לאכול ולשתוק

אנשים שאני מרגיש מספיק נוח ואינטימי איתם, מתחלקים לשני סוגים: אלה שלא מאמינים לי כשאני אומר שאני לא אוהב לאכול, ואלה שלא מבינים איך זה בכלל יתכן. אז כן, בואו נסיר את הכפפות ואת הרוטב, ונגיע ישר לבשר: אני משהו מיוחד – אני גבר עם הפרעת אכילה, וזאת אפילו לא הפרעת האכילה הצפויה והמקובלת. לא הייתי קורא לזה "מחלה", כמו שלפעמים מתייחסים לזה, אבל עבורי אין שום קשר בין אוכל לבין תשוקה, בדיוק כמו שאין קשר בין מזלג לבין חיבוק.
מצד שני, אולי דווקא גברים יכולים לעסוק בהפרעות אכילה בצורה מרשימה יותר מנשים. העולם הרי מלא בחוסר הגינות בחלוקת המקצועות בין גברים ונשים: "חייט" תמיד נשמע יותר נחשב מ-"תופרת", "מעצב שיער" הוא יותר מסתם "ספרית", ומשום מה "שף" נשמע לאנשים מסויימים משהו מרשים יותר מ-"אמא".

כשאני חייב לאכול, אני מעדיף את האוכל שלי פשוט. אבל אין שום דבר פשוט בללכת נגד הזרם. במיוחד נגד הזרם של תמונות האוכל שאנשים מפרסמים ברשתות החברתיות. ובאמת שניסיתי: אפילו צפיתי באדיקות בעונה הראשונה של "מאסטר שף" ולמדתי לחקות את חרוזי המיניות הקולינרית המוגזמת של השופטים. בשלב מסויים זה באמת פתח לי את התיאבון, אז פתחתי בתגובה שקית של תפוצ'יפס וסידרתי אותה בצורה מאוד יפה על הצלחת. הרגשתי שמגיע לי לעלות לשלב הבא, אבל כשהגיעה העונה השניה של התוכנית כבר הייתי שבע.

אחרי שנים של קורי-מחשבות וקרקורי-קיבה, הדבר היחיד שהצלחתי להבין הוא שיש הבדל משמעותי בין להיות רעב בבטן, לבין להיות רעב בראש. כי יש אנשים שחיים בשביל לאכול, ויש כאלה שאוכלים בשביל לחיות – אבל אני מאלה שפותחים את המקרר וכל הארונות במטבח והולכים משם בלי אף שלל. ואני אומר "אלה", רק כדי לעודד את עצמי במחשבה חסרת-הסיכוי, שאולי יש במקום מסויים עוד מישהו כמוני. עוד מישהו שיודע שהוא רעב, יודע שהוא צריך לאכול, שהבית שלו מלא בכל-טוב, ובכל זאת "לא בא לו" שום-דבר.
יש כאלה שיגידו שאני בררן, אבל זה לא נכון: בררן הוא מי שמקפיד על מידת ההכנה המדוייקת, האיזון העדין בין התבלינים, או איכות חומרי-הגלם של מנת הדגל. אני סתם לא אוהב הרבה דברים, ודי נגעל מהשאר. אבל עם השנים לומדים למצוא את הצד החיובי בכל דבר, ואני משכנע את עצמי שאולי במובן החברתי זה דווקא יתרון – בדרך-כלל מספיקים פיצה-על-פיתה או בשר נא כדי לשמח אותי, וגם אם יש רק קפה וביסקוויטים בבית זה בסדר גמור.

