פעם, כשהייתי צעיר יותר ושעיר יותר, כתבתי סיפור קטן בשם "שלגיה 2". זה היה נסיון ליצור סוג של פארודיה על אגדות ילדים, משולבת עם פארודיה על סרטי המשך הוליוודיים. בדיעבד, מזל שגנזתי את הסיפור. קראתי אותו לא מזמן שוב, ולא הצלחתי אפילו לשכתב אותו למשהו פחות בנאלי ומשעמם. אז או שהחיים המאוחרים של שלגיה באמת בנאליים ומשעממים, או שכנראה בכל זאת הסטנדרטים שלי קצת יותר גבוהים מאשר של הוליווד.
אומרים שמי שלא לומד מההסטוריה נדון לחיות אותה שוב, שזה עונש כפול – גם לעבור שוב את כל האסונות והמלחמות והתור בקופה של איקאה, וגם לא ללמוד מכל זה שום-דבר אפילו בפעם השניה. מצד שני, הרי אין חכם כבעל נסיון, בעיקר אם הוא גם יודע לעשות מזה כסף, אז אולי האנשים בהוליווד דווקא צודקים כשהם כל הזמן ממשיכים לייצר סרטי המשך – אפילו אחרי שסופרמן נפצע קשה ולסלי נילסן מת – והפעם לא מצחוק.
אז למרות שאני משתדל לחיות עם הפנים קדימה, מדי פעם כשעצוב לי או כשאני מרגיש תחושת כשלון קלה, או סתם כשאני רוצה לוודא שאני לא ממחזר את עצמי, אני חוזר לקרוא דברים שכתבתי כאן, במסגרת הטור השבועי העיקש הזה. ולפעמים הפיתוי לכתוב משהו שיתחיל מאותה נקודה שבה הסתיים הקודם הוא גדול, במיוחד בימי סתיו כאלה, כשהעלים שוב נושרים מהעצים, האנשים ברחוב כמעט נעצרים בהילוך איטי, וסדר היום הוא אותו הסדר של אתמול. או במילים אחרות, כשאני לא מוצא משהו חדש ומעניין לדבר עליו.
מה שקורה בדרך-כלל בזמנים כאלה, זה שאני מבין שמה שכבר כתבתי צריך להישאר כמו שהוא, בלי שאקלקל אותו עם המשכים. וכשזה לא קורה, אני תמיד מוצא איזה סיפור שיכול לשכנע אותי בזה. כמו הסיפור על "שלגיה 2", או בעצם כל סיפור מהעבר האפל שלי.
כשהייתי סטודנט צעיר ותמים לקולנוע, למשל, במסגרת הנסיון הנצחי והמתמיד של כל רווק יוצר לכבוש חוויות זוגיות חדשות, מסעירות, ובעיקר שונות עד כדי התשה נפשית מכל מה שכבר מוכר וידוע, הכרתי מישהי. הפגישה, שהתחילה באופן גבה-גלי-עד-סוער, הפכה לגשם צונן של טלפונים חוזרים ונשנים מהעבודה שלה, שרמזו לי בעדינות ללכת הביתה.
עברו כמה חודשים, ותחושת הצורך בחוויה מתקנת, או לפחות נוספת, התגברה על הכבוד האבוד של שנינו. רק שמסתבר שבחיים, בדיוק כמו בסרטים, פרק ההמשך בדרך-כלל פחות מוצלח. אז הפכנו ל"ידידים" – שזאת המקבילה לקטע ההוליוודי להוציא מארז DVD מהודר, כולל קטעי בונוס, שאף-אחד לא קונה.
כי החיים ממשיכים, וכולנו רק רוצים לחדש ולהתחדש. אפילו אלה שחיים בסרט, לא רוצים שזה יהיה סרט המשך זול וכושל. אז אנשים ממציאים סטארט-אפים, יוצאים לטיולים, ועושים את כל מה שהם יודעים כבר – העיקר לנצח את השיגרה. ואז הם מגלים שהשיגרה יותר גדולה מהם, ושהיא כוללת דברים כמו תואר שני, ילד שלישי, ואותן ארבע פנטזיות ממוחזרות שאף-פעם לא תגשים.
הרי אין טעם לחזור על עצמך, כי בסופו של דבר המסע בזמן הוא בלתי אפשרי, וההוכחה לכך היא פשוטה: אם באמת היתה מכונת זמן, כמו בסרטי המדע-הבדיוני, אני בטוח שהיוצרים של הסרטים האלה היו נכנסים אליה מהר ככל האפשר, כדי למחוק את חרפת ההמשכים שיצרו לאותם סרטים.
ולכן אני, בגלל שאני למוד נסיון – הן של ההיסטוריה, והן של הקולנוע – בדרך-כלל לא מחפש לעצמי דרכים לחזור על מה שהיה או לנסות לחשוב על מה היה יכול לקרות. והכל היה יכול להמשיך ככה, אם לא הייתי רואה באינטרנט את היצירות של דינה גולדשטיין המוכשרת, שבה היא מציגה את מה שקרה לחיים של כל גיבורות האגדות.
