עתידות

לפני כמה שנים גיליתי שיש לי יכולת ייחודית ונדירה: אני מצליח להסתכל על מכונית ישנה וחבוטה, או על בית משותף מתקלף ורעוע, ואז בהדרגה לעצור את הזמן, להפוך את הכיוון שלו, ולראות את הדברים כפי שהם היו כשהם היו חדשים. המכונית עדיין מדגם ישן, אבל עכשיו היא חדשה ומבריקה, כמו שנראתה כשיצאה מהמפעל. ריפודי המושבים שלה שלמים, הפנסים שלה מבריקים, והנהג שיושב בתוכה שמח למרות שאין לו מזגן. הבניין הישן שבו הוא גר צבוע עכשיו בצבע חדש ויפה, הקירות שלו נקיים ממזגנים, צינורות, סדקים וטלאים, ואפילו המחיר שלו סביר.
היכולת הזאת שלי היא נדירה לא בגלל שאני מוכשר במיוחד, אלא פשוט כי היא יכולת מיותרת וחסרת תועלת. למעשה זה די קל לייפות את העבר. הרבה יותר קשה לייפות את העתיד – וזאת כנראה הסיבה שסרטים עתידניים תמיד מספרים סיפור של קטסטרופה כלשהי.

אבל העתיד דווקא יהיה יפה, כך מבטיחים אנשים שמתמחים בעתידנות. תוחלת החיים תעלה, נזכה לקבל תרופות למחלות קשות, נפגוש חייזרים נחמדים, מכוניות תרחפנה באוויר, וכולם יתלהבו מאיזו גירסה חדשה של אייפון. ובכל זאת, משהו בכל האידיליה הזאת מציק לי. אולי בגלל שגם הקירות שלי מתחילים להתקלף ולהיסדק, ואולי בגלל שהעיסוק בעתידנות עצמו הופך להיות קצת מיושן.

כי משחר ההיסטוריה עתידנות תמיד עוסקת בטכנולוגיה. ובאופן אירוני, קצת קשה לחדש ולעניין בתחום הזה, במיוחד כשכל פיתוח טכנולוגי מביא איתו גם את התקלות הטכניות, המחלות החדשות, והצורך הדחוף בטכנולוגיה נוספת שתפתור את הבעיות האלו. ואחרי כל הרובוטים והסרטים, מגיע השלב שבו אתה מבין שהעתידנות הזאת היא בעצם רק בריחה מהעתיד – כי האמת היא שכל אחד מפחד בעצם לחפור בעתיד שלו. בעתיד האמיתי והאנושי שלו.

זה מתחיל יפה – אשתי תאהב אותי כי בעצם הייתי זקן גם כשהכרנו. התינוקת תגדל להיות ילדה ששונאת את הצבע הורוד, ואז נערה ששונאת את הילדה שהיתה, ואז אשה מצליחה שמתרפקת על כל הזכרונות שפעם שנאה. ויהיה לה אח, או אחות, או שניהם, והיא תריב איתם ואז תתפייס, והם יהיו החברים הכי טובים, ואנחנו נתארח אצלם בחגים, כי יהיו להם בתים גדולים ויפים.

ואני אהיה בפנסיה, וסוף-סוף אספיק לקרוא את כל העיתונים שיש בערימה ההולכת וגדלה שלי, לכתוב את כל הספרים שאני חולם עליהם, ולשתות קפה – כמו שעשיתי כבר למזלי או לצערי בתקופת הפנסיה הקודמת שלי, כשהייתי צעיר ולא מצאתי עבודה, וחלמתי שאני כותב ספרים.
רק שהפעם אני אאלץ לשתות את הקפה בלי סוכר, כי הרופא לא מרשה לי.

אבל מי צריך סוכר כשיש טכנולוגיה כל-כך מרהיבה, שמאפשרת לי לשבת כאן ולשמור על קשר עם הילדים שלי, ומאפשרת להם לשלוף את כל הזכרונות שנעלמו לי עם השנים לתוך אלבומי תמונות דיגיטליים וקבצים אבודים שהשארתי אחרי כמו גרגירים שמסמנים את הדרך חזרה, ואז מתעופפים ברוח, כי אין שום דרך חזרה.

ואני עדיין מרגיש צעיר, ויושב שם עם הקפה והעיתונים, והספר העתידני שהתחלתי לכתוב לפני המון שנים, וסוף-סוף היה לי זמן להשלים, ושהפך לרב-מכר – אולי כי הזמן שעבר הפך אותו בעצם לספר היסטורי – ואני ממש מרגיש שאני יכול להשתלב בשיחות של כל הצעירים שמסביבי. אבל הם לא רוצים לשמוע את מה שיש לי להגיד, כי אין להם את היכולת הייחודית והמיותרת הזאת – לראות איך הייתי לפני הסדקים והקילופים, ובעיניהם אני רק איש זקן שמדבר כל הזמן על מה שהיה פעם.

ואני יודע שהם צודקים. אף אחד לא יכול לראות איך היית פעם, מלבד אתה עצמך – וגם זה בהנחה שאתה מסוגל לזכור את הדברים האלה. ואף אחד לא יכול לדעת כמה צעיר, פרוע, שאפתן וחזק היית. אפילו הבת שלי לא יכולה לראות איך כשהיא הייתה תינוקת הייתי לוקח אותה לפארק בעגלה שלה, לראות את הברווזים שהיא כל-כך אהבה, בדיוק באותו מסלול שבו היא לוקחת אותי עכשיו בעגלה שלי.