אז אמנם ישבתי בכל המסעדות הנחשבות והמפוארות, והתרשמתי מאוד מהסבלנות והבקיאות של המלצרים, אבל כשהגעתי לתפריט עצמו תמיד התאכזבתי. בשבילי, מונחים כמו "מטבח איטלקי" או "מטבח גאורגי" הם יותר מושגים של תחום האדריכלות, ותיאורי המנות בתפריטים, במקום להסעיר את בלוטות הרוק שלי, נראו לי תמיד כמו פארודיה עצובה שמנסה לסבך מדי את האוכל רק כדי להצדיק את המחיר. אני מתפלא שלא זרקו אותי מהמקומות האלה אחרי שביקשתי את האספרגוס בלי חמאה, את הבשר בלי ציר בשר, או סתם איזו לאפה עם חמוצים בצד.

לבשל דבר או שניים אני דווקא יודע. אבל יש הבדל גדול בין להכין אוכל לבין לאכול. גם אני, כשהייתי רווק, הבנתי שדרך טובה לכבוש נשים תהיה להזמין אותן לארוחה מעשה ידיך, ולהגיש להן אוכל כמה שיותר מרשים שנעשה בכמה שפחות מאמץ. אם כי בסופו של דבר חייבים להודות שהאמנות האמיתית בתחום הזה היא לייצר את אותה תשוקה מסתורית באמצעות מילים. אני בטוח שהשופטים של "מאסטר שף" כל-כך מוכשרים, שהם יכולים לשכנע זה את זה גם שאותה פיצה-על-פיתה שאני כל-כך מחבב היא האותנטיות בהתגלמותה, ושלפטריות מקופסת שימורים יש ארומה ייחודית ועדיפה. כשאתה נשוי, בכל מקרה, כל זה נעלם כמו מרגרינה על מחבת, והדרך היחידה שבה אתה יכול להרשים את אשתך היא בזה שאתה מנצח בריאליטי האמיתי – כלומר אוכל בצורה יותר מנומסת מהאחרים.

וזה קורה בעיקר בארוחות משפחתיות, שהן בעצם אירוע דיפלומטי הרבה יותר מאשר קולינרי, לפחות אצל אדם כמוני, שמעדיף לאכול בעמידה מהסירים ולשתות מים ישר מהברז. אבל שלא יווצר, חלילה, הרושם שאני אדם גס-רוח או אחד שלא יודע להעריך את ההשקעה. אני בהחלט מתכוון לכל מחמאה שאני נותן לחמותי, ובאמת נמנע מלעזור לפנות את השולחן רק כי אני מרגיש אחרי הארוחה כמו נחש בריח שבלע פיל.

הבעיה היא אצלי, אין ספק. אני פשוט לא מתחבר לנוהג האנושי המוזר להפוך כל מפגש משמח לסעודה, כמו שכתבתי כאן פעם:

הקשר בין חגיגה לאוכל הוא קשר מוזר. בעבר, כשפעולת הצייד והליקוט היתה מתבצעת בטבע, ובלי מזגן וכריזה על מבצעים, היתה באמת סיבה לחגוג בכל פעם שהמקרר היה מלא. לכבוד החיה המתה והצמחים הטריים היו כל הילדים שרים ורוקדים, וכל הנשים מעניקות את הכבוד הראוי לגברים, על כך שהם הרגו את החיה ולא אותן. החגיגה היתה נמשכת לילה שלם, ולפעמים שניים, ואפילו לא היה צריך לעמוד בשני הלילות בפקקים בדרך לחמותך, כי היא גרה איתך באותה מערה.

למוח האנושי יש דרכים קצת מעוותות ליצור הקשרים בין דברים. אנחנו חושבים שרכב משפחתי מעניק לנו חופש, שבית פרטי עם משכנתא הוא עצמאות כלכלית, ושאם אנחנו עוקבים אחרי בר רפאלי בטוויטר אז היא תאכל גם איתנו פלאפל. בעקבות צורת החשיבה הזאת, ובהיעדר ספונסר מתאים למחקר המדעי שיוכיח משהו אחר, התחלנו לחשוב שהחגיגה היא הסיבה לסעודה, ולא להיפך.

אבל האמת היא שהתקדמנו הרבה בתחום האוכל. כמו שאף-אחד כבר לא מבשל – כולם מכינים מנות ומצלחתים אותן – כך גם אף-אחד כבר לא מזלזל בכך שאנורקסיה ובולימיה הן מחלות לכל דבר, וכולם מבינים שאוכל, על כל צורותיו ועל כל צורות היחסים שלנו אליו, הוא נושא ראוי – בעיקר לתוכניות טלויזיה, שיחות סלון, ותוכניות טלויזיה על שיחות הסלון האלו. כולם גם מבינים מה זה "ציר", איך "מצמצמים" אותו, ומה ההבדל בין קיש לפשטידה – אבל עדיין אף אחד לא מבין אותי כשאני אומר שאני לא אוהב לאכול, ובעיקר לא מבינים שאני לא חולה. אני פשוט לא רעב. או לפחות לא רעב באופן מלא תשוקה.

עלבוניטיס פולניזמוס

נולדתי בישראל, ואמא שלי היא דור רביעי בארץ. כלומר היא פרסיה. זה אף פעם לא הפריע לי להיות פולני. כי הפולניזמוס הוא לא עדה או לאום. מסתבר שהוא צורך אנושי בסיסי ואוניברסלי, כמעט כמו לנשום, לישון, או לסיים את כל האוכל מהצלחת.

פסיכולוגים טוענים שבבסיס הפולניזמוס עומדים נרקיסיזם, וצורך בהכרת תודה. אבל פסיכולוגים נוטים לפשט דברים, או לחלופין לסבך אותם יותר מדי, כדי להצדיק עוד פגישה שתעלה 350 ש"ח. הרי אם נהיה כנים, בהרבה מקרים הכרת תודה רק נותנת זריקת מרץ לפולניזמוס הנמרץ ממילא, ורק טומנת את הזרעים לעלבון הבא, המשוכלל יותר.

באופן פרדוקסלי, אחת הסיבות המרכזיות לתפוצתו של סינדרום העלבוניטיס היא פשוט עצם תפוצתו. העלבוניטיס הוא מדבק כמו פיהוק ולא-מודע כמו מיצמוץ. הוא נולד כשאנחנו עדיין תינוקות, שנרגעים מהבכי רק כשאנחנו מקבלים את מה שרצינו, גם אם לא תמיד אנחנו יודעים מה בכלל רצינו. אבל הבעיה היא שאנחנו גדלים, והתינוק שבתוכנו ממשיך לבכות במקום לדבר, ואפילו משעבד את הטכנולוגיה המתקדמת, כמו טריקת הטלפון או הסמיילי הכועס, למטרה הנעלה הזאת.

יש הבדל עצום בין "תעשה מה שאתה רוצה" לבין "תעשה מה שאתה רוצה" במבטא פולני, כמו שיודע כמעט כל גבר נשוי. כשמישהו אומר לנו "בסדר", אנחנו מיד פוצחים במסע מפרך של נסיון להבין אם זה באמת בסדר בעיניו. המסע הזה מורכב בדרך-כלל מצעדים זהירים בין ביטויים חלופיים שיהיו אולי נגועים פחות בפולניזמוס, כמו "אוקיי", או "סבבה", רק כדי לגלות שזה עדיין לא בסדר ולא אוקיי ולא סבבה – כי הבעיה היא לא במילה אלא בחשיבה.

הרי בסופו של דבר, עם כל ההתקדמות בתרבות האנושית ובמחירי חבילות הסלולר הבלתי-מוגבלות, פרצוף נעלב הוא עדיין הדרך הנפוצה ביותר לנסות להשפיע על אנשים, גם כשהאנשים האלה הם אתה עצמך. אלא שזאת הדרך הכי נחותה לעשות את זה, וכנראה גם לא הכי אפקטיבית לטווח הארוך. אני מנסה לחשוב על המנהיגים הדגולים בהסטוריה, שניחנו ביכולת להשפיע על אנשים – חלקם היו אכזריים ואלימים, חלקם סתם ידעו לשקר, אבל נראה לי שאף-אחד מהם לא הצליח בזה דרך יצירת רגשות אשם.

