עוד התמכרות אחת ודי

בשבוע שעבר קמה זעקה בקרב חובבי האלכוהול וחובבי הזעקות, על כך ששוב העלו את המס על הוודקה והערק. לי, כמובן, זה לא נוגע – כי אני שותה רק וויסקי איכותי בן 21 שנים, אבל זאת כנראה דרכו של העולם: הממשלה מעלה מסים על מוצרים כמו סיגריות, אלכוהול, דלק, ותחליפי-חלב, והאזרחים, מתוך ייאוש ונסיון בריחה מהמציאות הקשה הזאת, מתמכרים בדיוק לאותם מוצרים.

לכל דבר אפשר להתמכר. תסמכו על המין האנושי, שאם אפשר לאכול את זה, לשתות את זה, או סתם להמציא לזה כינוי סלנג – אפשר גם להתמכר לזה. אנשים כנראה מחפשים את הבריחה מהשיגרה, ומוצאים נחמה באימוץ שיגרה אחרת. אנשים זקוקים לטקסים הקטנים האלה, ההרגלים שמעצבים אותם, ולא שמים לב לרגע שבו התבלין הופך למזון – הרגע החמקמק הזה שבו כבר פחות נהנים מהדבר, ויותר נהנים מלדבר עליו באיזו תחושה שזה משהו שרק אנחנו יכולים להבין. תחושה שבדרך-כלל גם מאוד מוצדקת, כי בעיני כל השאר הדבר הזה הוא שטות גמורה שמבזבזת לנו את החיים.

כי העניין הוא שמי שמגלה לך שאתה מכור למשהו, יכול להיות רק מישהו שלא מכור לאותו הדבר. רק הוא יכול לראות מהצד את המחיר שאתה משלם, ורק הוא יכול לא להבין מה אתה מוצא בזה – למרות שגם הוא כנראה מכור למשהו ומשלם את אותו מחיר, אפילו אם לפעמים המשהו הזה הוא סתם צדקנות או פלישה לפרטיות של אחרים.
והתשובה לשאלה הגדולה – איזה מחיר אנחנו מוכנים לשלם תמורת אותה שיגרה שאנחנו מאמצים, וכמה מס אנחנו מוכנים לספוג מהממשלה, או מהמשפחה, או מהחברים, או מעצמנו – היא בעצם מאוד פשוטה: המחיר הוא בדיוק היכולת הזאת שאנחנו מאמצים, להיות מעולים בכל שאר הדברים שאנחנו חייבים לעשות, רק כדי לפנות מהר יותר את הדרך לדבר האמיתי, שבאמת חייבים לעשות, כי מכורים אליו.

כן, להיות מכור למשהו זה מצב נורא. ויש רק דבר אחד יותר גרוע מזה: לא להיות מכור לכלום, כמוני.

כי אצלי, אם כבר, הבעיה היא תמיד הפוכה. בזמן שמסביבי כולם מכורים לעבודה, לקניות באינטרנט, למשחקי מחשב, לפורנו, לסביח, או לכל אלה ביחד – אני כבר מתחיל להרגיש לא נוח שבגילי המתקדם אין שום דבר שהצלחתי להתמיד בו באמת. עם השנים הרגתי דגי-נוי, ייבשתי צמחי-תבלין, פגעתי פגיעה אנושה בשורת הרווח של חברת "קוקה-קולה", ובאופן כללי אכזבתי הרבה אנשים. כי אם יש משהו שאנשים לא אוהבים, זה לפגוש אדם שבכל כמה שנים נראה אחרת, מתלבש אחרת, ומסרב לאכול את מה שמציעים לו. אנשים, מסתבר, אוהבים את מה שהם מכירים ואת השיגרה שלהם. וחלק מהשיגרה הזאת היא הידיעה שלחברים שלהם יש שיגרה, ועדיף שתהיה דפוקה יותר משלהם.

וניסיתי, באמת שניסיתי.

הלכתי כמה פעמים לקזינו, ועשיתי הכל כמו שצריך: לבשתי חליפה יפה, הסתובבתי שם עם פרצוף זחוח ומנצח, והפסדתי מאות שקלים בתוך דקות – והשתעממתי נורא. לקחתי כמה ימי חופשה מהעבודה, סגרתי את התריסים, וחפרתי את כל אתרי הפורנו עד לפינות שאפילו הם לא ידעו שקיימות אצלם – אבל אז הם פתאום ביקשו כסף. קניתי וויסקי משובח שאני מאוד אוהב לספר עליו ולהגיד שאני שותה ממנו – אבל איכשהו אף-פעם לא מצאתי את האירוע הממש-ממש חגיגי שיגרום לי להרגיש שאני ראוי לכוסית ממנו. והלכתי בכל שבוע לים, וידעתי בע"פ את ההרכב של ברצלונה, וקניתי ציוד צילום – אבל משום דבר לא הייתי מרוצה, ולשום דבר לא הצלחתי להתמכר באמת.

וזה נשמע דבר טוב, לדעת להשתנות, להסתגל, לא להינעל על סם אחד ולהפוך לתלוי בו. אבל עומס הגירויים והפיתויים שרק גובר בחיים הוא כמו רוח חורפית חזקה, שגורמת לכל אחד לחפש את הסלע היציב הזה שעליו אפשר לשבת, ולהגיד שלא מעניין אותך כלום חוץ מהמנה הבאה – של הסם, המשקה, או אפילו הסביח.

ובסופו של דבר, זאת הופכת להיות התמכרות בפני עצמה. זה להתמכר לנסיון להתמסר למשהו, להתמכר לנצחון, לחיפוש אחרי הדבר הבא. ומגיע גיל שבו גם הסביח עושה צרבת, גם הוויסקי הכי משובח כבר יותר צעיר ממך, ובעיקר הסם הזה של לראות בכל הרגל שהיה לך בעבר משהו מיותר ולא חשוב, כבר לא מעיד על בגרות, אלא על אפשרות מפחידה שכל מה שיש לך ילך לאיבוד, ושכל מה שישאר לך זאת אותה תחרות קטנה שאתה עורך בבוקר, מי יסתיים קודם – הקפה או הסיגריה, כשכל מה שאתה יכול להציע לעצמך כפרס הוא עוד קפה. או עוד סיגריה.

אז אולי יש גם משהו טוב בזה שהעלו את המסים על כל הסמים המתוחכמים. אולי סוף-סוף אצליח להתמכר לחיים הפשוטים והרגילים שלי.