מילים נבחרות

הבחירות הסתיימו, וגם שאריות קישוטים מחג הדמוקרטיה טוטאו מהרחובות.

הליכוד ניצח, ביבי ניצח, ועכשיו תורן של כל המילים המסכמות, המנחמות, המסמאות, הנעימות, המשמימות, המנסות, או המרמות. נתניהו ניצח, אבל נתניהו האיש לא מעניין אותי, בדיוק כמו שמפלצות האגו האחרות לא מעניינות אותי.

מילים מעניינות אותי.

---

חשבון נפש // תשכחו מהאשליה הזאת. אין שום חשבון נפש. מובילי דעת הקהל שעשו את נתניהו איזו מפלצת על-טבעית, משהו מעודן בסגנון של רודן פאשיסט פסיכופת כל-יכול והרסני, רק החליפו את המילים. עכשיו הוא ניצח בבחירות, אז הוא מכשף וקוסם. חשבון נפש הוא נסיון להסביר מדוע טעינו. רק לעיתים רחוקות הוא מצליח להתעלות מעל לפשטנות ההסבר איפה האחרים טעו להבין אותנו. הסברים לובשים ופושטים צורות. למחשבות הרבה יותר קשה לעשות את זה, להתעלות מעל למחשבה הראשונית.

קוסם // הרי אם הוא קוסם, מה זה אומר על הבוחרים שלו? שהם ילדים במופע קסמים. אם הוא מכשף, אז הם מכושפים. אין בבחירה הזאת משהו רציונאלי. יש כאן כישוף. העם מכושף. זה לא חשבון נפש. זה בדיוק "להחליף את העם", רק דרך מילים על המנהיג הנבחר, ולא על העם הבוחר. זאת תפאורה, זאת אשליה. כי אם היה פה קסם, אז זאת לא המציאות. ואם זאת לא המציאות, לא היתה טעות. ואם לא היתה טעות, אין שום חשבון נפש. נתניהו ניצח למרות הכל. הוא קוסם, האיש.

הכל אישי // נתניהו ניצח, אומרים. כי לכאורה היו כאן מתמודדים, ולא מפלגות. לכאורה המילים היו ביבי, בוז'י, ציפי, ליברמן, בנט, דרעי, כחלון. שמות פרטיים שקיבלו משמעות כללית, במיוחד כשהשמות של פעם הפכו כללים מדי. שמות כמו "התנועה", "המחנה", "כולנו", "יחד". וגם אני נפלתי בפח הזה. חשבתי שכולם רוצים בחירות אישיות, ומשנים את השיטה באונס. אבל קשה להחליף דרכי חשיבה, גם אם המילים אומרות אחרת. קשה להחליף את ה"שמאל" וה"ימין" בשמות ריקים. אנשים מחפשים מסגרת והגדרות. "כחלון" הוא שמאל או ימין? "לפיד" ישב בממשלת שמאל? "בנט" מחליש את גוש הימין?
אלה השאלות, ואלו היו גם התשובות. בזמן שכותבי המילים ניסו להחליף את השפה, הקוראים קראו את הסיפור בשפה שהם כבר מכירים. השפה היחידה שאי פעם היתה לה משמעות. השפה שהיא השיטה הישנה והמוכרת. השפה שהיא הכישוף.

כישוף // אנחנו חיים תחת הכישוף הישן הזה של המילים "ימין"/"שמאל". כל החלטה נצבעת בצבעי אותה חלוקה עתיקה וחסרת ערך. שואלים את העם אם הוא שמאלני או ימני, וסופרים בקלפי את הקלפים - איזה מהם יש יותר. מכאן והלאה, זה רק הכישוף. מכאן זה הקסם של הקלף שנבחר מראש. השיטה מתבססת על העם, על הרוב, על רסיסים של רוב. על רסיס רוב יחסי, שמתחבר לרסיס רוב יחסי אחר, באופן יחסי. והרוב מכריע בכל השאלות הקטנות דרך תשובה לשאלה אחת גדולה ורחוקה מדי. זאת השיטה.

השיטה // היא לא הכי מוצלחת, השיטה הזאת. היא הרע במיעוטו, אומרים. היא מעודדת בחירה של ברירות מחדל, אומרים. היא פשרה. וכל הנסיונות והרעיונות לשנות את השיטה הם רק נסיונות לעשות קסמים. הם תיקונים קלים בפינות. הם ריקים כמו אשליית חשבון הנפש. כי הם לא משנים את השיטה עצמה, רק מנסים להביא דרך איזה קסם תוצאות שיתאימו למחשבה הראשונית. זאת שלפני אשליית חשבון הנפש.

ניצחון // זה לא נתניהו שניצח, וזה לא הרצוג שהפסיד. זאת השיטה הישנה שניצחה שוב. השיטה של ניהול כל דבר כאילו הוא חלק מאותה תבנית מלאכותית של שמאל-ימין. השיטה ששואלת את העם את אותה שאלה, ומצפה שיהיה איזה קסם שיספק תשובה אחרת. השיטה שמנסה ליצוק הרבה תוכן במעט מילים. ואנחנו אנשים של מילים. מילים מעניינות אותנו.

גרף בועות

סטטיסטית, מדגמים וסקרים אף-פעם לא טועים. אלה האנשים שמשקרים ומזייפים. השאלה הגדולה – והיא עדיין לא נבחנה באף סקר – היא מי מזייף. האם אלה האנשים שמשתתפים בסקרים, או אלה שעורכים אותם.

כשרוצים להאמין במשהו, מוצאים פתאום את כל הסיבות לעשות את זה. כל המדגמים והכוכבים מסתדרים בהרמוניה מושלמת ומאירים בדיוק את אותה התמונה שראינו גם בחושך של העיוורון המוחלט. כי כל החברים שחולקים איתנו את הבועה – ויש כמובן הרבה בועות, אבל לכל אחד יש רק בועה אחת – חולקים איתנו גם את אותו נוף קצר-טווח של הבועה הזאת, הנוף שמסתיר את מה שלא נרצה להאמין בו.

החברים שלנו, למזלנו, דומים לנו מאוד. ככה אנחנו בוחרים אותם. אנחנו יושבים איתם בשיחות סלון ובפרשנויות של פרלמנטים בבתי קוראים בקפה, וגם כשאנחנו מתווכחים איתם, אין לנו את הכלים להשתכנע במה שאנחנו לא מאמינים בו. החברים שלנו מצטרפים למקהלה עם הרפרטואר הקבוע, מביעים את דעתם בצורה נחרצת ובמגוון ניסוחים וצבעים, בעיקר כדי לשכנע את עצמם. כמונו.

תמיד זה היה ככה, רק שפעם לפחות לא רימינו את עצמנו. פעם ידענו שזה ככה. היום אנחנו מטפחים איזו אשליה של כפר גלובאלי, של רשתות חברתיות חובקות-כל, של פלורליזם. עובדות ודעות זורמות בקצב הקליקים המהיר, ואין לנו זמן לכל זה. אז אנחנו בוררים לעצמנו רק את מה שיש לנו באמת זמן להתעכב עליו. רק את מה שנוח וקל לנו לקרוא.

החברים שלנו בפייסבוק דומים לנו. ככה פייסבוק בוחר לנו אותם. ולא משנה מה בחרנו מאחורי הפרגוד, אנחנו שוב ושוב עומדים בפתח ה"מטריקס", ושוב ושוב בוחרים את הגלולה הכחולה ולא את האדומה. בוחרים להתעורר בבוקר במיטה שלנו, בבועה שלנו, ולהאמין למה שנרצה להאמין. יכול להיות שזה עניין הישרדותי – הרי כל דבר אפשר לתרץ באיזה אינסטינקט הישרדותי – אבל מה שווה הישרדות כזאת, שמדכאת בנו את היכולת לראות מה נמצא מחוץ למערה הקדמונית שלנו?

