים, ובסרטים, ובקולות של כל האנשים שידעו לספר עליו הכל בלי שהכירו אותו בכלל. כי הוא לא אליל, הוא אדם, שחי, ומת. אבל אם כבר כולם מתים, אז עדיף לעשות משהו בחיים. משהו שיעשה את החיים. להשאיר כמה שיותר אחריך, ולהמשיך לחיות אצל אחרים. לחצות את הדורות.

וככה, למחרת בבוקר, בדרך לגן, שוב שמענו את "אמא אמא" ו-"מה איתי". לא בגלל שזה מה ששידרו ברדיו כי הוא מת, אלא פשוט כי זה מה שהיא אוהבת לשמוע, בלי לדעת בכלל שהוא מת. בלי לדעת בכלל מה זה חי ומה זה מת. בלי לדעת שיש הבדל בין הקול שהיא שומעת, שמונצח בטכנולוגיה הדיגיטלית על כרטיס זכרון זעיר, לקול שאני שומע בדיוק באותו זמן, שבוקע בין רשרושי הזכרון הרחוק של המחט על התקליט.

אדם צובר שכרונות

אני זוכר היטב את הפעם הראשונה שלי. ישבתי מולה, ובידיים הצעירות והבתוליות שלי ליטפתי אותה בעדינות. מסביב ישבו אנשים והיה נדמה לי שכולם מסתכלים ובוחנים אותי, בדיוק כמו שאני בוחן איך לגשת, איך להעז ולחבק באופן הנכון ביותר. ואז קירבתי אותה את השפתיים ונתתי לכל מה שיש בה להציף אותי. לכבוש אותי. גם אם הטעם היה מוזר. כי כוסית ויסקי היא אמנם טעם נרכש, אבל מיד ידעתי שזה מתאים לי. הרי גם אני טעם נרכש, גם אם לרוב אני נרכש די בקלות ובזול.

נזכרתי בזה כי לא מזמן יצא לי להרים כוסית לכבוד משהו, שבגילי כבר לא תמיד זוכרים מהו. אבל זה לא משנה, כי כוסית תמיד מרימים לכבוד משהו. הרי המשהו הזה הוא סתם תירוץ. כל זמן יכול להיות טוב למשקה – אנחנו שותים כשאנחנו בדכאון, כשאנחנו שמחים, כשאנחנו חוגגים, כשאנחנו רומנטיים, או כשאנחנו רוצים לכתוב זכרונות ולהרגיש שאנחנו קצת ארנסט המינגווי.

וככה אני יושב גם עכשיו וכותב באפלה, עם כוסית המשקה הלילית הקבועה שלי – כי אלכוהול הוא נושא רציני מדי מכדי לדבר עליו על בטן ריקה.
אבל למרבה השמחה יש הרבה אפשרויות. אלכוהול הוא ספק האשליות המושלם. הוא מאפשר מאות סוגים של בריחה ופנטזיה - וזה עוד אפילו לפני שמדברים על שמות מותג. לעומתו, דלות המגוון של הסמים הקלים האחרים היא כלימה אמיתית בעיני כל בר-דעת שרוצה לאבד אותה. אלכוהול, לעומת זאת, הוא מלך הבריחות. אתה הרי יכול לשבת מזיע בחצר המטונפת, לעשן "טיים" ולחכות לשווא לגשם – אבל אם יש לך קוניאק ביד, אתה מיד על כורסת עור, עם סיגר, צופה בסערה המושלמת, מול האח בטירה. מלך.

והמגוון באמת עצום. אין כנראה שום-דבר בעולם שהאדם לא יצר ממנו משקה משכר: פירות, תפוחי-אדמה, דלק-סילוני, ושככה יהיה לי טוסט – אפילו חיטה. האלכוהול מחבר בין אנשים. ואמנם לפעמים הוא מחבר אותם לתפקידים של רוצח ונרצח, אבל עם מספיק אלכוהול אפשר לשכוח גם מזה, ולהסתכל רק על הצד הרומנטי יותר – שהרי ללא האלכוהול, כמו שאמר פעם סיינפלד, 90% מהאנשים ישארו בודדים לנצח.

וגם לי היתה את התקופה הרומנטית הזאת. אלה היו ימים אחרים, אפלים ורחוקים - או שאולי רק אדי האתנול יוצרים להם רושם כזה. אלה היו מאה ימים של בדידות, ובאחד הימים האלה ישבתי על איזה בר, וביקשתי לי את המשקה שיצדיק את קיומי שם. הברמן, איש שיודע לערבב ולרקוח אנשים באותה מידה שהוא יודע לעשות את זה למשקאות, הציע לי לחרוג ממנהגי ולטעום ויסקי משובח יותר. אני בדרך-כלל אדם פשוט עם משקה פשוט, אבל הפעם – כנראה בגלל שהרגשתי צורך לחגוג את בדידותי – הרשיתי לעצמי לגוון ולשלם כל-כך הרבה על כוסית קטנה.
רק כמה ימים אחר-כך, כשהבאתי את עצמי, בשארית כוחותי הכלכליים, לחנות המשקאות הקבועה שלי וסיפרתי למוכר את הסיפור, הבנתי באמת את מה שקרה לי. הסתבר לי לתדהמתי, שזכיתי לשתות ויסקי מאוד יוקרתי, שיושן בחבית מאוד מיוחדת, ונארז רק במספר בקבוקים ספורים – שכיאה למקרים כאלה גם היו ממוספרים.
וזה קצת חבל, כי אם הייתי יודע את כל זה מראש, הייתי נהנה הרבה יותר מכל לגימה.

כי בסופו של דבר, האלכוהול הוא מה שאתה עושה ממנו. יש המון סוגי משקאות, ועוד יותר מזה – דרכים לשתות אותם. יש את הבירה עם החברים, את היין עם האישה, את הויסקי עם עצמך, וכמובן את בקבוק המשקה היקר מאוד הזה, שאתה שומר בארון כדי לפתוח רק באירוע מיוחד ומושלם, בלי להבין שאם לא תפתח אותו אף אירוע לא יהיה באמת מיוחד ומושלם.
המבחר באמת מדהים, וכולם גם יודעים שאסור לערבב סוגי אלכוהול. אבל אף-אחד, אף-פעם, לא מלמד אותך שאסור לערבב סוגי שכרויות. אתה יכול לקרוא המינגווי ולראות סרטי בלש אמריקאיים ישנים, ולקבל את הרושם שכל סיפור פואטי ופתלתל מתחיל באיזה משקה חריף. אבל למשל בסיפור שמספר תמיד אבא שלי על חבר שלו, עו"ד מצליח, שהתמכר לטיפה המרה, אין שום דבר פואטי – מלבד הביטוי שאבא שלי אוהב לגלגל על הלשון, "התמכר לטיפה המרה" – וגם אין שום דבר פתלתל בהתרסקות המהירה של החיים של אותו עו"ד.

אז יש הרבה סוגי אלכוהול, כנראה אפילו יותר מסוגי הסיבות לשתות אותו. אבל יש דבר אחד שמשותף לכולם, והוא לפעמים גם הדבר הראשון שהאלכוהול משכיח מאיתנו: שהמשקה נועד ליצור זכרונות וחוויות, ולא להרוס אותם.

דיאטור

אחרי שהילדה נפנפה את הוירוס שלה כמו זבוב, הגיע תורנו. חיידק הסטרפטוקוקוס A תקף את שני ההורים המאושרים כמעט בו-זמנית (אנחנו עדיין ממתינים להילוך האיטי כדי לקבוע בוודאות מי הקדים את מי. מדובר באלפיות שניה).
הילדה, כמובן, מיד התגייסה לגמול לנו חסד ולעזור לנו להחלים – כלומר, הסכימה ללכת למשמורת מתחלפת של סבים וסבתות, שבמקביל גם הכינו לנו מרק, שטפו לנו כלים, קיפלו כביסה, והתעלמו באלגנטיות מהמחלות שלהם עצמם.
ואז הגיע הרופא שהזמנו הביתה. הספיק לו מבט חטוף כדי להיות נחרץ באבחנה, במידה שהיתה פחותה רק במעט מהנחרצות של טירוף החיידק לבלוע את הראש שלנו דרך הגרון. כעבור ארבעה טפסים, וארבעים דקות של כתיבתם, הייתי כבר בדרכי לבית המרקחת. כעבור עוד כחצי שעה של הליכה, הצלחתי לחצות את הכביש וגם להגיע אליו. האופן שבו נשענתי, מרחף והוזה, על הדלפק, הזכיר לי ימים של בילוי בפאבים אפלים. שזה היה נחמד, כי עד לאותו רגע ההזיות שלי עסקו רק במחשבים שמשתלטים על העולם דרך בובות ורודות שגרות בתוך סירים של אורז פרסי.

מצד שני, לרופאים שלא ממהרים לברוח מהבית שלך, אלא מארחים אותך במרפאה שלהם, יש נטיה לשלוח אותך לכל מיני בדיקות, ולהדביק אותך בעוד כל מיני מחלות שלא ידעת שיש לך. כי אין אדם שיכול להפוך אותך לחולה כמו רופא טוב. ואתה, כמו דמות מסרט מצוייר שלא נופלת לתהום עד שהיא מציצה למטה ורואה אותו, נופל למלכודת הדבש הזאת – ודבש כידוע מלא בדברים בריאים שעשויים מהפרשות של חרקים.

אז אנחנו עוברים לחיות חיים בריאים, ואנחנו צורכים יותר ויטמינים, מינרלים, מאמרים בעיתונות ותחקירים מפחידים של "כלבוטק". ואנחנו עושים כושר – אבל לא יותר מדי, כי זה דופק את הברכיים. מתאהבים, אבל לא עד מעל לראש, כי זה דופק את הלב. וקונים רק לחם מלא, מיונז לייט, פיתה קלה וכרובית דלה. כי מהיום שנולדנו אנחנו מתפקדים כשק אשפה הולך וגדל של רעלים, רקבונות וכולסטרולים רעים שמקפצים באושר מחוץ לטווח המותר. אז אסור.

הבעיה עם כל המחקרים האלה, היא שיש עוד ועוד מהם כל הזמן. אני זוכר שנפגשתי עם התזונאית בפעם הראשונה, ובשיחה איתה היא ממש שינתה לי את דרך החשיבה – למשל עם הקטע הזה שהיום דווקא אין בעיה לאכול יותר מחצי ביצה ביום, או זה שכשנכנסתי אליה לחדר הייתי בטוח שאני אדם בריא.
אז הבטחתי לה שאתחיל לאכול מזון בריא יותר, לשתות פחות קפה, ולקנות את תוספי המזון היקרים שהיא המליצה לי עליהם. אני חושב שזה עבד די טוב. שבוע אחר-כך אפילו הפסקתי לעשן לכמה שעות כי חטפתי שפעת. "ברור", היא אמרה לי כשזחלתי אליה חזרה. "הרי במקום לשתות תה ירוק, המשכת לשתות בערב ויסקי כתום".

אולי בסופו של דבר הכל באמת מתנקז לאיזה חטא אחד שאתה לא מוכן לוותר עליו. למשל הרצון לחיות בשקט, בלי שכל מיני טבעונים וצמחונים, שפעם היה להם קטע נחמד עם הגיטרות והכל, אבל אז הם גדלו פרא והצמיחו קוצים, יחרבו לך את ההישג הכביר של להגיע בשלום לשעות הערב.
או שאולי בסופו של דבר הם דווקא צודקים. כמו שצודקים גם הצרפתים המעצבנים עם הבשר הנא והגבינות והיין שאטו-דה-שומן שלהם. כמו שצודקים גם אלה שמתניידים באמצעות טריאתלון לעבודה בכל בוקר, וכמו שצודקים גם אלה שבוחרים לשתות דווקא דיאט, כדי לא לחשוב על זה שמה שיש להם בכוס זה בעצם קולה, וליד הכוס גם פיצה וצ'יפס וקצפת.

הרי בסוף באים יצורים יותר קטנים מכל ויטמין, עם חיוך זדוני יותר מכל לסטרול רע, ומפילים אותך לשבוע של חום וכאבים ושינה על הרצפה של האמבטיה. ואפילו ההזיות בגיל הזה כבר לא סקסיות.
ואתה שואל את עצמך "איפה טעיתי?", והתשובה היא כמובן "כאן בדיוק. בשאלה הזאת".
כי בקצה השני של כל שאלה תמימה שאנחנו שואלים את הרופא, יושבים מאות תעשייני מחקרים ותשובות, ורוקחים לנו המלצות חשובות, מנומקות, ומנוגדות לכל מה שהם טענו אתמול. וכל זה יוצר באופן טבעי לחץ, מתח ודאגה – שהם, לפי המחקר האחרון, הגורם העיקרי להזנחת החיים. אבל את התרופה לזה כבר לא יעז לרשום לך אף רופא, כי הרכיבים הסודיים שלה הם פשוט הרבה הדחקה, רוטב עשיר וסמיך של הכחשה, וכמה רעלים טובים שיעזרו להעלים בחיוך את הרעש שנשאר. עד לפעם הבאה.

המפורסם מכפר אז מה

יש אנשים שסופרים כבשים כדי להרדם. אני מתראיין לטלויזיה.
בלילות שבהם השינה נודדת ממני, אני עוצם את העיניים, ומולי יושב מראיין מוכשר שנשלף ממעמקי ארכיון הטלויזיה שבראשי, לובש בגדים מהודרים, מחכה שאות הפתיחה יסתיים והפנסים ידלקו, ומתעניין בתולדות חיי ויצירתי כמו שרק הוא יודע לעשות את עצמו.
וזה כל-כך משמעם אותי, שאני נרדם תוך כמה דקות.

אבל אני לא מתייאש. בכל פעם מחדש אני יושב מולו, מנסה להיזכר באיזה פרט עסיסי מהעבר הרחוק שלי, מנסה להבין באיזה סדר כדאי לספר את הדברים – שפעם אחת זה יצא מעניין. כמו אצל כל המפורסמים שמתראיינים ראיון חושפני בטלויזיה.
עד עכשיו זה לא ממש הצליח לי. ואני מתחיל לחשוד שגם אם אהיה מפורסם, אני לא באמת ארצה לדבר על החיים שלי כמו שמפורסמים מדברים. וזאת עלולה להיות בעיה, כי אם לא אוכל לספר סיפור דרמטי וקורע לב, כנראה שגם לא יהיה לי סיכוי להיות מפורסם.

קצת חבל לי, כי אבא שלי מאוד היה רוצה שאהיה מפורסם. אבל אני חושב שגם הוא כבר התייאש ממני, אז הוא יסתפק בזה שאהיה אבא של ילד מפורסם. שזה בעצם מה שהוא רצה להיות. הוא כל-כך רצה את זה, שהוא הסכים אפילו להתראיין בעצמו לאיזו כתבת טלויזיה בנושא קניות לחג. אבל אני, מסתבר, ירשתי יותר את הגנים של אמא שלי, שתמציתם היא הכשרון לא לדעת איך להתמודד עם מחמאות, ובטח לא לדעת להתמודד עם זה שמסתכלים עלי.

ואנשים תמיד אוהבים להסתכל על חיים של אחרים. הנה למשל, לפעמים אני נוהג לשבת בבית-קפה אחד שבו נוהגים לשבת כל מיני סלבריטאים. אני כמובן יושב שם בגלל הקפה המשובח, ולא בגלל הנוף האנושי, אבל יש איזה עניין מוזר עם איך שכל האנשים האחרים מסתכלים עליהם. זה המבט הקטן הזה שמגניבים בכל כמה שניות, כאילו בלי שירגישו, אבל גם בלי לדעת אף-פעם בשביל מה זה טוב. אז נכון, גם עלי מסתכלים ככה לפעמים, אבל כשזה קורה אני יודע שזה לא בגלל שפשוטי העם מתעניינים איך נראה מישהו כמוני כשהוא שותה קפה או קורא עיתון, אלא כי כנראה נוזלת לי טחינה מהאוזן או משהו כזה.

אז יש אנשים שרוצים סתם לשתות קפה, ויש אנשים שחשוב להם יותר שידעו שהם שותים קפה. וברוב המקרים, כל אחד מהסוגים יגיד שבלילות הוא חולם להיות שייך לסוג השני.
והוא כנראה ישקר.
כי לכל אחד קל יותר לחשוב שהוא רוצה להיות סלב נערץ, אבל בכל סלב טבועה גם התשוקה שיעריכו אותו על מה שהוא באמת, בלי קשר לזה שהוא מפורסם. וזה מילכוד שאף אחד לא יוצא ממנו מנצח – גם לא ההוא שזכה במיליון בריאליטי והפך עכשיו למראיין של אחרים בטלויזיה. אנחנו פשוט רוצים להיות אהובים, ולהרגיש שיש לנו ערך עבור מישהו. אבל אז אנחנו רוצים עוד מישהו. ועוד אחד. רק שיפסיקו לגשת כשאני שותה את הקפה שלי בשקט ולהרשות לעצמם לפתוח בשיחה כאילו אני מכיר אותם. אה, הם סתם שאלו אם אפשר לקחת את הכיסא שלידי.

לרוב האנשים – וגם לרוב המפורסמים – יש חיים לא זוהרים, ורוב האנשים – גם החולמים – לא מנסים להרדם כשהם מתראיינים לטלויזיה, אבל זה רק כי הם לא שמעו על הטריק הזה עד עכשיו. או שיש להם חלומות אמיתיים. ואני, אני הרי הפסקתי לזכור את החלומות שלי, אז אני מסתפק ב-15 דקות התהילה האלו שלפני השינה, ובשאיפה הזאת להיות מסוגל להסתובב ברחוב כאילו אני אדם רגיל, אפילו שאני סלב. או להיפך.

"אני לא מוכן להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אנשים כמוני", אמר פעם גראוצ'ו מרקס, כנראה לפני שהוא הכיר את כל כתבי הרכילות וצלמי הפפראצי, שרק רוצים להרגיש חשובים ולראות את השם שלהם בעיתון. אבל לאנשים כמוהו, שכולם תמיד מצטטים כשהם רוצים להשמע חכמים ומקוריים, המצב כבר אבוד. אנשים עטורי תהילה כאלה כבר לא יכולים, כמוני, להנות מהרגע הקטן הזה שבו אפשר להגיד למישהו בבית-הקפה "לא, אתה כנראה מבלבל אותי עם מישהו אחר". מצד שני אולי הם כבר לא רוצים. אחרי הכל, אנשים כאלה בדרך-כלל זכו בתהילה שלהם בעמל רב, ורק אז הרסו לעצמם את החיים. לא כמו היום, שסדר הדברים הוא כמעט תמיד הפוך.

אבל אסור לאבד תקווה. החיים תמיד יכולים להשתנות לטובה. הנה גם אני, מאז שיש לי ילדה כבר לא מתראיין. אולי זה קשור לזה שיש לי הרבה פחות נדודי שינה מאז, אבל אני חושד שזה בעיקר בגלל שסוף-סוף יש מישהי שרואה בי דמות להערצה. רק שלפעמים, בגלל שלא הצלחתי להיות מפורסם, אני לא בטוח שיש לה על מה.