טוב, אז מה שקרה זה שתיכננתי כל השבוע לכתוב על ענייני כעס ועצבים, ואז הגעתי ליום רביעי בלילה אחרי שבוע מתיש של עבודה, עם תינוקת חולה, צינור מים מפוצץ בחצר, וקופת ועד-בית ריקה. והמשפטים המעטים שהספקתי לשרבט במחברת שלי במשך השבוע היו דלים מדי, לפי מה שהספקתי לקרוא בין פיהוק למיגרנה, ככה שבעצם נרדמתי מול דף ריק.
וזה היה מאוד מרגיז.
כל אחד יודע שזה לא בריא לכעוס. בכל יום מתים בעולם עשרות אלפי אנשים כתוצאה מכעס. לפעמים זה התקף-לב אחרי צעקות על נציג שירות טלפוני, ולפעמים סתם דקירה כי מישהו ביקש סיגריה ממישהו שבכלל לא מעשן. הבעיה הקטנה והמרגיזה היא שזה מאוד קשה להיות אחד כזה שלא כועס אף-פעם.
ובכל זאת, בכל בוקר מתעוררת בי איזו תקווה חסרת סיכוי שהיום שנפתח יסתיים ברוגע ובנעימות, כי הרי מה יותר מרגיע מחיוך של התינוקת שלך כשאתה מלביש אותה, שירה שלה במכונית בדרך לגן, ואז בכי קורע לב שלה כשאתה משאיר אותה שם והולך לעבודה. ואז הפקקים – הפקקים האיומים האלה שבאופן אירוני נוצרים רק על-ידי אנשים שמתעצבנים מהפקקים. והקריינית ברדיו נשמעת יותר מדי שמחה כשהיא מדווחת שאין לאן לברוח, אז כבר עדיף להעביר תחנה ולשמוע ראיון עם איזה פוליטיקאי שמתכחש לאינטרס הציבורי, או אפילו סתם אחד שלקח שוחד.
אבל הפקקים האלה מספקים גם הרבה זמן לחשוב. למשל לחשוב מה כל-כך מרגיז אותנו בהם. עבור גברים התשובה פשוטה: אנחנו יושבים בתוך כלוב מתכת שמסוגל תיאורטית כמעט לטוס, אבל מצליחים לסחוט ממנו בקושי אפס-עד-עשר-בשישים-שניות. ואנחנו, הגברים, נועדנו לנדוד, לשעוט, לכבוש את המרחבים העצומים. ובמקום זה אנחנו תקועים, מדוכאים ומסורסים, קשורים לכיסא בתוך כלוב, כשמסביבנו עוד זכרים כאלה, שגם הם נאלצים להביע את מעט הגבריות שלהם באמצעות זה שהם גונבים לנו את הנתיב.
לעומת זאת, עבור נשים, כמו תמיד, התשובה הרבה יותר פשוטה: זה הכל בגלל הגברים. הרי הפורקן הכי יעיל לאלפי שנות דיכוי וקיפוח הוא ללמוד מהגברים איך להיות בהמה על הכביש ולא לתת לאף-אחד אחר להיכנס בפגוש של הרכב שלפניהן. זה פשוט מגיע להן. זאת זכות שנקנתה ביסורים. נקודה. סימן קריאה. וצופר.
אבל זה מוזר, כי בסוף הפקק מחכה העבודה, וזה לא ששם אפשר להירגע ולנוח.
כי שם, בעבודה, יש את הדבר המעצבן הזה שנקרא "אנשים אחרים", וגם כמובן את הדבר המעצבן השני שנקרא "עבודה". ושום דבר לא הולך בקלות שם, וכל הבעיות והתקלות הן כמו בועת אוויר בטפט שמדביקים על הקיר – הן רק עוברות ממקום למקום, ולא באמת נעלמות.
והמנהלים – הם הכי מרגיזים. כי בניגוד למה שמספרות כל התיאוריות המורכבות של ספרי הניהול, התפקיד הכי חשוב של מנהל הוא לתת לעובדים דרכים להתעצבן ולכעוס, ולמזלי אני נתקל שוב ושוב במנהלים שממש עושים את עבודתם על הצד הטוב ביותר.
ובדרך הביתה שוב הפקקים האלה, וזה מרגיז במיוחד כי איכשהו תמיד בכיוון ההפוך, בכביש שבו הייתי תקוע בבוקר, הכל פנוי עכשיו לגמרי, וכל הזכרים המיואשים והנקבות המדוכאות לקחו את כל הפוליטיקאים המושחתים דווקא לדרך שמובילה לבית שלי.
וככה אני מגיע לערב, ושוב לא מספיק לכתוב בזמן את כל מה שרציתי, והתינוקת חולה ובוכה, וזה הרגע הכי מסוכן. כי מותר להיות עצבני ולכעוס, אבל חשוב להבין ולהבחין ממה בדיוק, וחשוב שזה יהיה מהסיבות הנכונות, ולא תמיד יש זמן וכוח לזכור את התפילה הקטנה והידועה: "אלוהים תן לי את האומץ לכעוס על עצמי בגלל דברים שעשיתי, את הכוח להתעצבן מדברים שעשו לי, ואת הזכות להתרגז כשאני לא מצליח להבחין בין השניים".
כי אולי לא באמת התרגלנו לחיים המודרניים האלה אם אנחנו צריכים לשלם כסף כדי להוציא את העצבים שלנו במכון כושר או אפילו בסופרמרקט, כשאנחנו חוזרים להיות קצת ציידים כמו פעם – צדים לחם שיפון מהמדף העליון, רודפים אחרי קופון שינצח את השיטה, ומוכנים להרוג את מי שפולש לטריטוריה שכבשנו בתור לקופה. אולי אנחנו עדיין סתם זכרים מיוזעים ונקבות מתוסכלות, וכולנו בעצם, בתוך-תוכנו, מחפשים ומחפשות לא את השלווה שתוציא אותנו מדעתנו, אלא את החופש הפשוט והקטן לכעוס כמו שצריך. פשוט לכעוס.
וזה בדיוק העניין שהבנתי, אחרי כל מה שבסוף כן הצלחתי לכתוב. אולי בעצם זה דווקא בריא להתעצבן ולכעוס. אולי זה דווקא משהו שעוזר לבן-האנוש לשרוד, או אפילו סתם לחיות. אולי – בניגוד למה שאומרים כל המעצבנים האלה שחוזרים מוארים ממנזרים בהודו – לכעוס זה דבר טוב.
נורא מרגיז שאני לא יודע לעשות את זה.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה