נגד כל התחזיות

כידוע, מיום שחרב בית המקדש, כנראה בגלל הגשם החזק שהפתיע את כולם כמו שקורה בכל שנה, ניתנה הנבואה לשוטים. ובכל זאת, גם המדע וגם אנחנו השוטים וההדיוטות, מנסים בכל כוחנו לדעת מה צפוי לנו. אבל בגלל שמיום שחרב בית המקדש ניתנה הנבואה לשוטים, אנחנו לא קוראים לזה "נבואה", אלא "הערכת מצב", או סתם "תחזית".
וכמו כל דבר, גם את היכולת הזאת אנחנו טורחים לשכלל מאוד, כי לשכלל דברים זה מה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב. זה, ולהתגעגע לימים שבהם הכל היה פשוט יותר ולא כזה משוכלל.

הנה למשל, הדבר הכי קרוב לעריכת עיתון שעשיתי היה בבית-הספר היסודי, באיזה תרגיל יצירתי שנתנה לנו המורה לתנ"ך. יצרנו אז עיתון של ימי שמואל א' או שופטים ב', ובו מיטב הכתבות והכותרות של התקופה. באופן טבעי, כל הכותרות נוסחו בלשון עתיד – שהרי המידע נמסר מפי הנביאים עצמם, כולל כמובן תחזית מזג-האוויר.

באותם ימים – ימי ילדותי כלומר, לא ימי התנ"ך – היה רק ערוץ אחד בטלויזיה, ואת תחזית מזג-האוויר שלנו קיבלנו בסוף מהדורת החדשות, עם קליפ הטמפרטורות החזויות על רקע נופי ארצנו וצלילים של "פינק פלויד". אבל כמו כל תחזית, זה היה טוב לטווח הקצר. אף אחד לא היה יכול לצפות שיעברו שנים והדבר הזה יתפתח לאנימציות מורכבות של מפות סינופטיות שהצופים ממילא לא מבינים בהן כלום, עומס מידע מטאורולוגי שמקשה על ההחלטה מה ללבוש מחר, ואנטישמיות קיצונית של רוג'ר ווטרס מ"פינק פלויד".

אבל היום, בעידן המידע, יתר-המידע, והמידע המיותר – אנחנו כנראה אוהבים שהתחזיות שמוסרים לנו הן כמה שיותר מפורטות ומשוכללות, אולי בגלל האשליה שככה הן גם יותר מדוייקות. כי אמנם אנחנו אוהבים לפעמים מסיבות הפתעה, אבל אנחנו הרבה יותר אוהבים לדעת איך בדיוק יפתיעו אותנו.

ועדיין, הכותרות שאנחנו הכי אוהבים לקרוא בעיתונים מנוסחות בזמן עתיד, גם אם לא כתבו אותן אסטרולוגים, אלא סתם פרשנים פוליטיים. אז אחרי שאני קורא על מה ש"ראש הממשלה יודיע הערב..." ועל מה ש"הכנסת תאשר היום בקריאה שלישית", הדבר היחיד שנשאר מעניין באמת הוא כמובן לעבור לעמוד האחורי עם תוצאות הגרלת הפיס ותחזית מזג-האוויר.

העולם נהיה מורכב מדי, או לפחות לא רציונלי באופן ממש מרגיז, אבל אנחנו הרי מכורים למידע. אנחנו מכורים לתשוקה הזאת לדעת מה יהיה, מה צפוי לנו, ואיך לא נצליח להתמודד עם זה כשזה יגיע. וכמו במשחקי קזינו, ככל שאנחנו נכשלים בזה, וככל שבתי המקדש שלנו נחרבים בזה אחר זה, כך אנחנו בטוחים יותר שבפעם הבאה נפצח את השיטה ונלכוד סוף סוף את הפרפר הסורר הזה שמנפנף בכנפיו בקצה העולם ומעיף מעל פנינו את השליטה בחיינו.

וכשזה מצליח בקטן, נגיד באיזו סופת רעמים שחולפת בלי נזק ממשי, התאבון שלנו גדל ואנחנו ממנים לעצמנו גם עוד ועוד ראשים למערכת הבטחון, ועוד ועוד פרשנים חמורי סבר שיודעים להגיד בדיוק את מה שאנחנו חושבים, רק בלי הנימוקים שנזקקים להם אנשים חסרי דרגה כמונו.

רק שאז שוב מגיעה המציאות וטופחת על פנינו, ולמשך כמה שנים אנחנו חיים בטראומת המודיעין של יום-הכיפורים ומקפידים להוסיף להערכות שלנו ביטויים כמו "ככל הנראה", "עד כמה שידוע", או סתם "בלי עין הרע".
עד שמישהו ממציא אפליקציה חכמה יותר שטוענת שהיא באמת יודעת לחזות מה אנחנו רוצים לעשות. כי אם יש משהו שבכל זאת אפשר לצפות, הרי זאת העובדה העצובה שגם אם ויתרנו על בית המקדש, אנחנו לא נוותר כל-כך בקלות על ההתמכרות הזאת לנחש מה יהיה בעתיד.

ואני, אחרי כל זה הבנתי שאני זקוק קצת לגמילה מההתמכרות הזאת כשמצאתי את עצמי רוצה לצאת מהבית, ובודק באתר השירות המטאורולוגי את מכ"ם העננים כדי לדעת אם יש גשם בחוץ, במקום פשוט לפתוח חלון. אבל זאת לא אשמתי. הרי ידוע שמאז שחרבו קליפ הטמפרטורות של הערוץ הראשון, "פינק פלויד", והערכות המצב הבטחוניות מהשנה שעברה, הרבה יותר קשה לנו לסמוך על אנשים כדי לדעת מה יהיה. או אפילו על עצמנו.

מושב בית-עיר

מדי פעם, בעיקר כשאת הלילה השקט מחרידות צפירות של מכוניות חסרות סבלנות, או צעקות של נוער הסיגריות וחבורתו, חוזרת אלי הפנטזיה הזאת לגור בבית צמוד-קרקע באיזה ישוב כפרי ופסטורלי.
בית קטן עם גינה קטנה, כמה פרחים, ערוגת ירקות טבעית, אולי גם עץ לימונים ריחני, מרפסת עם כיסא נוח לשעות הערב השקטות, וכמובן מגוון חרקים מכל הסוגים – בעיקר מהסוגים שלא הצליחו אף-פעם להסתגל לחיים העירוניים.

כחובב אדריכלות, תכנון עירוני, ובזבוז זמן באופן כללי – אני מדי פעם עוצר הכל ומטייל בין מאמרים שעוסקים בטכניקות בנייה לגובה ותוכניות המתאר של סר פטריק גדס לדורותיהן, ומנסה להשוות את כל מה שכתוב שם למציאות שסביבי. יש בזה המון חוכמה ויופי, עד שמבינים פתאום שאין בעצם שום דבר חכם, יפה או הגיוני בזה שאנשים זרים יגורו כל-כך קרוב זה לזה, ובטח לא זה מעל זה.

צריך להודות – הרעיון של מרקם עירוני די פשט את הרגל ברגע שאנשים הפסיקו להעמיס על שכניהם תבשילי שישי, והתחילו לגנוב לשכנותיהם את התחתונים מחבל הכביסה המשותף בגינה. הקטע הזה של ילדים לרדת לשחק בחצר הבניין – שלא לדבר על חצרות של בניינים זרים – נשמע היום כמו קונספט שעליו יש להתקשר ולדווח מייד לשירות הסוציאלי. יכול להיות שגם פעם זה היה עניין מסוכן שגובל בהזנחה, אבל פעם כנראה לא היתה ברירה – כי לא היו טלפונים להתקשר מהם.

הבעיה היא שככל שאנחנו תוקעים את עצמנו יותר בעיר, אנחנו גם הופכים להיות טיפוסים יותר עירוניים. כאלה שמקבלים בהבנה את קיומן של חנויות מתחת למרפסת שלנו, רק כדי לשמור על האפשרות הזמינה לקנות חלב במחיר מופקע ב-11 בלילה. כאלה שמתעלמים מהסורגים ומצליחים להתרכז במה שאנחנו יכולים לראות דרכם – אדנית של 30 ס"מ עם פרחים וקצת נענע. כאלה שמפעילים את הטלויזיה כשהשכנים והמכוניות הלכו לישון, אפילו אם יש שם תוכניות ריאליטי איומות – כי האלטרנטיבה היא שקט מצמרר ומפחיד.

ורק פעם בשנה, במקרה הטוב, אנחנו מעזים לצאת מהקופסה, ולשעוט בכביש המהיר, כשהמגדלים בשכונות החדשות עוד זועקים אלינו "אתם בטוחים?", אל הצימר שהזמנו בכפר, לחיות למשך שני לילות פלוס ארוחת בוקר את אותו חלום ישן, לשבת במרפסת הערב עם הצרצרים, להרגע קצת משאון החיים הצפופים, ואז לשאול את עצמנו "אוקיי, מה עכשיו?"

כי גם בחלום הכי וורוד, גורלו של אותו בית פרטי להפוך להיות בית פראי, עם שיחים שמשתלטים על הנוף, עם רעשים מוזרים שאין לנו אפילו את הפריבילגיה לנחש הפעם בחיוך מי מהשכנים עושה אותם ולמה זה לעזאזל זה קורה תמיד כשאני רוצה להרדים את הילדה, ובלי שום אפשרות להמתיק את הגלולה עם שוקולד שבדיוק נגמר ואין איפה לקנות כי הצרכניה נסגרת כבר בשלוש בצהריים.
ובכלל למי יש כוח לדאוג לגינה ולטפח את עצי הפרי, או אפילו רק לחכות שהם יגדלו. אנחנו, עכברי העיר, מתקשים הרי לחכות אפילו עד שיופע כפתור "דלג" בפרסומת של הקרקעות החקלאיות בהזדמנות מטורפת בסרטון שאנחנו צופים בו ביוטיוב.

יש כאלה שיגידו שהחיים בצפיפות של העיר הם הכרח, במיוחד בארץ כל-כך קטנה שצריכה לספק את צרכיהם של כל הדתות, העמים והעדות – ועוד להשאיר קצת שטחים פתוחים כדי לברוח מכל הצרות האלו אל הצימרים. אבל האמת היא שזאת כנראה בחירה. לא מוצלחת במיוחד, אבל עדיין בחירה.
אנחנו יצורים שמפחדים להיות לבד ובשקט, ושצריכים כנראה לדעת שהכל מספיק קרוב, ושמישהו תמיד יצטרף אלינו ללהקת ליווי של צעקות כשאנחנו מנגנים בבית בגיטרה. אנחנו בוחרים להקיף את עצמנו באנשים שאנחנו כל-כך סולדים מקרבתם, כי יש איזה כוח מנחם בצרה המשותפת של הבית המשותף. "מתבודד" היא הרי מילת גנאי, על סף ההפרעה הנפשית. אז אנחנו בוחרים לא להתבודד, ולחיות בעיר. לעזאזל – יש כאלה שאפילו בוחרים לגור בתל-אביב.

אז מדי פעם, כשעולה שוב הפנטזיה ההיא על הבית הפרטי והשקט עם הדשא ועצי הפרי, אני עושה מה שכל אדם עירוני שגר בבית משותף צריך לעשות במצב כזה.
אני מציץ בין הסורגים שבחלון, נושם את אוויר הלילה המפוייח, ואז צורח עליה "תפסיקי כבר להפריע! שקט!!!"

ההיפך מקנאה

נסעתי בכביש החוף, בדרך חזרה מהנופש עם אשתי, אל הבית שלי והחיבוק האמיתי של הילדה. התנועה זרמה בנינוחות בכיוון דרום, הזכרונות עדיין היו טריים, והטמפרטורה היתה מדוייקת כמו האיזון בין עוצמת המוסיקה לרחש הרוח על מכסה המנוע.
ואז הגיעה המרצדס השחורה ונצמדה אלי, קרוב קרוב מאחור. אבל זה לא נמשך הרבה זמן. לנהג ההוא נמאס מזה די מהר, והוא חתך בנחישות לנתיב שמימין, עקף, שבר שוב שמאלה, השתחל ביני לבין המרחק ששמרתי מהרכב שלפני, והמשיך בתנועתו אל הרווח הקטן הבא משמאלו, ואז שוב במהירות ימינה.

קל לקנא באנשים כאלה. יש להם מרצדס שחורה, הם עושים איתה מה שהם רוצים, והמשטרה אף-פעם לא תופסת אותם – כי היא עסוקה מדי בלתפוס עבריינים אמיתיים שגולשים ב-3 קמ"ש מעבר לקו העצירה, או לא מאותתים ביציאה מהחניה.

אבל זאת לא קנאה, זה משהו אחר.

המשכתי לנסוע דרומה על הכביש, לא מסגיר את המרדף שמתחולל בראשי אחרי המרצדס ההיא ואחרי ההגדרה המדוייקת לדבר הזה שאני מנסה להבין, שהוא בשום אופן לא קנאה, אבל אני לא יודע איך לקרוא לו.

כשהגענו לפקק הקבוע באזור נתניה ראיתי אותה שוב. עדיין מבריקה ויפה, אבל מתוסכלת מהפער הזה שבין נפח המנוע שלה לבין הצפיפות שלא מאפשרת לה לפרוץ קדימה, או אפילו הצידה. מהפער בין מה שמרגישים לבין חוסר היכולת להגדיר אותו. או סתם מחוסר הצדק הזה שגורם לה להזדחל כמו כולם.

אז אולי זאת באמת תחושה של חוסר צדק. פער בין מה שאסור לי לבין מה שמתאפשר לכל השאר.

הצפירה הארוכה שלו העירה אותי מהמחשבות. מישהו, בחוצפתו, השתחל לפניו, ועוד עם מאזדה ישנה ואפורה. אז הוא צפר – לא כדי להזהיר או להתריע מפני סכנה, אלא כי זאת הדרך היחידה של מכוניות, אפילו אם הן משוכללות כמו מרצדס, להשמיע את הכעס שלהן. המשכתי להסתכל עליו גם כשעברנו את האצטדיון החדש, בואכה העיקול הארוך שמוביל אל מכון וינגייט. מבט שאין בו שום חיוך ספורטיבי. מבט של כעס.

אולי באמת כבר כעסתי עליו בשלב הזה. אולי זה באמת פשוט כעס.

אבל זה לא כעס, לפחות לא על האיש במרצדס הגדולה. יכול להיות שזה כעס על המכוניות הקטנות האחרות, או על הרווחים הקטנים שיש ביניהן ומאפשרים לאיש הזה לחייך. על אלה שמתנהגים באופן אוטומטי ולא חושבים שאפשר אחרת, אלה שבוחרים רק את מה שמישהו אחר בחר בשבילם. אפילו אם זה להיפגע ממנו.

ואולי זה כעס על עצמי.

את כל הנסיעה היפה והנינוחה הזאת בזבזתי בנסיון לרדוף אחרי משהו שהופיע לרגע ויכולתי לתת לו להעלם, אבל לא הצלחתי. משהו שחור וגדול וחזק ומבריק. משהו שהפריע לי, למרות שאני כבר לא בטוח שהוא היה קיים בכלל. איזו תחושה עמומה שהיא לא קנאה, ולא חוסר צדק, ולא תסכול. בדידותו של זה שמתרכז רק במה שיש לאחרים מסביב, ושולח אליהם את אותו "המבט" הידוע ברמזור, במקום להניח להם לרדוף אחרי הדבר שהם עצמם לא ישיגו, גם עם המרצדס.
כי כשאתה עסוק במרדף, אתה רק הרודף. אתה רק זה שנותן למישהו אחר להחליט עבורך מה להרגיש.

עיוור חשבונות

כמו בכל שנה, הגיע הטלפון שמזמין אותי חגיגית לחתום על טפסי מאזן הכספים אצל רואה-החשבון, ובאותה הזדמנות לקבל (ובו ברגע למסור לו) את חשבונית-ההכנסה-המוכרת-במס הראשונה לשנה זו – החשבונית על שירותי עריכת המאזן השנתי עצמם.
אוי לא, לא שוב, אמרתי לעצמי. אני הרי כל-כך גרוע בחשבונאות ובמעקב מדוקדק אחרי מספרים, עד שלפעמים אני משוכנע שרואה-החשבון הזה בכלל מרמה אותי, ושכל העניין הזה קורה פעם בחצי שנה ולא פעם בשנה.

אז כמו בכל שנה – או חצי שנה, אני עדיין לא בטוח במאה אחוז – הצצתי בקלסר עב-הכרס שהוגש לי למשמורת של 7 שנים, מעמיד פנים שאני גם מבין מה כתוב אפילו בעמוד הסיכום המרוכז שלו. התחלתי במשימה הקלה יותר: ניסיתי לקחת את המספר שמתאר את ההכנסות, ולחלק אותו ב-12, כי אני זוכר במעומעם ש-12 הוא מספר שטוב לחלק בו. אבל אז תקפו אותי מספרים אחרים, כמו ההוצאות, ההוצאות המוכרות, המס, המס המתואם, הפחת לשנה זו, הפחת הכללי יותר, ואחוז המע"מ המוכר לטובה, שרואה-החשבון דחק בי להוסיף לסכום העמלה שהוא נקב בו קודם, כדי ששאפשר יהיה לנכות אותו בפעם הבאה.

כל עניין הנהלת החשבונות, על חוקיה המסועפים והתת-מסועפים, תמיד היה מסובך עבורי כמו תשבץ הגיון בשפה זרה. וזה לא שאני לא מנסה. כבר שנים אני קורא את כל העיתונים הכלכליים הנכונים, מתעמק בטבלאות ובגרפים המרהיבים, ועדיין, הדבר היחיד שהצלחתי ללמוד הוא שאם אתה לא מבין בזה יעקלו את חייך בגלל חשבונית על שווארמה שלא נכתבה בעמודה הנכונה, אבל אם אתה כן מבין בזה, אתה יכול אפילו להתפרנס רק מהפיצויים על עוגמת הנפש הכרוכה בזה שפירמידת החברות שבשליטתך חייבת מיליארדים לכולם.

נכון, העולם מלא ביזמים חרוצים ובסוחרים ממולחים, אבל עוד יותר מזה בקומבינות חשבונאיות, ובמקלטי מס בארצות אקזוטיות. פעם עוד ניסיתי להתעניין בזה, אבל הגעתי למסקנה שממילא אבזבז שם את כל הרווחים על אטרקציות ובילויים – כי אלו הרי ארצות אקזוטיות – אז החלטתי להתעמק קודם בחוקים המקומיים, ולהסתפק בזה שאם אאסוף מספיק חשבוניות אוכל לקבל הקלה מסויימת בנטל המס, גם אם לפעמים החוקים דורשים סבלנות, כי הנטל מתחשב בי ולא מוכר במלואו בבת אחת. הנה – השנה למשל, ראיתי באחד הסעיפים של המאזן עב-הכרס, שזכיתי בעוד רגל של כיסא משרדי.

הייתי מוותר על כל זה ואומר "אוקיי, אני גרוע בחשבונאות וניהול של מספרים, תנו לי להתרכז בלעשות עסקים" – רק שהבעיה היא שגם בזה אני ממש גרוע. אבל מה שכן הצלחתי להבין, זה שאם אני רוצה להיות מקצוען, אני צריך לעשות מה שהמקצוענים עושים כשהם לא יודעים משהו – לקחת מומחה. אז שכרתי את שירותיו של אותו רואה חשבון נאמן, וזאת כאמור הוצאה מוכרת, אז אני כנראה כבר עושה משהו כמו שצריך.

אה, ופתחתי קובץ אקסל. זאת באמת תוכנה מדהימה. אפשר למלא אותה בכל הסכומים והאחוזים שאני לא מבין מה הם אומרים, להזין בה נוסחאות מסובכות, ולסובב את הכל בכל מיני דרכים כדי לראות את הקסם הזה – איך כל המספרים תמיד מסתכמים מכל כיוון באופן זהה, ולרעתי. וזאת אולי הבעיה שלי, כי אנשים שבאמת מבינים בזה, מצליחים לייצר קסם יותר גדול – לגרום למספרים להשתנות לטובתם, בזמן שאני רק מתרכז בלשפר עוד ועוד את גליון האקסל רק בקטע של הגופנים, הצבעים והקווים שלו.

אז אני כנראה לא אתעשר לעולם מתכנוני מס מתוחכמים. בגיל מסויים אתה הרי מתחיל להבין שיש חלומות שאולי צריך לוותר עליהם, גם אם אתה לא מבין בזה מספיק כדי לדעת באיזה אחוז מדוייק מדובר מתוך כלל החלומות. וזה משהו שלומדים גם להשלים איתו יותר ויותר בכל שנה – או חצי שנה – כשמגיע זמן המאזן. או אפילו זמן המאזן הכספי. בדיוק כמו הוצאה מוכרת לצורכי פחת שמתפרסת על פני שנים.

ועם המחשבה הזאת – שכרגיל היא אולי מרגיעה אבל לחלוטין לא מועילה – בסיומו של אותו בוקר מתיש אצל רואה החשבון, ירדתי עם הקלסר מבניין המשרדים שלו, היישר אל הרחוב הראשי, לנחם את עצמי באיזו מנת שווארמה אקזוטית. המוכר ניגן במיומנות מלאת שומן על כפתורי הקופה הרושמת שלו, שפלטה בצייתנות מדוייקת את גזיר הנייר עם חשבון העסקה.
"חשבונית, אחי?" לא שאל אותי המוכר.
"אין צורך, תודה" לא עניתי.