מנוח טורבו

אחרי כמה שנים של חיים סוערים, התעוררה אצלי בעיה קטנה. הבעיה היתה שבאותה שעה מאוחרת שבה כל הפאבים ומועדוני הבילוי נפתחים, אני כבר הייתי עייף ורציתי לישון. ככה זה, כנראה, כשאתה בוחר לחוות את חיי הרווקות הסוערים דווקא בגיל 40.
בשלב הזה אמרתי לעצמי "אוקיי, עוד חגיגה אחת אחרונה ואז אלך לנוח", והתחתנתי.
מאז אני לא נח לרגע.

המדע חוקר כבר שנים רבות מדוע בכלל אנחנו ישנים או אפילו רק נחים. יש המון סברות אפשריות, אבל מסתמן שהתשובה לתעלומה הזאת היא שאנשים פשוט נוטים להתעייף. חוץ, אולי, מאנשים שעובדים במחקר של נושא השינה. הם לא נחים לרגע, האנשים האלה, וממשיכים לחפש עבורנו עוד ועוד סיבות ותיאוריות, ועבורם עוד הצדקות להקדיש את הקריירה שלהם למקום עבודה שהוא בעצם מיטה.

אני, לעומת זאת, חוזר מהעבודה אחרי יום ארוך עם הרגשה תמידית שלא הספקתי כלום ולא עשיתי שום-דבר מועיל, מעבר לאותה רבע שעה של הבוקר, שבה אני מרשה לעצמי לשבת ברוגע עם כוס קפה ועיתון והמחברת שלי. וכשאני מגיע הביתה אני מניח את התיק בפינה, ויודע שעכשיו זה הזמן שלי לעצמי – הזמן שבו אני באמת יכול להרשות לעצמי להתנפל על סידור הבית, שטיפת הכלים, משחקים עם התינוקת, ותיקון של איזו נזילה בצינור מים כלשהו.

וככה זה בכל יום, עד שאני מגיע סחוט ומותש ליום שבת, שבו באמת אני יכול להרשות לעצמי לנוח. מיד אחרי שאסיים לארוז תיק כבד, לשכוח משהו ולחזור לקחת אותו מהבית, ולסחוב לחיק הטבע כמה כסאות, שולחן בינוני, צידנית שבתוכה מקופלת סעודה מלכותית, וכמה ילדים עייפים שאני לא מכיר בכלל, אבל הם כבר נרדמו על הכתף שלי, אז שיהיה.

אנחנו אף-פעם לא נחים באמת. לא כי אנחנו לא רוצים, אלא כי אנחנו לא יודעים איך. אולי פשוט שכחנו, כי החיים שלנו מלאים עכשיו בקליקים שמקפיצים אותנו לדבר הבא, ובמסכים שבהם אנחנו מספרים לכולם מה אנחנו רואים במסכים האחרים שיש לנו. יש לנו איזה חשש תמידי שאנחנו כל הזמן מפספסים משהו בחיים, או מפספסים את החיים עצמם, ושזה סוג של בזבוז זמן לישון ולנוח כשמולנו ניצבת עוד מסיבה, תחרות טריאתלון, או הר הקלימנג'רו בכבודו ובעצמו.

יש אנשים שהדברים האלה באמת עושים להם טוב. אבל אני דווקא מעדיף לשבת בשקט ולתת לאנשים האלה ללכת לעשות את הדברים שלהם ולהפסיק לבלבל לי את המוח. העניין הוא, שזה לא כל-כך נעים ואולי אפילו קצת לא מוסרי להגיד שאני נהנה מלנוח ולהתבטל, במיוחד כשברוב המקרים, בסופו של דבר אני אפילו לא מצליח לעשות את זה כמו שהייתי רוצה – כלומר כל היום. ואז, כשאני מרגיש שהדילמה הזאת כבר מכריעה אותי, אני נכנע והולך לישון.

אז הנה אני מכבה את כל האורות בבית, מצחצח שיניים, שומע את הדממה הנכספת של הלילה, נזכר בעוד משהו ששכחתי לעשות, דוחה אותו למחר, ונשכב על המיטה, להטעין את הסוללה שלי.
ואז התינוקת מחליטה להתעורר. ואני קם אליה, ואומר לה שתישן, כי עכשיו לילה, והיא תינוקת, ואין לה עבודה או צינורות מים לתקן, או חברות ביטוח לריב איתן. היא יכולה להרשות לעצמה פשוט לישון. זה נשמע לה כמו טיעון מנצח, ולכן בתגובה היא פוקדת עלי לשבת לידה, שרה לי משהו שהיא למדה בגן – כי זה הדבר הכי חשוב ודחוף לעשות עכשיו – ומלמדת אותי שמנוחה היא לא בהכרח שינה.

כי אנחנו אומרים לעצמנו שאם לא נתעייף באמת, לא נוכל לנוח באמת. אבל מרוב שאנחנו עסוקים בלהתעייף ולא לפספס שום דבר, ולא לבזבז את הזמן, יוצא שאנחנו עייפים מדי ובאמת מפספסים את החיים. וגם אם אנחנו מבטיחים לעצמנו שמתישהו כבר נמצא זמן לנוח, המתישהו הזה הוא לפעמים מאוחר מדי, ואי-אפשר להשלים שעות שינה של חיים שלמים בזמן הפנסיה, במיוחד כשהאנשים שעובדים במעבדות השינה מספרים לנו שהמחסור במנוחה ובשינה הוא כנראה הגורם הראשי למחלות ולמוות. וכשמתים זה כבר באמת קשה לחיות.

מצד שני, שמעון פרס.