עד לפני כמה שנים גם אני הייתי מאוד פולני. הייתי משתמש בתגובות של עלבון אפילו כלפי חפצים דוממים במטרה שיתנהגו יותר יפה כלפי, אם כי כמובן לא הודיתי בזה מעולם – כי חלק מהותי מהפולניזמוס הוא הכחשה גורפת של עצם קיומו. אבל אז ישבתי עם עצמי לבד, בחושך, ופשוט החלטתי להפסיק עם זה. בעבודה כירורגית-נפשית עדינה עקרתי מתוכי את היכולת להעלב, ויצאתי לחופשי. אני מציג את זה כמהלך קל ופשוט, אבל זה תהליך ממושך ואולי אינסופי, בעיקר כי זה מאכזב אנשים שעדיין מצפים למשהו שהם יותר רגילים אליו, ולכן אני עובד כרגע על החלק הכי קשה: לא להעלב מזה שמפרשים תגובות אחרות שלי כעלבון.

כי מסתבר שיש כמה אנשים שנעלבו מעצם הצעד החד-צדדי הזה שלי. העלבון הוא כמו הסכם עתיק ובלתי-כתוב בין המעליב לנעלב, וכשאחד הצדדים מפר את ההסכם זה קצת מאכזב, וכשאנשים מאוכזבים הם נוטים לבחור שוב בדרך העלבוניטיס. מצד שני, אולי זה בגלל שאני דורש בצורה פולנית מדי שגם אחרים לא יעלבו ממני, אלא אם הם ילדים – אז אני דורש את זה מהם בצורה ילדותית.

יש שתי סיבות שהחלטתי לא להעלב יותר: האחת היא שהבנתי שבהרבה מקרים העלבונות שמטיחים בי הם פשוט דברים נכונים, ואין סיבה להעלב כשאפשר לנסות להשתנות ולהשתפר, או פשוט להתעלם. אבל הסיבה השניה, והעיקרית, היא בגלל אחת מתופעות הלוואי הקשות של הפולניזמוס: הפולני אף פעם לא מרוצה. הוא משדר לכולם שצריך להשתדל יותר למענו, ומשדר לעצמו שזה באמת יכול לעבוד. אבל מי שלא מרוצה אף פעם לא יהיה מרוצה. הפולניזמוס הוא כמו סם קשה שמושך אותך למטה. שום דבר בריא לא יכול לצאת ממישהו שלא מסוגל להגיד "יופי" ולהתכוון לזה, והיות ויש לי כבר מספיק מחלות, על זאת החלטתי לוותר ממניעים אגואיסטיים לגמרי, ותעשו עם זה מה שאתם רוצים.

בתמורה זכיתי מחדש בהמון מילים חדשות-ישנות, ששוחררו מהשבי של הפולניזמוס האכזר. כשאני אומר "הכל בסדר, לא צריך", זה רק כשבאמת הכל בסדר ולא צריך, ויש קסם אדיר לפשטות הזאת. אבל התמורה האמיתית היא החופש. אנשים עשו במהלך ההיסטוריה דברים קיצוניים עד מטופשים כדי להרגיש טיפה יותר חופשיים: אנשים קפצו מחללית, הקימו כפרי-נודיסטים, ואפילו הסכימו לקחת הלוואה מחברת האשראי שלהם. אבל אף אחד מהם לא חשב אף פעם לנסות להשתחרר מהכבלים שהוא עצמו יצר – כבלי הרחמים העצמיים שיוצרת תחושת העלבון. כי החיים קצרים, במיוחד למי שכבר עבר יותר מחצי מהם, והכבלים האלה תוקעים אותך כמעט לנצח בתוך כל מיני רגעים עצובים, ומונעים ממך לראות את הרגעים השמחים שכבר מזמן החליפו אותם.

ואם כל המאמצים האלה בכל-זאת לא מצליחים לי, אז אני תמיד יכול להאשים אחרים.

צעצועיהם של בני-אדם

החיים, לפעמים, מגדירים אותך דרך מודעות הפרסומת שאתה מתעניין בהן. במקרה שלי אני מאוד נהנה לקרוא בעיון מודעות וקטלוגים של צעצועים, או לחלופין של מכשירים אלקטרוניים משוכללים יותר או פחות. ברוב הפעמים אני מסתפק בעונג שמעבירה בי הקריאה של המודעות והקטלוגים האלה, או בחיוך ההתרסה הקטן שעולה על פני ומתלווה לתחושת הניצחון האישית כשאני מצליח שוב לא לקנות טאבלט, למרות מאמצי השכנוע המאסיביים.

אבל אז תוקפים אותי רגשות האשם הצרכניים של העולם המודרני הזה. אני נכנס לחנות הצעצועים השכונתית לחפש מתנה קטנה וסמלית לתינוקת שלי, ומקווה להביע באמצעות המתנה הזאת את אהבתי, או לפחות לזכות בעוד כמה דקות של שקט עם הסמאטרפון שלי, עד שהתינוקת תחליט שגם בעיניה הסמארטפון יותר מעניין.

ברוב הפעמים אני לא קונה כלום, ופשוט יוצא מהחנות. הייתי רוצה לומר שזה בגלל שעולה בראשי התמונה העצובה של ילדים סיניים שמרכיבים את הצעצועים האלה למחייתם, או למה שאנשים כמוני מגדירים כמחייתם. אבל הדבר שבאמת עצוב כאן, הוא שכמעט תמיד ההדחקה מנצחת, והתחושה של "יש לה כבר המון צעצועים" יותר חזקה מהמחשבות על הילדים שאין להם.

יש לה באמת המון צעצועים. בחודש האחרון, לקראת יום ההולדת שלה, נאלצתי שוב ושוב לאכזב את כל אלה ששאלו מה לקנות לה במתנה, ולהגיד להם שאין לי מושג ושיש לה כל מה שהיא צריכה. הם כמובן לא קיבלו את דעתי, ובכל זאת קנו לה צעצועים חדשים, שבאמת היו מעניינים, ורק טיפ-טיפה דומים לקודמים.

אפשר להתווכח על מידת התועלת או הנזק שבלהפוך את עיצוב הבית שלך ממינימליסטי ולבן עם נגיעות צבע אמנותיות, לצבעוני חמוד ורועש עם נגיעות פלסטיק ואיקאה. אולי יש גם יתרון פדגוגי בעושר הגירויים הזה – זאת יכולה להיות הזדמנות טובה ללמד את התינוקת איך לסדר את כל הצעצועים יפה בסוף היום. אני ואשתי כבר שנה נותנים לה דוגמה אישית מצויינת בכל ערב, ואני מרגיש שממש עוד מעט היא תצליח בעצמה.

צעצועים – אחרי שאתה מוציא מהם את הסוללות כמובן – אמורים להקנות כישורי חיים שדרושים לילד כדי שיהפוך להיות מבוגר בריא בנפשו, בעל יכולות חברתיות נאותות, ודמיון מפותח – למשל כזה שיעזור לו לדמיין את עצמו קונה גאדג'ט אלקטרוני חדש.
ואכן, אנחנו לא נוטשים את הצעצועים כשאנחנו מתבגרים, אלא רק מחליפים אותם ליותר יקרים – אולי כדי שיהיה לנו תירוץ להתיחס אליהם ברצינות ולא לקרוא להם "צעצועים". אלא שהפרצוף המבולבל של התינוקת שלי כשהיא קולטת פתאום שיש לה יותר צעצועים מכפות ידיים, הוא בעצם אותו הפרצוף שלי כשאני פותח את הקופסה של אותו גאדג'ט חדש, ומקווה שאדע להפעיל אותו.

כי בסופו של דבר, מסתבר שכולנו ילדים, ואולי הצעצועים האלה של ה"מבוגרים" מיועדים לא כדי לבדוק בדחיפות, עוד כשאתה בשירותים, אם הגיע דואר-זבל חדש – אלא פשוט כדי לשמור בנו משהו מאותה התלהבות של הילדים שהיינו פעם. מצד שני, לתת צעצוע לילד שלך רק כדי להעסיק אותו ולקנות לעצמך זמן איכות עם הסמארטפון החדש, לא נראה לי כאחד הרעיונות המוצלחים בתחום ההורות. אז אני מרשה לעצמי לפעמים לעזוב הכל, לשבת לידה, עם הצעצועים שלה, ולנסות להרגיש כמוה שזה הגיוני לחלוטין להאכיל בובת כלב מספל ורוד ריק. וכך, לאט לאט אני מוצא את עצמי נשאב בחזרה לעולם החופשי והיפה הזה, שאנחנו נוטים לאבד בזמן מסויים כדי שלא יאשפזו אותנו. אני נפעם מעושר הצבעים והאפשרויות, עד שפתאום אני שם לב שאני חובש כובע מטופש ומדבר לאיזו עגבניה מפלסטיק, בזמן שהתינוקת כבר הלכה לחדר השני.

ושם, בחדר השני, היא משחקת עם קופסת קרטון ישנה, וכפית פלסטיק שקיבלתי במבצע עם הקפה בקניות האחרונות. את המשחק הזה אני כבר לא מצליח להבין, כי כאן כנראה באמת צריך דמיון של ילד. כל מה שאני מבין, בראש המבוגר שלי, הוא שבאמת קצת משעמם לשחק בצעצועים שנראים דומים יותר מדי לדברים אמיתיים, אבל בעצם אין בהם שום מקום לדמיון. ילדים מעדיפים דווקא את שתי האפשרויות האחרות: לגנוב למבוגרים את החפצים שלהם, או להתלהב מקופסת קרטון – שיכולה להיות כל דבר שהם יבחרו, ולעיתים קרובות גם להיות כמה דברים בבת אחת.

אני שוב יושב לידה, והיא מחבקת אותי כפעולת הסחה לצורך גניבת הסמארטפון שלי. כי בעיניה הוא הרבה יותר מהנה, או סתם יותר טעים, מהפלסטיק המנגן והצבעוני-מדי שקניתי לה. ואז היא מחליטה שהמחשב שלי חייב להיות משהו יותר מעניין מקישוא פלסטיק, אם אני כל הזמן מתעסק בו. והיא רוצה את הגיטרה שלי, ולא את הכאילו-גיטרה שלה. היא רוצה את העט שלי, ולא את הצבעים שלה. ואחרי כל המאמצים של הדודים והסבתות, היא יכולה להתלהב מאריזת הפלסטיק של המתנה, יותר מאשר מהמתנה עצמה.

ובסוף אני הרי אכנע, ואקנה את הטאבלט ההוא מהקטלוגים שאני אוהב כל-כך. ואני יודע שלא יעבור הרבה זמן עד שהתינוקת הזאת תהיה מי שצריך לבקש ממנה שתסכים שגם אני אשתמש בו, וזה יהיה מאוד בצדק – כי היא תעשה בו דברים הרבה יותר יצירתיים וחשובים מלקרוא אתרי חדשות ולבדוק שאין דוא"ל חדש. אבל בינתיים אני מצליח להתאפק מול הפרסומות, ומצליח להתעקש בכל-זאת שיהיו לה צעצועים קצת פחות משוכללים. גם כי מגיע לה עדיין להיות קצת ילדה, ובעיקר כי אני מאמין שהצעצועים הפשוטים והלא כל-יכולים האלה, הם שיהפכו אותה ליותר-יכולה.

שנת השיר

לפני קצת יותר משנה עמדנו, אני ואשתי, בחדר אחד בבית שלנו, שהתחיל ללבוש צורה וורודה. הסתכלנו מסביב, ואז היא אמרה לי "עוד מעט שורוק תבוא ושום דבר עוד לא מוכן!!!".

"שורוק", צריך להסביר, הוא שם-הבטן שהענקנו לתינוקת שלנו שחיכתה אז לצאת. "שם-בטן", צריך להסביר, הוא השם הקטן והטיפשי הזה שכל הורים נותנים לעובר שלהם בזמן ההריון, או לפחות בזמן ההריון הראשון. אצל חלק זה "בוטן", או "פיצי" – אנחנו, מסיבות מסובכות וטיפשיות מדי להסבר, בחרנו ב-"שורוק".

בסופו של דבר הכל היה מוכן בזמן, כששורוק הגיעה באותו יום שמש חורפי של דצמבר 2011: מדבקות של פרפרים ופיות על הקיר, מיטה עם דובונים על המצעים, שידה עם ידיות בצורת פרחים, ואפילו האקווריום הישן שלי זכה לשכבת חצץ בצבע ורוד.
על הדלת של החדר שלה הדבקנו שלט חמוד עם ציור חמוד ואותיות שמרכיבות את השם החמוד "שיר". לרגע עברה בראשי הסצנה העתידית שבה שיר בת ה-14 טורקת את אותה דלת ממש, וצועקת עלינו "אתם לא מבינים כלום ואני שונאת אותכם!" (ו' במקור). אבל זה כבר לא היה כל-כך חמוד, אז הנחתי לזה.

בשבת הקרובה שיר תהיה בת שנה, וההכנות הקדחתניות בעיצומן. היות וזה יהיה יום-ההולדת הראשון של הילדה הראשונה שלי, אין כמעט גבול לרמת ההפקה האדירה שמתוכננת לפסטיבל הזה. כבר עכשיו הבית מלא בממתקים לא אכולים, בלונים לא מנופחים, ועוד המון דברים וורודים וחמודים. אבל אחד הפרויקטים היותר צנועים דווקא, הוא משהו שאני עושה במשך כל השנה, מעבר כמובן להחלפת החיתולים והכנת הבקבוקים בסגנון מנוער, ולא מעורבב.

בשנה הזאת כתבתי לשיר מכתבים. בכל פעם שראיתי משהו קטן שמתפתח בה, ובעיקר משהו שמתפתח בי, חשבתי על המשמעות שלו וכתבתי אותו. אני כותב לה כי אני יודע שהיא תשכח את הרגעים האלה, ולכן לא תוכל להבין אותם כמוני. אבל אני גם כותב לה כדי שאני לא אשכח, כדי שאני אוכל לסכם את מה שלמדתי ממנה, את הלקחים הקטנים האלה שישארו לה כמזכרת אחרי לכתי, ושהיא תוכל ליישם כשהיא תהיה גדולה, ותעשה מה שתבחר לעשות - כמו למשל להיות מנהלת בכירה של חברה מצליחה (אבל זאת רק דוגמה כמובן. היא יכולה להיות גם מנהלת של בנק גדול).

