בראש השנה הקודם, הדיסוננס של לאכול דגים מול האקווריום היה נחלתי הבלעדית. הפעם, בפעם הראשונה, גם התינוקת שלי תהיה שם, תסתכל על הדגים ששוחים ותגיד "דג דג", בזמן שנגיד לה "טעים, נכון? כפיים. אוי לא, לא עם האוכל את הכפיים. אוף".
אומרים שבשנה הראשונה יש ראשוניות כזאת לכל דבר, מין התרגשות של משהו חדש. בגיל הזה בכל יום יש מתנה חדשה: מילה, תנועה, פרצוף. אני כל הזמן משתדל לספר לעצמי שוב ושוב על כל דבר קטן כזה, כי אני יודע שאחר כך הוא הופך לשיגרה. לפעמים אפילו שיגרה מעצבנת. במקרה שלי, בעיית הזכרון שפיתחתי דווקא עושה פה שירות טוב: היתרון היחיד בלהיות שכחן כרוני, הוא היכולת להתרגש מחדש גם מדברים שאינם חדשים. מצד שני, בטווח הארוך אני מגלה שיש לי בעיה עם הערכות זמנים לאחור. אלא אם אירוע מוצמד לאיזה חג, במקרה. ואז אני שוב מופתע ואומר "וואו, עברה כבר שנה?!"
בשלב הזה מאוד מפתה לערוך סיכומי שנה, ורשימת תקוות לשנה הבאה. אבל האמת היא שאנחנו לא חיים מראש-השנה אחד לראש-השנה אחר, ואנחנו אף-פעם לא מסכמים שום דבר. אחרי החגים הכל ממשיך ונמשך, והאירועים שמכוננים אותנו לא תמיד מצייתים ללוח השנה, או אפילו לעונות השנה. ככל שהחיים ממשיכים, אני מגלה שחשבון-נפש הוא משהו שמלווה את ציר הזמן בכל מיני נקודות שאינן מתוכננות מראש, ושאי-אפשר למתוח קווים בין הנקודות האלו ולמצוא ציור בעל משמעות חדשה.
לפני שבועיים היא הלכה בפעם הראשונה לגן. תינוקת בת 9 חודשים שהתרגלה להיות איתנו, אבל התרגלה גם שאנחנו נותנים לה את החופש שלה, או לפחות ככה אנחנו מספרים לעצמנו. כמיטב המסורת, היא הורידה אותי באותו בוקר בבית קפה ביחד עם עוד הורים נרגשים, ואמרה לי לא לבכות. לא בכיתי, ובאופן מפתיע (במיוחד לאור הגנים הלא-סוציאליים שלי) היא באמת נפרדה מאיתנו בקלות, ושמחה להיות בגן יום שלם. אבל בזמן שהשתחרר לי, מצאתי את עצמי תוהה האם היא תמשיך לאהוב גם אותי, או שמא זאת תחילת הספירה לאחור, עד שהיא לא תספור אותי. זרע הפורענות שיצמח לכדי "אוף אבא אתה זקן ומטומטם, תעזוב אותי".
אחר כך, בדרך חזרה, עברתי ליד הדירה הקודמת שלי. בבת אחת נחתה עלי ההכרה: איזה שינוי קיצוני עברו החיים שלי בשנתיים האחרונות. כמה שונים הדברים שהיו לי חשובים בחיפוש אחרי הדירה ההיא, מהדברים שחיפשתי בדירה הנוכחית. כמה שונה השיגרה שלי, ואפילו כמה שונות הסיבות לכאבי הגב שלי.
השבוע, למשל, הזמינו אותנו לאסיפת הורים בגן. בהתחלה חשבנו ללכת יחד, אבל פחדתי ששוב יגידו עלי שאני לא ממצה את הפוטנציאל שלי, כמו בכל אסיפות ההורים של פעם. העדפתי להישאר עם הקטנה בבית ולהרגיע אותה בכל חצי שעה מהבכי של השיניים החדשות, ואשתי הלכה למה שהסתבר כחוויית יום גן להורים, עם פעילויות יצירה, דינמיקה קבוצתית, וכיבוד קל בבקבוקים שנקנו במבצע מהסופר-פארם.
עיסוק בעבר וחיבור שלו אל ההווה גורמים גם לאדם הרומנטי ביותר לחשוב קצת על העתיד, וזה אולי אירוני, כי נוסטלגיה משרתת קודם כל את המטרה של בריחה מהעתיד. אבל הבנאליה של איחולים לשנה החדשה לוקה באותה מתיקות, והנה הסיבה שאין טעם בשילוב סיכומי שנה בטור שעוסק בהתחלות חדשות - גם אם לוח השנה במקרה מצמיד אותן לחג.
2 תגובות :
שתהיה שנה טובה לכולנו!
אמן כן יהי רצון!
הוסף רשומת תגובה