קו ההתחלה

כבר כמה שנים, בכל פעם מחדש, אחותי מנסה לשכנע אותי לקרוא את "ספר הפתיחות" של ענר שלו – ספר שיש בו למעשה רק פסקאות פתיחה של סיפורים, בלי ההמשכים שלהן. אני תמיד אומר לה שהתחלות דווקא יש לי מספיק, והבעיה שלי היא מה לעשות איתן הלאה. בדיוק, היא אומרת. הנה מישהו שמצא מה לעשות עם זה. תקרא.

יש כמה דרכים מוכחות לכתוב התחלות. אפשר למשל, להצהיר משהו כללי ומבטיח מאוד, בדיוק כמו במשפט הקודם. דרך נפוצה אחרת היא לספר סיפור אישי קטן, למשל כמו זה שבמשפט הראשון של הטור הזה כולו, או אנקדוטה מעניינת, כמו מה שאכתוב דווקא בפסקת הסיום. ואפשר כמובן לכתוב משפט שיש בו מתח וסתירה מסויימת: הרי בעצם כמעט כל משפט יכול להיות התחלה מוצלחת של משהו – למרבה האבסורד, אפילו, ואולי בעיקר, משפט שנשמע לגמרי כמו משפט סיום.

כי למרות שהפתגם הידוע אומר שכל ההתחלות קשות, למעשה ההיפך הוא הנכון. להתחיל משהו זה הדבר הכי קל בעולם. ככה זה לפחות אצלי. חוץ מלהתחיל עם נשים, אולי, אבל זה כבר נושא לטור אחר.
בשבילי, החלק הקשה היה מאז ומעולם להמשיך. להתמיד. להגיע לשלב שבו צריך כבר לעבוד יותר קשה, והרבה יותר אפור. ולהמשיך גם עם זה. להשלים את כתיבת הספר מעבר לתקציר שניסחתי; לסיים את תיכנות האפליקציה אחרי שעיצבתי ותכננתי אותה; להתמיד בהשקיית אדניות התבלינים אחרי ששתלתי אותם כל כך יפה.

לא מזמן סידרתי את תיקיית הכתיבה היצירתית שלי, וגיליתי שיש שם המון. כלומר, יש שם המון התחלות ורעיונות. כל התחלה כזאת היא משהו שדורש המון זמן ומאמץ לפתח ולהשלים, ואת כולן אני רוצה לפתח ולהשלים. ובמקום זה אני מוצא את עצמי ממציא עוד התחלות, עוד רעיונות, או בימים יבשים במיוחד – פשוט עושה סדר יותר מדויק בתיקיה ההיא. כלומר, ממשיך לעשות סדר. כי גם אותו עדיין רק התחלתי, ולא השלמתי עד הסוף.

אני אספן של התחלות ושל רעיונות. וככל שהגיל מתקדם הבעיה הזאת רק מחריפה. גם כי מצטברות יותר התחלות כאלו, וגם כי מצטברת במקביל איזו תחושה של זמן שאוזל וחומק מהידיים כמו בשעון חול ענק, שמאיים לקבור את הכל.
יש לי בכל רגע נתון רעיונות נפלאים לעשרה סיפורים קצרים, ארבעה מיזמים עסקיים מהפכניים, שלושה סרטים, וחמישה ספרים מרתקים – כולל עיצוב הכריכות שלהם. פעם ניסיתי לאמץ כל מיני טריקים ושיטות כדי להכריח את עצמי להתמיד ולממש את כולם. למשל לנסוע למקום רחוק שבו אין לי הפרעות. זה אפילו הצליח לכמה דקות, עד שגיליתי שדווקא שם עולים לי כל הרעיונות החדשים והמוצלחים יותר. אז המשכתי לנסוע למקומות יותר רחוקים, עד שהשלמתי את כל הסיבוב וחזרתי בדיוק לאותו מקום שבו התחלתי את הכל. בחזרה למשבצת הראשונה, כמו שאומרים, רק עם הרבה יותר חבילות שמונחות עליה.

ואולי בעצם הטעות, וסליחה על משחק המילים, היא שהתחלתי עם זה בכלל. שבכלל העליתי על דעתי, אי שם לפני הרבה שנים, שראוי שאעלה את הדברים שעל דעתי גם על הכתב. שכפיתי על עצמי את הייאוש התמידי הזה שבמירוץ אחרי ההגשמה וההתמדה, שבחיפוש אחרי הסיפוק וההערכה. אולי צריך להיות זמן תפוגה לרעיונות, והוא צריך להיות קצר מאוד. אולי רעיונות צריכים להעלם מהר אם לא ממשיכים אותם. להישכח. לא להישאר כסלעי התחלות שאין להן הופכין.
זה בטח יותר פשוט מאשר ממש להמשיך כל רעיון – להמשיך באמת, לא להמשיך להמציא התחלות חדשות נוספות.

מספרים שאלפרד היצ'קוק בעצם שנא לביים סרטים. הוא תמיד היה אומר שברגע שהוא תכנן את "תסריט הצילומים" – והוא עשה את זה לפרטי פרטים – הוא בעצם סיים את עבודתו. כל העניין המעיק הזה עם מצלמות, ופנסים, ותפאורות, ולמען השם גם שחקנים והאגו שלהם – זה כבר סתם בזבוז זמן טכני ומעיק. הסרט כבר היה מושלם בראש שלו. הוא ראה אותו עוד לפני שהתחיל לצלם. משם והלאה כל דבר רק יכול להפריע ולהרוס.
אני יכול בקלות להזדהות עם העניין הזה אצלו, אבל הבעיה של היצ'קוק היא שהוא לא חי היום, ולכן אין לו את האפליקציה המהפכנית הזו שממשיכה את ההתחלות, ושמממשת את כל הרעיונות. בעצם, גם לי אין. אבל היי – זאת התחלה של אחלה רעיון.