במכתבים האלה עוברת התחושה, המוצדקת אני חייב להודות, שאני עדיין לומד מה זה להיות הורה. לפני ששיר נולדה, כולם אמרו לי "כשיהיה לך ילד תבין". יש איזו תחרות סמויה וטיפשית כזאת של מה מבינים יותר בכל שלב בחיים, ואיך הדברים מחכימים אותנו. והתחרות הזאת לא מפסיקה. עכשיו למשל, כשכבר יש לי ילדה, אותם אנשים אומרים לי "כשהיא תגיע לגיל 4 תבין", כי הילד שלהם בן 4. וככה נמשכת המסורת – אנשים עם ילד בן 4 לא מבינים כי אין להם שני ילדים, אנשים עם שני ילדים לא מבינים כי אין להם שלושה, ואנשים עם שלושה לא מבינים כי אין להם בני-נוער שמתחצפים אליהם. אבל בסופו של דבר, אף אחד באמת לא מבין כלום, ובעיקר אף אחד לא מבין שהוא לא מבין כלום, ואפילו לא מנסה לכתוב את זה.
לכן החלטנו מראש שנגדל את הילדה כאילו היא ילדה שלישית ולא ראשונה, וכך נחמוק מכל כאב-הראש הזה. אז אנחנו באמת מנסים להסתיר זו מזה את המבטים הדואגים כששיר זוחלת קרוב מדי לפינות השולחן, את העצבנות כשהיא חולה, או את ההליכה החשאית לחדר שלה כשהיא ישנה, לבדוק אם היא נושמת.

אז כן, יש דברים שחייבים לעבור בחיים, ואי-אפשר לברוח מזה שמדובר בילדה הראשונה שלנו. כנראה שלכל ילד ראשון יש אלפי תמונות שההורים מצלמים בכל חודש, ולכל הורה ראשון יש את המסורת להמציא שם-בטן טיפשי, ובעיקר לחיות כל הזמן בחשש מכך שהילד הבא יהיה בהכרח מופלה לרעה בתשומת הלב שהוא יקבל, ובמכתבים שאשאיר לו.

כי המכתבים האלה, אחרי כל הפתגמים האוניברסליים שהם מנסחים, מספרים בעיקר את הסיפור של להפוך להיות הורה, של להפוך למשפחה, ושל להצליח לעשות את זה בלי לספק פרנסה לפסיכולוג העתידי של שיר. אבל למרות הכל, אם יש משהו שאפשר ללמוד בסופו של דבר, זה שגם אם יש טעויות קטנות פה ושם, הטעות הכי גדולה שאפשר לעשות היא להקשיב לכל עצה שמישהו זורק בהתנשאות, ולהבין שגם אותם יועצים מחפשים לפעמים את הבטחון שלהם בדברים – והבטחון הזה שמנחילים לתא המשפחתי הוא בעצם הדבר הכי חשוב בהורות.

אולי אני רואה את הדברים ככה כי הפכתי לאבא בגיל מבוגר יחסית, והשאלה אצלי היא בעצם לא סתם מה זה להיות הורה, אלא מה זה להיות הורה מבוגר, ולרצות להעביר לתינוקת הזאת קצת מהנסיון וחוכמת החיים שלי. אבל אני יודע שהיא תצטרך לעבור את הכל לבד, וללמוד לבד, ואני גם יודע שאין לי באמת נסיון וחוכמת חיים כאלה.

מה שנשאר זה באמת רק להנחיל לה את המסר ש"בית הוא קודם כל הרגשה ורק אחר-כך מקום", כמו שכתבתי לה באחד המכתבים הראשונים. מה שנשאר זה לגרום לה לדעת שאני אשתדל להיות כאן כדי לכוון אותה, אבל אני אתמוך בכל החלטה שהיא תקבל – גם אם זה להיות מנהלת רק של בנק קטן, לתת עצות נחרצות מדי לחברים שהפכו להורים, או אפילו להיבחן ל"כוכב נולד: העונה ה-32".

במכתב האחרון שכתבתי לה, לקראת יום ההולדת, ניסיתי להסביר לה שחגיגות, ואפילו מתנות, לא חייבות להיות קשורות לתאריכים וללוחות-שנה. אפשר למצוא בכל יום סיבה לחגוג, להראות למישהו שהוא חשוב לך, ואפילו להפתיע אותו במשהו קטן מחנות השטויות השכונתית. יכול להיות שזה הדבר הכי חשוב שכתבתי לה, אבל יכול להיות גם שלא. אחרי הכל, היא הילדה הראשונה שלי ואני עדיין לא יודע מה מכל הלקחים האלה הכי חשוב.