מה שמצחיק בשטיפת מוח, זה שכל קורבן שלה בטוח שרק אחרים יכולים להיות קורבנות שלה. ומה שעצוב הוא, שגם כשסוכני שטיפת המוח מתלחשים בחדרים הסגורים על קרירות תוכניותיהם, אלה שנשטפו כבר, ממשיכים להאמין ולהטיף לעצמם ולסביבתם הנוחה את מה שאולפו היטב.
רק שבחוץ יש עולם אחר, ופתאום הוא מבליח לרגע, כמו הבזק של מציאות באמצע הסרט שלנו, ומפתיע. הנה הוא, "המטריקס". העולם האמיתי שמחוץ לבועה הנוחה שלנו. הנה החיים החצופים האלה, שמסרבים להתכופף לפי חוקי היחסות הפרטית מאוד שלנו ושל החברים שלנו. מאיימים לפלוש ולשבש את הדעת.

הסקרים טעו, אנחנו אומרים לעצמנו, ואוספים תירוצים מכל הפינות – ועדיין רק הפינות של אותה הבועה. סקרים, כמו העיתונים שבהם הם מתפרסמים, לא מייצגים מציאות, אלא מייצרים אותה. זה הגולם שקם על יוצרו, קללת החרב המתהפכת, המנגנון שמושך בחוטים שלהם, ושהחוטים שלו מושכים אותם, וחוזר חלילה. "המטריקס" רב המימדים שמתעקש להיות החיים שלנו, ושאנחנו מתעקשים שוב להתעלם ממנו.

אבל בועת "המטריקס" היא מחלה. מי שמסרב לצאת ממעגל העוני של חברי הפייסבוק שלו ולראות את הנוף מסביב, יהיה כזה גם בכל בריחה שלו – גם כשיחפש ארץ אחרת, או עם אחר שיחליף את העם שמאחורי המדגם הלא מייצג.

יום הבוחל

השבוע, כשנסעתי עם הילדה לשחק קצת בגן השעשועים שבפארק הלאומי, ראינו שלט חוצות של הליכוד.
"את רואה?" אמרתי לה, "נכון כולם אומרים כל הזמן 'ביבי'? אז זה שם בתמונה - זה ביבי".
"לא", היא פסקה. "זה לא ביבי!"
האינסטינקט ההורי שלי גרם לי להגיד לה "כן ביבי", אבל אז שמעתי אותה מתעקשת "לא ביבי", והדיאלוג הזה – כן ביבי, לא ביבי – כבר נשמע לי יותר מדי מוכר ומאוס.
ברכב השתררה שתיקה. כל אחד התבצר בעמדתו, עד שכעבור רמזור וחצי עברנו ליד שלט חוצות עם תמונה של בוז'י.
"או!" היא אמרה. "זה - ביבי!"

אכן, לפעמים קשה – או אפילו בלתי אפשרי וחסר טעם – להתווכח עם ילדים. מצד שני, "דיונים" על פוליטיקה בפייסבוק הם לא הרבה יותר טובים מזה. ולרוב, גם לא יותר טובים מצעקות גסות בטיסה, במלון או ריבים על נדנדה בגן השעשועים הלאומי.

ובכל הוויכוחים האלה צופים בחיוך מלא נחת (ומבוסס על חוש הומור רע, אם לשפוט לפי סרטוני התעמולה), אותם פוליטיקאים שמתפרנסים נהדר מתחושת האנטי והפלגנות, ואפילו לא משלמים על הפרנסה הזאת מס.
אותם פוליטיקאים מכל הצדדים שמשסים אתכם זה בזה, ואז עושים על גבכם קומבינות מחוייכות ומשאירים אתכם עם השנאה היוקדת, ועם החיפוש התמידי באיזה גן שעשועים לפרוק אותה.
לא יאמן באיזו תמימות כל האנשים, שכבר אינם ילדים קטנים, נופלים פעם אחר פעם בפח הזה.

ובמקביל, כאילו באמת לא למדנו כלום, תוקף אותנו בצעקות מכל עבר הקמפיין הפרסומי לעידוד ההצבעה. כי זה הרי נורא חשוב, להצביע, או ליתר דיוק לבזבז מיליונים על קמפיין שאיכשהו אף-פעם לא מצליח לעשות את העבודה, ותמיד משאיר אותנו עם אחוזי הצבעה נמוכים ומאכזבים. אבל אם אנחנו לא מפיקים לקחים, ואם אנחנו מצביעים כמו עדרים שוטים, אז למה שהמדינה לא תתנהג בצורה אוטומטית וחסרת תוחלת?

כאילו לא למדנו כלום, כאילו אנחנו שבויים בקסם הזה, שלימד אותי מישהו באיזה סרטון משעשע, על חשבון כספי המסים שלי. הקסם של הבחירה:
בחרו מתוך הרשימה הבאה קבוצה אחת שלדעתם אחראית באופן מובהק לכל דבר רע במדינה. קבוצה שאתם ממש לא סובלים:

אשכנזים, מזרחיים, חרדים, חילוניים, שמאלנים, מתנחלים, ערבים.

בחרתם? יופי. אבל בקסם אמיתי, הבחירה של הקהל היא הרי רק אשליה. אין לה משמעות. כי הקסם האמיתי כאן הוא שהבקשה הזאת נשמעת הגיונית לגמרי. שאין לאף אחד בעיה לבחור בכלל בחירה מהסוג הזה.

אלפי סרטונים שמתעדים התנהגות בריונית ואלימה של ישראלים לא יהיו דוחים בעיני כמו תמונת סלפי משותפת ומחוייכת אחת של פוליטיקאים ממחנות שונים. פוליטיקאים שהם בדיוק אלה שמלמדים את כולנו שצריך לשנוא ולהתבהם על הצד השני כדי להרוויח את השוקולד של השררה, או כדי שיפתחו להם את דלת הלשכה המפוארת, או יפנו להם את מתקן השעשועים.
תסתכלו על הפוליטיקאים שלכם מתחבקים, מסתודדים, עושים סלפי זה עם זו, כורתים בריתות חשאיות, ואז מרצינים את המבט, ומפצירים בכם שזה רגע האמת, שהקול שלכם ישנה באופן קסום את המציאות כולה. מפצירים בכם לבחור בהם, אבל בעיקר לא לבחור בחבריהם. מלמדים אתכם שלהתנגד למשהו זה יותר חשוב מלתמוך.

אז שכל אחד שמזדעזע מהאלימות ברחובות, ובכבישים, ובטיסות עם השוקולדים, ובבתי המלון - שכל אחד כזה ישאל את עצמו עבור מי הוא הולך להצביע בבחירות, וכמו בכל קסם טוב, זה בכלל לא משנה מה תהיה התשובה שלו לשאלה הזאת. כל פתק במסגרת מערכת הבחירות הזאת, שהביאה לשפל דוחה את הפלגנות והשנאה וההתנשאות והשליליות, כל פתק כזה הוא בחירה בדרך הזאת בדיוק.

כל פתק כזה, לא משנה מה כתוב עליו, אומר בדיוק אותו הדבר: נכנעתם לקסם ההסתה שעשו על חשבון תמימותכם, לשנאה שהרעילו אתכם בה כלפי הצד השני, ולאחיזת העיניים הזאת שבסופה אתם תשבו כמו קהל שבוי במופע אימים שבו כל הקוסמות והמכשפים האלה מתחבקים ומודים לכם. ואז, מרוב עצבים, ומרוב שזה הדבר היחיד שלימדו את כולנו בכל דפי המסרים, כל מה שישאר לנו זה להתנהג בצורה בריונית ואלימה.

הקסם של הדמוקרטיה ושלטי החוצות, קהל נכבד, ילדים יקרים. הביב שהפך לבוז', ולהיפך, וחוזר חלילה.
גועל נפש.

חבר מדמיון אחר

אז מסתבר שגם לילדה שלי יש תינוקת. אני יודע שזה נשמע מוזר – בכל זאת היא רק בת 3 – אבל יש לה תינוקת. ככה היא טוענת בעקשנות, ולכן כמו אבא טוב אני נאלץ להאמין לה. מה גם שהיא שמה את התינוקת בעגלה, מכסה אותה יפה, מאכילה אותה, דואגת לה כשהיא חולה או כואב לה, ולא מתייאשת להמשיך ללחוץ לה על הבטן כדי שתצחק או לפחות תגיד "די".

זה התחיל כבר כשאשתי היה בהריון – כמעט אמרתי "אנחנו היינו בהריון", אבל על מי אני עובד? תקראו לי שוביניסט, או פמיניסט, אבל גברים כמוני לא יכולים להיות בהריון. גברים כמוני בקושי יכולים להחזיק בטן של אחרי סטייק ובירה. וגברים כמוני כמובן שלא יכולים להגיד על בובת פלסטיק שהיא התינוקת שלהם.

אז גברים כמוני מחייכים בהבנה בוגרת כשהילדה משחקת בבובות, או אוהבת אותן, או רבה איתן, אבל אחרי שאנחנו מחייכים גם אנחנו הרי כועסים על הרובוט שלנו שלא מצליח לנקות את הרצפה כמו שצריך, מתאהבים בדמויות של משחקי המחשב שלנו, מתעצבנים כשנציגת השירות הוירטואלית לא מבינה אותנו, ובטוחים שיש באמת אישה שקוראים לה בר רפאלי.

לא מזמן הזמין אותי איזה קישור מסקרן באינטרנט לצפות בגולים הגדולים של השנה. באמת גולים נהדרים. הבעיה היא שאף-אחד מהם לא היה ולא נברא. כלומר, היו שם גולים, והיתה התרגשות, וקהל משולהב, וחיבוקים חמים על גבול ההטרדה בין השחקנים, אבל בסופו של דבר היה מדובר באוסף עולמי ממיטב הביצועים של זריזות האצבעות, שהוקלטו מתוך קונסולת משחקים.
כן, אלה היו הגולים הטובים ביותר שכבשו נערים עמוסי סטייקים ובירה ממקום מרבצם על הספה המרוטה שלקחו מסבתא שלהם כשהיא עשתה רמונט. אבל משחקי המחשב האלה כל-כך ריאליסטיים, שאם רק היו שם מכות בין השחקנים על המסך, או שחיתות עסקית של מנהלי הקבוצות, אפשר היה לטעות ולחשוב שמדובר בדבר האמיתי. וזה משמח מאוד, כי זה מראה שהעולם שלנו התפתח מאוד – מאמונה פשטנית באלים שמלווים אותנו, לאמונה שהדמות שיצרה עבורנו הטכנולוגיה היא אמיתית יותר מהם.
או אולי גם מאיתנו.

כי קיצור תולדות ההתפתחות הזאת הוא פשוט: בראשית ברא אלוהים את האדם, ואז האדם החליט שאלוהים מיותר, ואז אלוהים גרם לאדם לברוא כל מיני רובוטים, בובות מין משוכללות, ואת המילה "וירטואלי", ובמהלך דמקה דמיוני ומבריק, הראה לכולנו שאם ככה אז בעצם גם האדם עצמו מיותר.

רק שאנחנו כמובן עדיין מסרבים להאמין בשטויות האלו של החברים הדמיוניים. אנחנו מבוגרים. אין לנו זמן לשחק בבובות. ועכשיו, עם התינוקת, אין לנו גם זמן לשחק כדורגל. אפילו מהספה, בקונסולת משחקים.
בקושי יש לנו זמן לחברים מהפייסבוק, שאמנם מעולם לא ראינו, אבל אנחנו חייבים לשמור איתם על קשר, שלא ייעלבו.

ורק לפעמים, בערב, אחרי שהילדה הלכה לישון עם בובת התינוקת, ולפני שהתינוקת האמיתית מתעוררת ודורשת את תשומת הלב שמגיעה גם לה, מתגנב אלינו איזה חשש קטן, שאולי אי-שם בשנות ה-90 שכחנו להאכיל את הטמגוצ'י שלנו, או את הדגים באקווריום. או את עצמנו.
אבל אנחנו הרי מבוגרים. ואפילו שהצלחנו לשכלל את הדמיון הילדותי שלנו עד כדי כך שאנחנו בטוחים שהוא ראוי רק לטכנולוגיה עילית, עדיין אין לנו זמן לשחק בדאגות מיותרות כאלו ובהתרגשות מדברים שלא קיימים. אנחנו עוד עלולים לגלות שזה מעצבן את האנשים האמיתיים שצריכים את תשומת הלב שלנו. בדיוק כמו שהדמות הדמיונית במחשב הוירטואלי שמנצחת אותי עכשיו בדמקה מעצבנת אותי.