סטטיסטית, מדגמים וסקרים אף-פעם לא טועים. אלה האנשים שמשקרים ומזייפים. השאלה הגדולה – והיא עדיין לא נבחנה באף סקר – היא מי מזייף. האם אלה האנשים שמשתתפים בסקרים, או אלה שעורכים אותם.
כשרוצים להאמין במשהו, מוצאים פתאום את כל הסיבות לעשות את זה. כל המדגמים והכוכבים מסתדרים בהרמוניה מושלמת ומאירים בדיוק את אותה התמונה שראינו גם בחושך של העיוורון המוחלט. כי כל החברים שחולקים איתנו את הבועה – ויש כמובן הרבה בועות, אבל לכל אחד יש רק בועה אחת – חולקים איתנו גם את אותו נוף קצר-טווח של הבועה הזאת, הנוף שמסתיר את מה שלא נרצה להאמין בו.
החברים שלנו, למזלנו, דומים לנו מאוד. ככה אנחנו בוחרים אותם. אנחנו יושבים איתם בשיחות סלון ובפרשנויות של פרלמנטים בבתי קוראים בקפה, וגם כשאנחנו מתווכחים איתם, אין לנו את הכלים להשתכנע במה שאנחנו לא מאמינים בו. החברים שלנו מצטרפים למקהלה עם הרפרטואר הקבוע, מביעים את דעתם בצורה נחרצת ובמגוון ניסוחים וצבעים, בעיקר כדי לשכנע את עצמם. כמונו.
תמיד זה היה ככה, רק שפעם לפחות לא רימינו את עצמנו. פעם ידענו שזה ככה. היום אנחנו מטפחים איזו אשליה של כפר גלובאלי, של רשתות חברתיות חובקות-כל, של פלורליזם. עובדות ודעות זורמות בקצב הקליקים המהיר, ואין לנו זמן לכל זה. אז אנחנו בוררים לעצמנו רק את מה שיש לנו באמת זמן להתעכב עליו. רק את מה שנוח וקל לנו לקרוא.
החברים שלנו בפייסבוק דומים לנו. ככה פייסבוק בוחר לנו אותם. ולא משנה מה בחרנו מאחורי הפרגוד, אנחנו שוב ושוב עומדים בפתח ה"מטריקס", ושוב ושוב בוחרים את הגלולה הכחולה ולא את האדומה. בוחרים להתעורר בבוקר במיטה שלנו, בבועה שלנו, ולהאמין למה שנרצה להאמין. יכול להיות שזה עניין הישרדותי – הרי כל דבר אפשר לתרץ באיזה אינסטינקט הישרדותי – אבל מה שווה הישרדות כזאת, שמדכאת בנו את היכולת לראות מה נמצא מחוץ למערה הקדמונית שלנו?
מה שמצחיק בשטיפת מוח, זה שכל קורבן שלה בטוח שרק אחרים יכולים להיות קורבנות שלה. ומה שעצוב הוא, שגם כשסוכני שטיפת המוח מתלחשים בחדרים הסגורים על קרירות תוכניותיהם, אלה שנשטפו כבר, ממשיכים להאמין ולהטיף לעצמם ולסביבתם הנוחה את מה שאולפו היטב.
רק שבחוץ יש עולם אחר, ופתאום הוא מבליח לרגע, כמו הבזק של מציאות באמצע הסרט שלנו, ומפתיע. הנה הוא, "המטריקס". העולם האמיתי שמחוץ לבועה הנוחה שלנו. הנה החיים החצופים האלה, שמסרבים להתכופף לפי חוקי היחסות הפרטית מאוד שלנו ושל החברים שלנו. מאיימים לפלוש ולשבש את הדעת.
הסקרים טעו, אנחנו אומרים לעצמנו, ואוספים תירוצים מכל הפינות – ועדיין רק הפינות של אותה הבועה. סקרים, כמו העיתונים שבהם הם מתפרסמים, לא מייצגים מציאות, אלא מייצרים אותה. זה הגולם שקם על יוצרו, קללת החרב המתהפכת, המנגנון שמושך בחוטים שלהם, ושהחוטים שלו מושכים אותם, וחוזר חלילה. "המטריקס" רב המימדים שמתעקש להיות החיים שלנו, ושאנחנו מתעקשים שוב להתעלם ממנו.
אבל בועת "המטריקס" היא מחלה. מי שמסרב לצאת ממעגל העוני של חברי הפייסבוק שלו ולראות את הנוף מסביב, יהיה כזה גם בכל בריחה שלו – גם כשיחפש ארץ אחרת, או עם אחר שיחליף את העם שמאחורי המדגם הלא מייצג.
כשרוצים להאמין במשהו, מוצאים פתאום את כל הסיבות לעשות את זה. כל המדגמים והכוכבים מסתדרים בהרמוניה מושלמת ומאירים בדיוק את אותה התמונה שראינו גם בחושך של העיוורון המוחלט. כי כל החברים שחולקים איתנו את הבועה – ויש כמובן הרבה בועות, אבל לכל אחד יש רק בועה אחת – חולקים איתנו גם את אותו נוף קצר-טווח של הבועה הזאת, הנוף שמסתיר את מה שלא נרצה להאמין בו.
החברים שלנו, למזלנו, דומים לנו מאוד. ככה אנחנו בוחרים אותם. אנחנו יושבים איתם בשיחות סלון ובפרשנויות של פרלמנטים בבתי קוראים בקפה, וגם כשאנחנו מתווכחים איתם, אין לנו את הכלים להשתכנע במה שאנחנו לא מאמינים בו. החברים שלנו מצטרפים למקהלה עם הרפרטואר הקבוע, מביעים את דעתם בצורה נחרצת ובמגוון ניסוחים וצבעים, בעיקר כדי לשכנע את עצמם. כמונו.
תמיד זה היה ככה, רק שפעם לפחות לא רימינו את עצמנו. פעם ידענו שזה ככה. היום אנחנו מטפחים איזו אשליה של כפר גלובאלי, של רשתות חברתיות חובקות-כל, של פלורליזם. עובדות ודעות זורמות בקצב הקליקים המהיר, ואין לנו זמן לכל זה. אז אנחנו בוררים לעצמנו רק את מה שיש לנו באמת זמן להתעכב עליו. רק את מה שנוח וקל לנו לקרוא.
החברים שלנו בפייסבוק דומים לנו. ככה פייסבוק בוחר לנו אותם. ולא משנה מה בחרנו מאחורי הפרגוד, אנחנו שוב ושוב עומדים בפתח ה"מטריקס", ושוב ושוב בוחרים את הגלולה הכחולה ולא את האדומה. בוחרים להתעורר בבוקר במיטה שלנו, בבועה שלנו, ולהאמין למה שנרצה להאמין. יכול להיות שזה עניין הישרדותי – הרי כל דבר אפשר לתרץ באיזה אינסטינקט הישרדותי – אבל מה שווה הישרדות כזאת, שמדכאת בנו את היכולת לראות מה נמצא מחוץ למערה הקדמונית שלנו?
רק שבחוץ יש עולם אחר, ופתאום הוא מבליח לרגע, כמו הבזק של מציאות באמצע הסרט שלנו, ומפתיע. הנה הוא, "המטריקס". העולם האמיתי שמחוץ לבועה הנוחה שלנו. הנה החיים החצופים האלה, שמסרבים להתכופף לפי חוקי היחסות הפרטית מאוד שלנו ושל החברים שלנו. מאיימים לפלוש ולשבש את הדעת.
הסקרים טעו, אנחנו אומרים לעצמנו, ואוספים תירוצים מכל הפינות – ועדיין רק הפינות של אותה הבועה. סקרים, כמו העיתונים שבהם הם מתפרסמים, לא מייצגים מציאות, אלא מייצרים אותה. זה הגולם שקם על יוצרו, קללת החרב המתהפכת, המנגנון שמושך בחוטים שלהם, ושהחוטים שלו מושכים אותם, וחוזר חלילה. "המטריקס" רב המימדים שמתעקש להיות החיים שלנו, ושאנחנו מתעקשים שוב להתעלם ממנו.
אבל בועת "המטריקס" היא מחלה. מי שמסרב לצאת ממעגל העוני של חברי הפייסבוק שלו ולראות את הנוף מסביב, יהיה כזה גם בכל בריחה שלו – גם כשיחפש ארץ אחרת, או עם אחר שיחליף את העם שמאחורי המדגם הלא מייצג.
2 תגובות :
הי אני מלמדת תצוגת נתונים (גרפים). אהבתי מאוד את התמונה שלך. האם מותר לי להשתמש בה במצגת עם מתן קרדיט, כמובן?
כמובן, בשמחה!
הוסף רשומת תגובה