בצער רב החלפתי השבוע את ארבעת הצמיגים של המכונית. אם כי אני עדיין מנסה להבין על מה הצער גדול יותר – על החור שנוצר לי פתאום בארנק, או על זה שבחרתי בצמיגי כביש רגילים, במקום צמיגי הארבע-על-ארבע שהיו לי קודם.
למעשה, אם נהיה מדוייקים, הם לא היו לגמרי צמיגי שטח, אלא צמיגי 50/50 – כמו שמכנים אותם אנשים שמכנים דברים כאלה בשמות סלנג מקצועים. כנראה בגלל שכבר לפני שנים, כשהייתי רווק וקניתי אותם, לא ידעתי להחליט מי אני, מה אני, ומה אני רוצה מהמכונית שלי.
כך או כך, מחלתי על כבודי, והסכמתי לוותר על קוביות הגומי הגדולות והמרשימות, ואם זה לא מספיק – אז גם על הלוגו המכובד של "פירלי", שמזמן התקלף כבר אפילו מהחולצה המזוייפת של אינטר ששוכבת אצלי בארון. אז זהו – כמה דקות עבודה, ועכשיו הצמיגים שלי הם פשוטים ואלמוניים, מארץ-ייצור אסייתית שאני גם לא בטוח שקיימת בכלל.
החלום ופנצ'רו.
במקור בעצם רציתי מכונית ספורט דו-מושבית עם גג נפתח. שזה כמובן מסמל חיי רווקות מסוג אחר לגמרי. רק שבגלל שאני נוהג לאט כמו שאני מקבל החלטות, בחרתי לקנות רכב שעושה קולות של רכב שטח, ולדון את עצמי לרווקות של מנגינות אחרות. אבל אל דאגה – את הרכב עם הגג הנפתח שכרתי בסופו של דבר לשלושה שבועות בירח-הדבש בטוסקנה, וזה היה הרבה יותר חכם, כי הוא נשא בצורה הרבה יותר מוצלחת אותי, את אשתי, ואת בקבוקי היין המשובחים של מחוז קיאנטי.
בניגוד למה שמספרים אנשי שיווק שמאוהבים בעצמם, אנחנו לא אוהבים מותגים. אנחנו אוהבים רק את עצמנו, ואת מה שהמותגים עושים לנו. אנחנו קונים את הסמארטפון החדש כדי להגיד על עצמנו שאנחנו מתוחכמים, ואת הרכב היוקרתי כדי להגיד על עצמנו שאנחנו יקרים, ואת סרטי דיסני כדי ללמד את הילדים שלנו שהם לא ילדים, אלא נסיכים. וגם אחרי שכל הדברים האלה זרוקים בפינה כמו הסיפוק שלנו מהם, אנחנו ממשיכים לחפש איפה קונים את הסיפור שאנחנו רוצים שיספרו עלינו.
ואז נמאס לנו, ואנחנו מחליטים שהדבר הנכון עבורנו הוא לאמץ צרכנות אלטרנטיבית. כי זה המותג הכי חזק ונכון שיש היום. זה וטבעונות, אבל שם זה הרבה פחות טעים.
יש משהו מרתק באיך שהקמצנות הפכה ממותג פרסי למותג תימני, ובאיך שהחסכנות הפכה ממותג של בושה לסמל סטטוס. כל-כך מרתק, שבטח יש על זה כבר איזה ספר או שניים שאפשר לקנות כדי להעשיר קצת את הידע שלנו, או לפחות כדי לשים אותו על המדף ולגרום לאנשים לחשוב עלינו את הדברים הנכונים.
ואחר-כך אפשר גם ללכת לאחד המפגשים של "החלפת ספרים ובירה", שמארגנים ידידינו הטובים נילי ועופר, ולהחליף אותו בספר שמישהו אחר פשט מעליו. או לתת לבת-הזוג למכור אותו יחד עם שאר הדברים המיותרים שלנו ב"מאמאזון מרקט", ולקבל המון לבבות שאיתם אפשר לקנות דברים אחרים, ולמכור אותם בלבבות אחרים, וכן הלאה וכן הלאה, עד שתגיעו לכוס הבירה היפהפיה שיום אחד נעלמה מהמדף שלי תמורת 50 לב טבין ותקילין.
אבל זה בסדר, כי זה לא עולה כסף, ובינתיים אמנם אין לי כוס בירה יפה, אבל לפחות נשאר לי המדף עצמו. למרות שלא אתפלא אם יום אחד אכנס הביתה ויפתחו לי את הדלת שני אנשים זרים, שיודיעו לי בעליצות ובלבביות שמעכשיו זה הבית שלהם, כי הם קנו אותו במרקט. אותו ואת המדף שבו.
העניין הוא שלא נעים להודות, אבל אנחנו באמת צריכים את זה. את צמיגי השטח, ואת היין האיטלקי, ואת כוס הבירה שתמיד נשארת ריקה, ואת אלפי הלוגואים היפים שצרובים כבר במטען הגנטי שלנו. בלי כל הצעצועים האלה של המבוגרים נהיה מאוד בודדים – לא כי הסמארטפון הוא ידידנו הטוב ביותר, אלא כי הוא שם אותנו בקבוצה מאוד מוגדרת של אנשים, ובקבוצה הזאת אנחנו מאוד רוצים להיות. כי גם כשאנחנו מבוגרים, עדיין בוכה בנו איזה ילד אבוד שרק רוצה שיהיו לו חברים, ושיחשבו עליו את מה שהוא היה רוצה לחשוב על עצמו, ושיסכימו לשחק איתו.
ומכל סמלי הסטטוס שמקיפים אותנו, הערמומי ביותר הוא זה שאין בחזיתו לוגו, ואין מאחוריו תאגיד, ואין מסביבו עטיפה נוצצת. זהו האידאל החברתי הנקי שאנחנו מאמצים. זה שמוביל אותנו לדברים כמו צרכנות נבונה, טבעונות, או אפילו סתם ויתור על צמיגים, שהיו סמל הסטטוס הקודם.
וזה קצת כמו לוותר על חלק ממך שכבר ידעת להתרגל אליו, ולחזור להיות קצת ילד אבוד. והילד הזה יודע שאולי זה חוסך כסף, אבל לפעמים גם לזה יש מחיר.
