יום חמישי, 20 בפברואר 2014

המיקוח תמיד צודק


זה היה לפני הרבה שנים, בעיירת נופש ציורית בטורקיה. כהרגלי, לא השקעתי מחשבה רבה כשארזתי את המזוודה לפני שיצאתי לדרך, וסמכתי על ההשערה האידיוטית, או על משאלת-הלב הטיפשית, שאם נוסעים לחופשה אז כנראה יהיה שם חמים ונעים. וכך, מצאתי את עצמי באחר-צהריים קריר ורוחני – במובן הגשמי של המילה – ממהר לחנויות שבבזאר המקומי, כדי לרכוש לעצמי משהו עם שרוול ארוך.

העובדה שהיה מדובר בצורך אמיתי ומוחשי, ולא באיזו עיסקת תיירים סטנדרטית, הביאה אותי להשערה האידיוטית השניה – שאפשר יהיה לסיים את העניין במהירות וביעילות, כשאבקש מהרוכל בחנות להגיד לי בפשטות מה המחיר האמיתי של החולצה, אשלם, לו, ושנינו נצא מרוצים.
אבל לא אדם כמוהו יוותר על הזכות לשחק את המשחק הקבוע, ולנהל משא-ומתן מזוייף בדרך למכירת חיקוי המותג המערבי מתוצרת מקומית. אז הוא נקב במחיר, אני אמרתי שהמחיר מופרך, הוא חתך בחצי, אני יצאתי בהפגנתיות לרחוב, הוא רדף אחרי, הפליא במחמאות על הסחורה שלו, אני התרככתי, ואז התקשחתי, הוא אמר שש, אני אמרתי בש, ובסוף – כשישבתי כבר במטוס בדרך הביתה, הוא נכנס במפתיע, התישב לידי, והסכים לוותר על עוד כמה אלפי לירות וגם לתת לי תחתוני חוטיני במתנה. העיקר שארגיש נוח עם העיסקה.

אני לא חושב שראש הממשלה יקבל כזה דיל מוצלח במו"מ שמתנהל עכשיו עם הטורקים בנושא "מי יבקש סליחה קודם בתמורה לזה שהצד השני יודה שהוא לא אשם בכלום".

ואף אחד באמת לא אשם. אין מה לעשות – ככה העולם מתנהל מאז ימי סחר-החליפין ועד עידן האקזיט הגדול שכולם מייחלים לו. כל דבר בחיים כרוך במו"מ: החל ממנות הפתיחה בחתונה, ועד חלוקת עבודות הבית עם אשתך. ואחרי הרבה שנים ועוד כמה קמטים, אתה חושב שהנה הגעת לאיזה שיווי-משקל עדין שעובד כמו שצריך, אבל אז הילדה לא רוצה לישון בלילה.

וככה, מותש אחרי עוד לילה של מאבק איתה, אחרי שהסכמתי ללכת איתה לשירותים רק פעמיים, לשים שוב את המוסיקה תמורת הסכמתה לא לדרוש לעבור למיטה של ההורים, והשגתי עוד נצחונות קטנים מהסוג שגורם לי תחושת סיפוק מיוזעת ואמונה שאני יכול לעבוד כראש צוות מו"מ של היחידה ללוחמה בטרור – אני קם בבוקר במצב-רוח מתאים לכמה שיחות טלפון זועמות, במטרה להוזיל קצת את העלויות של חבילת התקשורת הביתית.

ובדיוק כשאני חושב שהצלחתי, שקיבלתי הנחה של 5 שקלים וסחטתי גם חודש מתנה, אני קורא בעיתון שאותה חברת תקשורת נמכרה תמורת כמה מיליארדי דולרים לאיזה טייקון, אחרי מו"מ שהיה בטח מייגע וארוך בגלל התעקשות שלו להוריד עוד 5 שקלים מהמחיר.
וזה גורם לי לחשוב שוב על הדיל שקיבלתי, ועל זה שהנציג הטלפוני אמר שבאמת מדובר במחיר זול, ועל זה שאין לי בעצם שום דרך להעריך את זה, כי כל התחום נשלט ע"י טייקונים, ואין שם באמת תחרות, והדבר היחיד שיכול לקבוע אם זה "זול" או "יקר" הוא מה שיש לי בארנק.
וזה כבר משחק אחר לגמרי. כי זה לא באמת קשור למה שיש בארנק, אלא למה שיש בראש.

הרי בכל מו"מ תמיד יש את ההתלבטות אם להיות מסכן או מתנשא, אם לבוא מעמדה של חולשה או של עוצמה – אבל בסופו של דבר מסתבר שהתשובה, כמו בכל הדילמות הגדולות של החיים, היא "זה לא באמת משנה". כי בסופו של דבר תחושת הנצחון או ההפסד תלויה רק בהרגשה הפנימית שאיתה אתה מגיע לשולחן העגול ואיתה בדיוק גם תקום ממנו. ולכן אני תמיד יוצא זה שמפסיד.
בעיקר כשהספורט הלאומי כאן הוא "לא לצאת פראייר" – וזה אומר בעצם להמשיך להתמקח בתוך הראש, ועם המשפחה והחברים, גם אחרי שכבר הסכמתי לדיל שהציעו לי, ושילמתי את המחיר המלא שלו. כולל מע"מ וכולל שאריות הכבוד שלי.

ואחרי עוד יממה מתישה כזאת, כשאני כבר מתבלבל בין פיג'מת העסקים לבין החליפה של הילדה, אני מתפתה להאמין שהאנשים הגדולים האלה – הטייקונים ושרי-החוץ – פשוט יודעים משהו שאני לא יודע. שהם מנהלים מו"מ בצורה יותר חכמה ופחות מעורבת רגשית. שהם לא רוכלים באיזה בזאר, גם כשהם יושבים מול נציגים מטורקיה. שהם לא קובעים כל מיני קווים כמעט אקראיים שמהם אפשר לזוז רק טיפה, וכל מיני עוגנים שבסוף רק מושכים את כולם למצולות.

אני רוצה לדעת את כל הסודות של ההצלחה האדירה שלהם.

אז אני הולך לחנות הספרים, וקונה את כל המדף עם הספרים על הנושא המורכב הזה, שמספקים טכניקות לקריאת שפת גוף, תחבולות גומי ועקרונות ברזל, אבל משאירים אותי בסוף עם אותה אימרה שחוקה – עיסקה טובה היא כזאת שבה כולם מרגישים מפסידים במקרה הטוב, או מרומים במקרה הפחות טוב. וככה אני לומד את הלקח הכי חשוב – כי אני נזכר שלא התמקחתי בכלל על המחיר של אותם ספרים, ופתאום ברור לי מי כאן הרמאי ומי המרומה.

ואני – עם כל הנסיון הרב שלי, אני אפילו לא יכול לכתוב על זה ספר. לכל היותר את הטור הזה, שגם הוא בעצם מו"מ מתיש עם המילים. כי ברגע שניסחתי את הטיוטה הראשונה, כאילו קבעתי לעצמי את נקודת הייחוס. את העוגן. משם זה רק אוסף של שיפורים קטנים, שבסופם מחכה לי הדיל הכי לא מוצלח, ואותה תחושה מוכרת וקבועה שאני לא מרוצה.

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה