אף-פעם לא הצטיינתי. זאת האמת הפשוטה. כשהייתי בתיכון הציונים שלי היו בסדר. לא הכי טובים, ולא הכי גרועים. הם היו ככה-ככה. באמצע.
זה לא עניין של הצטנעות או של בעייה בדימוי העצמי – להיפך, הדימוי העצמי שלי שגוי לשני הכיוונים באופן שווה, וזה הסימן הכי טוב לכך שהוא ממש בסדר. אמנם לא מצויין, אבל בסדר.
שנים אני מנסה לעשות חשבון נפש ביום הכיפורים. אבל בגלל שאני לא הכי טוב בחשבון, גם אם אני די בסדר בענייני נפש, אני חושב שאני לא ממש מצליח. עניין די מסובך, ואני רק אדם אחד. לא איזה קב"ה שצריך לעשות את זה לכולם.
ואז הבנתי משהו – מה שבאמת קשה זה לחשוב על החטאים שהם רק קצת חטאים. אלה שהם באמצע, כזה. ככה-ככה. הרי הכי קל להבין איפה ממש עשית נזק או התנהגת באופן מחפיר ושלא תדבר איתי בכלל יותר. והכי קל לדעת איפה היית מלאך משמיים, כפרה עליך, נשמה טובה וטהורה של נסיך.
אבל מה לעשות, ורוב הדברים בחיים הם לא כאלה. הם באמצע. ככה-ככה. או שזה רק אצלי, ואני חוטא עכשיו במחשבה מנחמת שהבעיות שלי הן חובקות אנושות ועולם.
אלה השקרים הקטנים האלה, שכאילו לא מזיקים. להגיד בטלפון שאתה כבר באיילון, בזמן שאתה עדיין תקוע בפקק שלפניו. או בכלל לא לענות לטלפון מאיזה חבר, כי למי יש כוח לחפירות שלו עכשיו. אני אחזור אליו אחר-כך. או שלא.
זה הרי לא כל-כך נורא. ולהכניס כאלה דברים לחשבון המסובך ממילא, זאת סכנה אמיתית לקריסת המחשב. במיוחד המחשב שלי, שעל שולחן העבודה שלו יש המון תיקיות של דברים שהבטחתי לעשות – נניח סדר בתמונות של הילדות, או עריכה של סרט החתונה – אבל לעומתי יש אנשים שאשכרה אונסים ורוצחים, אז בממוצע אני די בסדר.
רק שפתאום הבנתי. אני אדם כזה, ממוצע. אני לא מצטיין ולא נכשל טוטאלית. אני באמצע, אני ככה-ככה. ואם אלה החיים שלי, אז אבוי לי – כי אלה גם החטאים שלי. וזה החשבון האמיתי. החשבון הזה שקשה נורא לעשות, במיוחד כשלא הצטיינת אף-פעם בחשבון.
צרת רבים, אני אומר לעצמי. סוג של נחמה לא רעה לימי החול. הרי כולם לפעמים משתפים משהו בפייסבוק בלי לחשוב. כולם לפעמים כועסים על הילדה שתהיה כבר בשקט, רק כי הם כועסים על משהו אחר, מראש, ולא חושבים על מה היה יכול להיות אילו. כולם מסתכלים איך היא פורשת לחדר בשקט, והשקט הזה פתאום קצת מאיים, ואומרים לעצמם היי, זה לפחות מחשל אותה. מלמד אותה להתמודד עם אכזבות, או עם חוסר צדק, או עם משהו שצריך לדעת להתמודד איתו. נניח עם להמציא הצדקות בדיעבד. כמו שאני עושה.
והרי כולם מדי פעם מעדיפים ילדה אחת על-פני השניה. אף אחד לא מושלם. גם הן, למרות שאסור להגיד דבר כזה, אבל המחשבה מתגנבת לפעמים אצל כולם, לא?
זה החשבון האמיתי. לרוצחים אין מחילה, ולצדיקים אין סכנה להיצלות בגיהנום. אבל לכל השאר – או שהשאר זה רק אני בעצם – כל הדברים הקטנים האלה הם בדיוק מה שמקלקל את החגיגה. לא הדברים שאפשר לבקש עליהם סליחה בקלות – כמו לרצוח או סתם לאחר לעבודה – אלא דווקא אלה שאי-אפשר להתנצל עליהם, בגלל כל ההצדקות האלו בדיעבד.
כל מיני חטאים קטנים, חטאים שהם באמצע, כאלה. ככה-ככה. חטאים שנשכחים אפילו ביום הכיפורים, כמו מילים שאתה כותב בערבו של יום חמישי כלאחר יד, במקום חשבון נפש, ותשכח כבר מחר.
זה לא עניין של הצטנעות או של בעייה בדימוי העצמי – להיפך, הדימוי העצמי שלי שגוי לשני הכיוונים באופן שווה, וזה הסימן הכי טוב לכך שהוא ממש בסדר. אמנם לא מצויין, אבל בסדר.
שנים אני מנסה לעשות חשבון נפש ביום הכיפורים. אבל בגלל שאני לא הכי טוב בחשבון, גם אם אני די בסדר בענייני נפש, אני חושב שאני לא ממש מצליח. עניין די מסובך, ואני רק אדם אחד. לא איזה קב"ה שצריך לעשות את זה לכולם.
ואז הבנתי משהו – מה שבאמת קשה זה לחשוב על החטאים שהם רק קצת חטאים. אלה שהם באמצע, כזה. ככה-ככה. הרי הכי קל להבין איפה ממש עשית נזק או התנהגת באופן מחפיר ושלא תדבר איתי בכלל יותר. והכי קל לדעת איפה היית מלאך משמיים, כפרה עליך, נשמה טובה וטהורה של נסיך.
אבל מה לעשות, ורוב הדברים בחיים הם לא כאלה. הם באמצע. ככה-ככה. או שזה רק אצלי, ואני חוטא עכשיו במחשבה מנחמת שהבעיות שלי הן חובקות אנושות ועולם.
אלה השקרים הקטנים האלה, שכאילו לא מזיקים. להגיד בטלפון שאתה כבר באיילון, בזמן שאתה עדיין תקוע בפקק שלפניו. או בכלל לא לענות לטלפון מאיזה חבר, כי למי יש כוח לחפירות שלו עכשיו. אני אחזור אליו אחר-כך. או שלא.
זה הרי לא כל-כך נורא. ולהכניס כאלה דברים לחשבון המסובך ממילא, זאת סכנה אמיתית לקריסת המחשב. במיוחד המחשב שלי, שעל שולחן העבודה שלו יש המון תיקיות של דברים שהבטחתי לעשות – נניח סדר בתמונות של הילדות, או עריכה של סרט החתונה – אבל לעומתי יש אנשים שאשכרה אונסים ורוצחים, אז בממוצע אני די בסדר.
רק שפתאום הבנתי. אני אדם כזה, ממוצע. אני לא מצטיין ולא נכשל טוטאלית. אני באמצע, אני ככה-ככה. ואם אלה החיים שלי, אז אבוי לי – כי אלה גם החטאים שלי. וזה החשבון האמיתי. החשבון הזה שקשה נורא לעשות, במיוחד כשלא הצטיינת אף-פעם בחשבון.
והרי כולם מדי פעם מעדיפים ילדה אחת על-פני השניה. אף אחד לא מושלם. גם הן, למרות שאסור להגיד דבר כזה, אבל המחשבה מתגנבת לפעמים אצל כולם, לא?
זה החשבון האמיתי. לרוצחים אין מחילה, ולצדיקים אין סכנה להיצלות בגיהנום. אבל לכל השאר – או שהשאר זה רק אני בעצם – כל הדברים הקטנים האלה הם בדיוק מה שמקלקל את החגיגה. לא הדברים שאפשר לבקש עליהם סליחה בקלות – כמו לרצוח או סתם לאחר לעבודה – אלא דווקא אלה שאי-אפשר להתנצל עליהם, בגלל כל ההצדקות האלו בדיעבד.
כל מיני חטאים קטנים, חטאים שהם באמצע, כאלה. ככה-ככה. חטאים שנשכחים אפילו ביום הכיפורים, כמו מילים שאתה כותב בערבו של יום חמישי כלאחר יד, במקום חשבון נפש, ותשכח כבר מחר.