ושם, לרגע התגנבה לראשי המחשבה שאולי בעצם הסיפור ההוא שכתבתי על חיי השיגרה האפורים של שלגיה המתבגרת לא היה כל-כך גרוע. אבל אז הבנתי שעדיף שלא אחשוב ככה, כי רק יגרום לי להתעצבן עכשיו – כמו בכל פעם שזה קורה – על כך שגנבו לי את הרעיון, במקום ללמוד מזה – ולהבין שעשו ממנו משהו הרבה יותר מוצלח.
אומרים שמי שלא לומד מההסטוריה נדון לחיות אותה שוב, שזה עונש כפול – גם לעבור שוב את כל האסונות והמלחמות והתור בקופה של איקאה, וגם לא ללמוד מכל זה שום-דבר אפילו בפעם השניה. מצד שני, הרי אין חכם כבעל נסיון, בעיקר אם הוא גם יודע לעשות מזה כסף, אז אולי האנשים בהוליווד דווקא צודקים כשהם כל הזמן ממשיכים לייצר סרטי המשך – אפילו אחרי שסופרמן נפצע קשה ולסלי נילסן מת – והפעם לא מצחוק.
אז למרות שאני משתדל לחיות עם הפנים קדימה, מדי פעם כשעצוב לי או כשאני מרגיש תחושת כשלון קלה, או סתם כשאני רוצה לוודא שאני לא ממחזר את עצמי, אני חוזר לקרוא דברים שכתבתי כאן, במסגרת הטור השבועי העיקש הזה. ולפעמים הפיתוי לכתוב משהו שיתחיל מאותה נקודה שבה הסתיים הקודם הוא גדול, במיוחד בימי סתיו כאלה, כשהעלים שוב נושרים מהעצים, האנשים ברחוב כמעט נעצרים בהילוך איטי, וסדר היום הוא אותו הסדר של אתמול. או במילים אחרות, כשאני לא מוצא משהו חדש ומעניין לדבר עליו.
מה שקורה בדרך-כלל בזמנים כאלה, זה שאני מבין שמה שכבר כתבתי צריך להישאר כמו שהוא, בלי שאקלקל אותו עם המשכים. וכשזה לא קורה, אני תמיד מוצא איזה סיפור שיכול לשכנע אותי בזה. כמו הסיפור על "שלגיה 2", או בעצם כל סיפור מהעבר האפל שלי.
עברו כמה חודשים, ותחושת הצורך בחוויה מתקנת, או לפחות נוספת, התגברה על הכבוד האבוד של שנינו. רק שמסתבר שבחיים, בדיוק כמו בסרטים, פרק ההמשך בדרך-כלל פחות מוצלח. אז הפכנו ל"ידידים" – שזאת המקבילה לקטע ההוליוודי להוציא מארז DVD מהודר, כולל קטעי בונוס, שאף-אחד לא קונה.
כי החיים ממשיכים, וכולנו רק רוצים לחדש ולהתחדש. אפילו אלה שחיים בסרט, לא רוצים שזה יהיה סרט המשך זול וכושל. אז אנשים ממציאים סטארט-אפים, יוצאים לטיולים, ועושים את כל מה שהם יודעים כבר – העיקר לנצח את השיגרה. ואז הם מגלים שהשיגרה יותר גדולה מהם, ושהיא כוללת דברים כמו תואר שני, ילד שלישי, ואותן ארבע פנטזיות ממוחזרות שאף-פעם לא תגשים.
הרי אין טעם לחזור על עצמך, כי בסופו של דבר המסע בזמן הוא בלתי אפשרי, וההוכחה לכך היא פשוטה: אם באמת היתה מכונת זמן, כמו בסרטי המדע-הבדיוני, אני בטוח שהיוצרים של הסרטים האלה היו נכנסים אליה מהר ככל האפשר, כדי למחוק את חרפת ההמשכים שיצרו לאותם סרטים.
ולכן אני, בגלל שאני למוד נסיון – הן של ההיסטוריה, והן של הקולנוע – בדרך-כלל לא מחפש לעצמי דרכים לחזור על מה שהיה או לנסות לחשוב על מה היה יכול לקרות. והכל היה יכול להמשיך ככה, אם לא הייתי רואה באינטרנט את היצירות של דינה גולדשטיין המוכשרת, שבה היא מציגה את מה שקרה לחיים של כל גיבורות האגדות.
ושם, לרגע התגנבה לראשי המחשבה שאולי בעצם הסיפור ההוא שכתבתי על חיי השיגרה האפורים של שלגיה המתבגרת לא היה כל-כך גרוע. אבל אז הבנתי שעדיף שלא אחשוב ככה, כי רק יגרום לי להתעצבן עכשיו – כמו בכל פעם שזה קורה – על כך שגנבו לי את הרעיון, במקום ללמוד מזה – ולהבין שעשו ממנו משהו הרבה יותר מוצלח.
