יש אנשים שסופרים כבשים כדי להרדם. אני מתראיין לטלויזיה.
בלילות שבהם השינה נודדת ממני, אני עוצם את העיניים, ומולי יושב מראיין מוכשר שנשלף ממעמקי ארכיון הטלויזיה שבראשי, לובש בגדים מהודרים, מחכה שאות הפתיחה יסתיים והפנסים ידלקו, ומתעניין בתולדות חיי ויצירתי כמו שרק הוא יודע לעשות את עצמו.
וזה כל-כך משמעם אותי, שאני נרדם תוך כמה דקות.
אבל אני לא מתייאש. בכל פעם מחדש אני יושב מולו, מנסה להיזכר באיזה פרט עסיסי מהעבר הרחוק שלי, מנסה להבין באיזה סדר כדאי לספר את הדברים – שפעם אחת זה יצא מעניין. כמו אצל כל המפורסמים שמתראיינים ראיון חושפני בטלויזיה.
עד עכשיו זה לא ממש הצליח לי. ואני מתחיל לחשוד שגם אם אהיה מפורסם, אני לא באמת ארצה לדבר על החיים שלי כמו שמפורסמים מדברים. וזאת עלולה להיות בעיה, כי אם לא אוכל לספר סיפור דרמטי וקורע לב, כנראה שגם לא יהיה לי סיכוי להיות מפורסם.
קצת חבל לי, כי אבא שלי מאוד היה רוצה שאהיה מפורסם. אבל אני חושב שגם הוא כבר התייאש ממני, אז הוא יסתפק בזה שאהיה אבא של ילד מפורסם. שזה בעצם מה שהוא רצה להיות. הוא כל-כך רצה את זה, שהוא הסכים אפילו להתראיין בעצמו לאיזו כתבת טלויזיה בנושא קניות לחג. אבל אני, מסתבר, ירשתי יותר את הגנים של אמא שלי, שתמציתם היא הכשרון לא לדעת איך להתמודד עם מחמאות, ובטח לא לדעת להתמודד עם זה שמסתכלים עלי.
ואנשים תמיד אוהבים להסתכל על חיים של אחרים. הנה למשל, לפעמים אני נוהג לשבת בבית-קפה אחד שבו נוהגים לשבת כל מיני סלבריטאים. אני כמובן יושב שם בגלל הקפה המשובח, ולא בגלל הנוף האנושי, אבל יש איזה עניין מוזר עם איך שכל האנשים האחרים מסתכלים עליהם. זה המבט הקטן הזה שמגניבים בכל כמה שניות, כאילו בלי שירגישו, אבל גם בלי לדעת אף-פעם בשביל מה זה טוב. אז נכון, גם עלי מסתכלים ככה לפעמים, אבל כשזה קורה אני יודע שזה לא בגלל שפשוטי העם מתעניינים איך נראה מישהו כמוני כשהוא שותה קפה או קורא עיתון, אלא כי כנראה נוזלת לי טחינה מהאוזן או משהו כזה.
אז יש אנשים שרוצים סתם לשתות קפה, ויש אנשים שחשוב להם יותר שידעו שהם שותים קפה. וברוב המקרים, כל אחד מהסוגים יגיד שבלילות הוא חולם להיות שייך לסוג השני.
והוא כנראה ישקר.
כי לכל אחד קל יותר לחשוב שהוא רוצה להיות סלב נערץ, אבל בכל סלב טבועה גם התשוקה שיעריכו אותו על מה שהוא באמת, בלי קשר לזה שהוא מפורסם. וזה מילכוד שאף אחד לא יוצא ממנו מנצח – גם לא ההוא שזכה במיליון בריאליטי והפך עכשיו למראיין של אחרים בטלויזיה. אנחנו פשוט רוצים להיות אהובים, ולהרגיש שיש לנו ערך עבור מישהו. אבל אז אנחנו רוצים עוד מישהו. ועוד אחד. רק שיפסיקו לגשת כשאני שותה את הקפה שלי בשקט ולהרשות לעצמם לפתוח בשיחה כאילו אני מכיר אותם. אה, הם סתם שאלו אם אפשר לקחת את הכיסא שלידי.
לרוב האנשים – וגם לרוב המפורסמים – יש חיים לא זוהרים, ורוב האנשים – גם החולמים – לא מנסים להרדם כשהם מתראיינים לטלויזיה, אבל זה רק כי הם לא שמעו על הטריק הזה עד עכשיו. או שיש להם חלומות אמיתיים. ואני, אני הרי הפסקתי לזכור את החלומות שלי, אז אני מסתפק ב-15 דקות התהילה האלו שלפני השינה, ובשאיפה הזאת להיות מסוגל להסתובב ברחוב כאילו אני אדם רגיל, אפילו שאני סלב. או להיפך.
"אני לא מוכן להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אנשים כמוני", אמר פעם גראוצ'ו מרקס, כנראה לפני שהוא הכיר את כל כתבי הרכילות וצלמי הפפראצי, שרק רוצים להרגיש חשובים ולראות את השם שלהם בעיתון. אבל לאנשים כמוהו, שכולם תמיד מצטטים כשהם רוצים להשמע חכמים ומקוריים, המצב כבר אבוד. אנשים עטורי תהילה כאלה כבר לא יכולים, כמוני, להנות מהרגע הקטן הזה שבו אפשר להגיד למישהו בבית-הקפה "לא, אתה כנראה מבלבל אותי עם מישהו אחר". מצד שני אולי הם כבר לא רוצים. אחרי הכל, אנשים כאלה בדרך-כלל זכו בתהילה שלהם בעמל רב, ורק אז הרסו לעצמם את החיים. לא כמו היום, שסדר הדברים הוא כמעט תמיד הפוך.
אבל אסור לאבד תקווה. החיים תמיד יכולים להשתנות לטובה. הנה גם אני, מאז שיש לי ילדה כבר לא מתראיין. אולי זה קשור לזה שיש לי הרבה פחות נדודי שינה מאז, אבל אני חושד שזה בעיקר בגלל שסוף-סוף יש מישהי שרואה בי דמות להערצה. רק שלפעמים, בגלל שלא הצלחתי להיות מפורסם, אני לא בטוח שיש לה על מה.
בלילות שבהם השינה נודדת ממני, אני עוצם את העיניים, ומולי יושב מראיין מוכשר שנשלף ממעמקי ארכיון הטלויזיה שבראשי, לובש בגדים מהודרים, מחכה שאות הפתיחה יסתיים והפנסים ידלקו, ומתעניין בתולדות חיי ויצירתי כמו שרק הוא יודע לעשות את עצמו.
וזה כל-כך משמעם אותי, שאני נרדם תוך כמה דקות.
אבל אני לא מתייאש. בכל פעם מחדש אני יושב מולו, מנסה להיזכר באיזה פרט עסיסי מהעבר הרחוק שלי, מנסה להבין באיזה סדר כדאי לספר את הדברים – שפעם אחת זה יצא מעניין. כמו אצל כל המפורסמים שמתראיינים ראיון חושפני בטלויזיה.
עד עכשיו זה לא ממש הצליח לי. ואני מתחיל לחשוד שגם אם אהיה מפורסם, אני לא באמת ארצה לדבר על החיים שלי כמו שמפורסמים מדברים. וזאת עלולה להיות בעיה, כי אם לא אוכל לספר סיפור דרמטי וקורע לב, כנראה שגם לא יהיה לי סיכוי להיות מפורסם.
קצת חבל לי, כי אבא שלי מאוד היה רוצה שאהיה מפורסם. אבל אני חושב שגם הוא כבר התייאש ממני, אז הוא יסתפק בזה שאהיה אבא של ילד מפורסם. שזה בעצם מה שהוא רצה להיות. הוא כל-כך רצה את זה, שהוא הסכים אפילו להתראיין בעצמו לאיזו כתבת טלויזיה בנושא קניות לחג. אבל אני, מסתבר, ירשתי יותר את הגנים של אמא שלי, שתמציתם היא הכשרון לא לדעת איך להתמודד עם מחמאות, ובטח לא לדעת להתמודד עם זה שמסתכלים עלי.
אז יש אנשים שרוצים סתם לשתות קפה, ויש אנשים שחשוב להם יותר שידעו שהם שותים קפה. וברוב המקרים, כל אחד מהסוגים יגיד שבלילות הוא חולם להיות שייך לסוג השני.
והוא כנראה ישקר.
כי לכל אחד קל יותר לחשוב שהוא רוצה להיות סלב נערץ, אבל בכל סלב טבועה גם התשוקה שיעריכו אותו על מה שהוא באמת, בלי קשר לזה שהוא מפורסם. וזה מילכוד שאף אחד לא יוצא ממנו מנצח – גם לא ההוא שזכה במיליון בריאליטי והפך עכשיו למראיין של אחרים בטלויזיה. אנחנו פשוט רוצים להיות אהובים, ולהרגיש שיש לנו ערך עבור מישהו. אבל אז אנחנו רוצים עוד מישהו. ועוד אחד. רק שיפסיקו לגשת כשאני שותה את הקפה שלי בשקט ולהרשות לעצמם לפתוח בשיחה כאילו אני מכיר אותם. אה, הם סתם שאלו אם אפשר לקחת את הכיסא שלידי.
לרוב האנשים – וגם לרוב המפורסמים – יש חיים לא זוהרים, ורוב האנשים – גם החולמים – לא מנסים להרדם כשהם מתראיינים לטלויזיה, אבל זה רק כי הם לא שמעו על הטריק הזה עד עכשיו. או שיש להם חלומות אמיתיים. ואני, אני הרי הפסקתי לזכור את החלומות שלי, אז אני מסתפק ב-15 דקות התהילה האלו שלפני השינה, ובשאיפה הזאת להיות מסוגל להסתובב ברחוב כאילו אני אדם רגיל, אפילו שאני סלב. או להיפך.
"אני לא מוכן להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אנשים כמוני", אמר פעם גראוצ'ו מרקס, כנראה לפני שהוא הכיר את כל כתבי הרכילות וצלמי הפפראצי, שרק רוצים להרגיש חשובים ולראות את השם שלהם בעיתון. אבל לאנשים כמוהו, שכולם תמיד מצטטים כשהם רוצים להשמע חכמים ומקוריים, המצב כבר אבוד. אנשים עטורי תהילה כאלה כבר לא יכולים, כמוני, להנות מהרגע הקטן הזה שבו אפשר להגיד למישהו בבית-הקפה "לא, אתה כנראה מבלבל אותי עם מישהו אחר". מצד שני אולי הם כבר לא רוצים. אחרי הכל, אנשים כאלה בדרך-כלל זכו בתהילה שלהם בעמל רב, ורק אז הרסו לעצמם את החיים. לא כמו היום, שסדר הדברים הוא כמעט תמיד הפוך.
אבל אסור לאבד תקווה. החיים תמיד יכולים להשתנות לטובה. הנה גם אני, מאז שיש לי ילדה כבר לא מתראיין. אולי זה קשור לזה שיש לי הרבה פחות נדודי שינה מאז, אבל אני חושד שזה בעיקר בגלל שסוף-סוף יש מישהי שרואה בי דמות להערצה. רק שלפעמים, בגלל שלא הצלחתי להיות מפורסם, אני לא בטוח שיש לה על מה.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה