יום חמישי, 30 בינואר 2014

מותג האדם


בצער רב החלפתי השבוע את ארבעת הצמיגים של המכונית. אם כי אני עדיין מנסה להבין על מה הצער גדול יותר – על החור שנוצר לי פתאום בארנק, או על זה שבחרתי בצמיגי כביש רגילים, במקום צמיגי הארבע-על-ארבע שהיו לי קודם.
למעשה, אם נהיה מדוייקים, הם לא היו לגמרי צמיגי שטח, אלא צמיגי 50/50 – כמו שמכנים אותם אנשים שמכנים דברים כאלה בשמות סלנג מקצועים. כנראה בגלל שכבר לפני שנים, כשהייתי רווק וקניתי אותם, לא ידעתי להחליט מי אני, מה אני, ומה אני רוצה מהמכונית שלי.

כך או כך, מחלתי על כבודי, והסכמתי לוותר על קוביות הגומי הגדולות והמרשימות, ואם זה לא מספיק – אז גם על הלוגו המכובד של "פירלי", שמזמן התקלף כבר אפילו מהחולצה המזוייפת של אינטר ששוכבת אצלי בארון. אז זהו – כמה דקות עבודה, ועכשיו הצמיגים שלי הם פשוטים ואלמוניים, מארץ-ייצור אסייתית שאני גם לא בטוח שקיימת בכלל.

החלום ופנצ'רו.

במקור בעצם רציתי מכונית ספורט דו-מושבית עם גג נפתח. שזה כמובן מסמל חיי רווקות מסוג אחר לגמרי. רק שבגלל שאני נוהג לאט כמו שאני מקבל החלטות, בחרתי לקנות רכב שעושה קולות של רכב שטח, ולדון את עצמי לרווקות של מנגינות אחרות. אבל אל דאגה – את הרכב עם הגג הנפתח שכרתי בסופו של דבר לשלושה שבועות בירח-הדבש בטוסקנה, וזה היה הרבה יותר חכם, כי הוא נשא בצורה הרבה יותר מוצלחת אותי, את אשתי, ואת בקבוקי היין המשובחים של מחוז קיאנטי.

שטח או לא שטח, עדיין לא נוצר הרכב שאפשר יהיה לחמוק איתו מהעניין הזה של המותגים, גם אם יש להם שם קשה לביטוי כמו קבריולה או קיאנטי. כי כל בחירה צרכנית שאנחנו עושים בחיים רק מחזקת את אחיזת הכביש שלנו בעולם החברתי שסביבנו, ובשלב מסויים, כשעומדים מול הראי מתגלה מולנו אדם שלובש קצת יותר מדי קמטים, והרבה יותר מדי הגדרות סותרות.
בניגוד למה שמספרים אנשי שיווק שמאוהבים בעצמם, אנחנו לא אוהבים מותגים. אנחנו אוהבים רק את עצמנו, ואת מה שהמותגים עושים לנו. אנחנו קונים את הסמארטפון החדש כדי להגיד על עצמנו שאנחנו מתוחכמים, ואת הרכב היוקרתי כדי להגיד על עצמנו שאנחנו יקרים, ואת סרטי דיסני כדי ללמד את הילדים שלנו שהם לא ילדים, אלא נסיכים. וגם אחרי שכל הדברים האלה זרוקים בפינה כמו הסיפוק שלנו מהם, אנחנו ממשיכים לחפש איפה קונים את הסיפור שאנחנו רוצים שיספרו עלינו.

ואז נמאס לנו, ואנחנו מחליטים שהדבר הנכון עבורנו הוא לאמץ צרכנות אלטרנטיבית. כי זה המותג הכי חזק ונכון שיש היום. זה וטבעונות, אבל שם זה הרבה פחות טעים.

יש משהו מרתק באיך שהקמצנות הפכה ממותג פרסי למותג תימני, ובאיך שהחסכנות הפכה ממותג של בושה לסמל סטטוס. כל-כך מרתק, שבטח יש על זה כבר איזה ספר או שניים שאפשר לקנות כדי להעשיר קצת את הידע שלנו, או לפחות כדי לשים אותו על המדף ולגרום לאנשים לחשוב עלינו את הדברים הנכונים.
ואחר-כך אפשר גם ללכת לאחד המפגשים של "החלפת ספרים ובירה", שמארגנים ידידינו הטובים נילי ועופר, ולהחליף אותו בספר שמישהו אחר פשט מעליו. או לתת לבת-הזוג למכור אותו יחד עם שאר הדברים המיותרים שלנו ב"מאמאזון מרקט", ולקבל המון לבבות שאיתם אפשר לקנות דברים אחרים, ולמכור אותם בלבבות אחרים, וכן הלאה וכן הלאה, עד שתגיעו לכוס הבירה היפהפיה שיום אחד נעלמה מהמדף שלי תמורת 50 לב טבין ותקילין.
אבל זה בסדר, כי זה לא עולה כסף, ובינתיים אמנם אין לי כוס בירה יפה, אבל לפחות נשאר לי המדף עצמו. למרות שלא אתפלא אם יום אחד אכנס הביתה ויפתחו לי את הדלת שני אנשים זרים, שיודיעו לי בעליצות ובלבביות שמעכשיו זה הבית שלהם, כי הם קנו אותו במרקט. אותו ואת המדף שבו.

העניין הוא שלא נעים להודות, אבל אנחנו באמת צריכים את זה. את צמיגי השטח, ואת היין האיטלקי, ואת כוס הבירה שתמיד נשארת ריקה, ואת אלפי הלוגואים היפים שצרובים כבר במטען הגנטי שלנו. בלי כל הצעצועים האלה של המבוגרים נהיה מאוד בודדים – לא כי הסמארטפון הוא ידידנו הטוב ביותר, אלא כי הוא שם אותנו בקבוצה מאוד מוגדרת של אנשים, ובקבוצה הזאת אנחנו מאוד רוצים להיות. כי גם כשאנחנו מבוגרים, עדיין בוכה בנו איזה ילד אבוד שרק רוצה שיהיו לו חברים, ושיחשבו עליו את מה שהוא היה רוצה לחשוב על עצמו, ושיסכימו לשחק איתו.

ומכל סמלי הסטטוס שמקיפים אותנו, הערמומי ביותר הוא זה שאין בחזיתו לוגו, ואין מאחוריו תאגיד, ואין מסביבו עטיפה נוצצת. זהו האידאל החברתי הנקי שאנחנו מאמצים. זה שמוביל אותנו לדברים כמו צרכנות נבונה, טבעונות, או אפילו סתם ויתור על צמיגים, שהיו סמל הסטטוס הקודם.
וזה קצת כמו לוותר על חלק ממך שכבר ידעת להתרגל אליו, ולחזור להיות קצת ילד אבוד. והילד הזה יודע שאולי זה חוסך כסף, אבל לפעמים גם לזה יש מחיר.

יום חמישי, 23 בינואר 2014

ריאליטיזם


קורה משהו מוזר כשצופים בטלויזיה אחרי הרבה זמן שנמנעים מזה. כלומר תלוי כמה זמן – אם הזמן קצר, הסכנה של להתמכר וליפול שוב לתהומות הרדידות די גדולה, אבל אם הזמן ארוך מספיק, מקבלים איזו שהיא פרספקטיבה. כמו להתרחק מספיק מתקופת בית-הספר, ואז להיות מוזמן לפגישת מחזור ולפגוש אנשים מקריחים עם כרס של ייאוש נינוח, שמדברים בלי סוף על ספורט.

שום דבר בחיים לא מכין אותנו לרגע הזה שבו אנחנו פותחים את הטלויזיה, ומגלים שבמקום לזרוק אותנו לעולמות חדשים, היא מתעקשת לקרוא לתוכניות שלה "מציאות". אבל כנראה שבחיים אפשר להתרגל לכל דבר, גם למשחקים של משימות ותחרויות, וגם לכתיבה על טלויזיה בלי באמת לצפות בה.
לשם הגילוי הנאות, אני צופה ב"מאסטר שף" בשבועיים האחרונים בעיקר למען השלום-בית. האורות המרצדים שוטפים אותי ואת זוגתי ברוגע נעים של זמן איכות משותף, ואנחנו מפשירים לנו איזו פיתה או פותחים שקיק של חטיף מלוח, אוחזים יד ביד, ומחכים לראות מה הכינו לנו בתפריט של המציאות האחרת.

יכול להיות שאני קצת מיושן בדעתי, אבל עבורי "מציאות" היא לא תחרות בנושא אוכל, שירה, או הישרדות בוילה על אי בודד. תמיד התחברתי יותר למציאות של הסרטים הדוקומנטריים, של החלומות המוזרים אחרי הצפיה בערוץ החיות והאסונות, או סתם של מהדורות החדשות.
ומסתבר שבשנים שלא הייתי בחיים האלה, כאן בצד זה רק הלך והחריף, והתחרויות הטלויזיוניות של היום הן על בחירת זוגיות כמה שיותר שנויה במחלוקת, פתיחה של כמה שיותר אצבעות בחדר-הלידה, ומי יודע – בטח עובדים ממש ברגעים אלה גם על תוכנית ריאליטי שעוקבת אחרי תהליך עשיית הילדים עצמו.

אבל הבעיה האמיתית בכל המציאות הזאת, היא הרגע הזה שבו אתה מתחיל לראות את התפרים הגסים, ואיך תגובות השופטים מודבקות ומבויימות, ומתחיל לחשוד שגם המתחרים שם הם כאלה. כי לא משנה מה הנושא של התחרויות האלו בטלויזיה, בסוף הרי זה הופך בעצם לתחרות בין הצופים מי הפך ליותר ציני כלפי צרות של אנשים.

והאנשים, הם הרי מוכרים שם את הצרות שלהם תמורת נזיד על מצע פירה בטטה. אז מגיע להם. מגיע להם שהדמעות שלהם יהיו רק רוטב לא מספק למנת בילוי הערב שלנו. מגיע להם שנשלח מהספה הנוחה שלנו מסרון שמבהיר להם שהסיפור שלהם לא מתנגן מספיק יפה. מגיע להם שלא נרגיש שגם בחדשות האמיתיות אנחנו כבר מחפשים את השקר.

מגיע לנו.

כי המציאות שהתוכניות האלו חושפות היא האשליה שאנחנו טובים, או לפחות שאנחנו יודעים להסתיר כמו שצריך את הרוע שאנחנו סוחבים בלב ומכחישים בראש. וכשהמסך קורע מאיתנו את הנימוס והסבלנות, כשאנחנו אומרים לעצמנו שכל הריאליטי הזה מבויים ומתוכנן וציני, אנחנו יכולים גם להבחין פתאום בבימוי ובהדבקות הגסות שבין מה שאנחנו אומרים וחושבים על האנשים האחרים שסביבנו – על עולים חדשים, כהים, שמנים, יפים, מכוערים, נמוכים, דוסים, זרים, זקנים, נשים וטף.

העולם האמיתי מלא בהם – בסיפורים קורעי לב שאין להם אפילו קול נעים או תבלין מעניין מלמעלה. סיפורים שלא יכולים לעבור את האודישן, שלא לדבר על לחדור את חומת מהדורות החדשות, או את תשומת הלב של שופטים מנוסים וחסרי סבלנות כמונו, שרק מחפשים משהו יותר קיצוני כל הזמן. והכי גרוע, זה שאני יושב וממציא את הסיפורים האלה גם על מי שאין לו שום קשר אליהם. כי לא צפיתי בטלויזיה הרבה זמן, וכל מה שיש לי זה האנשים שעוברים ברחוב, או שיושבים ליד בתי-הקפה, או שצופים בתוכניות ריאליטי. ועבור כל אחד מהם יש לי סיפור שלם בראש. הם בודדים עם הבעיות שלהם, הם מתמודדים עם הצרות שלהם, והם נודדים קדימה עם העבר האיום שלהם. והתחרות ביניהם היא קשה, ואין בסוף הגמר הגדול שלה 15 דקות תהילה, או זכיה בהנחיית תוכנית בוקר בטלויזיה, או אפילו הנחיה של תוכנית הריאליטי של הכוכב הנופל הבא.

ואז אני מבין, שכמו בפיתול מפתיע של פרק ההדחה הלפני אחרון, הסיפור האמיתי כאן הוא בעצם עלי – לא על הריאליטי ולא על הצופים בו. הסיפור האמיתי כאן הוא על הצורך הכמוס שלי לסדר את העולם שמסביב כדי שיהיה לי קצת יותר נוח, לסדר ולמיין את בליל הרחמים, הציניות, התחרותיות והפחדים לתוך מגירות מסודרות וערוצים נפרדים. ובעיקר, על הקושי לעשות את זה לבד, מול המציאות, בלי העזרה של תוכניות הטלויזיה.
וזה קושי כל-כך גדול, שאם לא הייתי מתבייש בו, ואם רק הייתי יודע לבשל אותו כמו שצריך, הייתי גם מצליח לכתוב אותו. או לפחות מגיש אותו כבר לזכיה בטוחה באיזה גמר גדול של תחרות טלויזיונית עתירת רייטינג.

יום חמישי, 16 בינואר 2014

סיבת הפתעה


באופן כללי השיגרה שלי מאוד ביתית ונרתעת מקהל. אבל החיים מלאים הפתעות, ולכן זה מאוד צפוי שפעם בשנה בערך, כמו השבוע, אצא לראות סרט בקולנוע.
הסרט היה רע וטוב בו-זמנית. הוא היה קשה, מעציב, מתסכל – והוא גרם לכל ההרגשות הרעות האלו רק בגלל שהוא היה עשוי כל-כך טוב. ואני, למרות שאני מכיר את כל הטריקים והמניפולציות שעושים סרטים, בכל-זאת נפלתי בכל הפחים האלה שלו.
אבל הפח הכי גדול שנפלתי אליו היה הטריק שלימדו אותי עשרות שנים של צריכת סיפורים והקהיית החושים – לחפש את הפיתול, את הטוויסט, את ההפתעה הגדולה שמאחורי כל פינה.

הסגידה הזאת להפתעות היא אולי הדבר הכי מוזר שהאנושות החליטה לאמץ. כאילו כל-כך משעמם לנו בחיים, שאנחנו מחפשים בכל שעה בחדשות משהו יותר דרמטי ובלתי-צפוי מהפעם הקודמת, רק כדי להרגיש שאנחנו משכללים את יכולת הניבוי שלנו, ובו-זמנית להרגיש שאנחנו עדיין מצליחים להיכשל כשלון חרוץ ביכולת הזאת.

שתי הדמויות הראשיות בסרט נעו זו סביב זו, וסביב עצמן, במחול שהקצב שלו הולך וגובר. העיניים שלי נעו מול המסך בקצב שהכתיב הלב הרעוע שלי והמרחק הלא אידאלי שהכתיבה שורה 8, מחפשות את מה שהמצלמה מנסה כל הזמן להסתיר – כלומר, מעבר לזה שהיא מסתירה את עצם קיומה באופן מקצועי כל-כך.
בערך בשליש הסרט הייתי בטוח כבר שכל מה שהאישה ההיא על המסך אומרת ועושה, מסתיר בעצם את זה שהיא לא כזאת – שהיא עוד מעט תתגלה כמשהו שהוא ההיפך הגמור מכל הפשטות הכובשת שלה. אבל האישה הזרה שישבה לידי בקולנוע הקפידה להסביר לעצמה בקול שזה לא ככה. שאנחנו באמת יותר חכמים ממנה. בעצם משתיהן.

אני זוכר את הנשימה העצורה שלי כשפגע המטוס השני במגדלי התאומים בניו-יורק, ואת הסיור המודרך בין האוניות הטבועות בפרל-הרבור בהוואי, ואת השירות בחיל המודיעין תחת הטראומה של התרסקות הקונספציה ביום הכיפורים – ואם יש משהו שלמדתי מכל אלה, זה שבחיים לא אסכים שיערכו לי מסיבת הפתעה, או שיתקשרו ממפעל הפיס, ואז יתברר שזה כדי לנסות למכור לי עוד מנוי.
כי איכשהו, ככל שנחשפים ליותר הפתעות, מסתבר שלא מתחסנים מזה. ובאופן די צפוי, גם השנים שעוברות לא מחזקות את יכולתו של הלב להתמודד עם הבלתי-צפוי. להיפך – הצמרמורת של הפעימות החסרות רק מתפשטת וממלאת גם את כל חלל הבטן, והגב, והכתפיים שהולכות ומתכופפות.

בשלב מסויים בסרט אפילו הייתי בטוח שיתברר שהם מכירים מלפני כן, בלי להתעמק במחשבה אם זאת תהיה הפתעה טובה או רעה. אבל האישה שישבה לידי הפריעה למחשבות האלו בקולות התדהמה שלה, שהסבירו והגבירו כמו הד את הדברים הכי בנאליים שקרו על המסך.
וזה מפתיע, לא כי יש אנשים שמדברים בקול תוך כדי צפייה בסרט בקולנוע, אלא כי האישה ההיא הופתעה כל הזמן במקומות הלא נכונים. הרי ההרגל הוא אויב ההפתעה, ואני כבר רגיל לראות סרטים דווקא בחברת אנשים שמתפקדים כתסריטאי ליווי – כאלה שמנסים להרוס לך את ההפתעה, לנחש מי הרוצח, אם החולה יחיה או ימות, ומאיזה צד יצעקו עליהם "תסתמו כבר!".
אבל היא המשיכה והתעקשה להתפלא מהדברים הכי צפויים, ובאופן מוזר זה היה אפילו יותר מרגיז. כשאני משלם כל-כך הרבה כסף, כולל פופקורן ושתיה שאני בכלל לא אוהב, אני מצפה שיטלטלו אותי, שיתפרו בצורה מדוקדקת את האשליה ואת המחשבות השגויות שלי, שהבחור הנחמד ההוא ירצח אותה בסוף, או ימות בגלל שעזר לה, או לפחות שיצא כבר מהשלווה הבריטית שלו ויצעק עליה פתאום שתסתום כבר.

אבל כל זה לא קרה, כמובן. הדבר הכי מפתיע בסרט הזה היה שהופיעו בו-זמנית כותרות הסיום על המסך, סדרנים במשכורת סטודנטים ליד דלתות היציאה, והלם קטן של האישה שישבה לידי, מכך שאמרו פתאום שמדובר בסיפור אמיתי – כמו שבעצם היה כתוב כבר מראש בכרזה שראינו בחוץ.

כנראה שככה זה עם סיפורים אמיתיים של החיים, גם כשהם מתרחשים בקולנוע. ואני, שהפסקתי לצפות בסדרות טלויזיה בגלל שהלב שלי כבר חלש מדי מלהתמודד עם המתח, הספקתי לשכוח את זה. האשליה הזאת שכל פרט שמספרים לנו נועד רק כדי להכשיל אותנו ולהראות לנו שטעינו בגדול עושה את שלה, ומטעה אותנו לחשוב שההפתעה היא המטרה, ולא הסיפור עצמו והפרטים שבאמת מרכיבים את החיים שלנו בו.
למרות שזה בכלל לא משנה, כי הלב שלי גם לא בנוי לדרמות פשוטות וסוחטות דמעות.

יום חמישי, 9 בינואר 2014

עם חוקים ועם מצוות


"הנה מטוס", צועקת הילדה בהתלהבות כשאנחנו נוסעים בכביש המהיר ואין שום מטוס בסביבה.
"איפה טס המטוס?", אני שואל.
"בשמיים" היא עונה, למרות הגג שסוגר עליה.
"אולי במים?", אני מקשה. "אולי על הכביש?"
כביש, היא חושבת לרגע. כביש... ואז עונה בשיא ההגיון: "אסור לרדת לכביש לבד!"

אנחנו נולדים עירומים וחופשיים, בלי שום חוקים, ומיד איזו אחות נוזפת בנו שאסור לצלם עם פלאש בחדר הלידה, וכל המנגנון המסועף הזה מתחיל להקיף ולהתקיף אותנו.
מצד אחד זה יפה לראות איך הילדה מאמצת את החוקים ולומדת אותם – למשל בגן שלה, שבהתחלה נראה לי כמו מקום שמקבל מאיתנו כסף כדי שנשליך אליו את הבלגאן, אבל מתגלה כמוסד חינוכי שרק מסדרי הבוקר מבדילים בינו לבין הצבא. אבל מצד שני, היא ילדה כל-כך מסודרת, עד שלפעמים זה כבר מדאיג לראות אותה מסתובבת בבית, סוגרת אחרינו מגירות, ומדלקמת מה מותר ומה אסור. נהניתי כבר ממספיק משמעת כשהייתי בעצמי ילד, אני לא צריך לספוג את זה גם כהורה.

לא נורא, אני אומר, זה יעבור לה, והיא תהיה מורדת במוסכמות, כמו כולם. וזה גם יעלה לי בבריאות, אני יודע. זה מחיר שצריך לשלם כדי לתת לה חופש להתפתח, ואולי חופש להיות יום אחד זאת שממציאה בעצמה את החוקים שכולם רוצים למרוד בהם. מי יודע, אולי אפילו לגלות את מה שאני עדיין לא למדתי – מתי בכל זאת מותר לצייר על השולחן, ולא רק על הנייר.

יש שיגידו שחוקים נועדו כדי לשבור אותם, אבל הבעיה הגדולה היא שכדי לשבור חוקים, חייבים שיהיו, ובכן, חוקים. וההחלטה מהו חוק שכדאי לאמץ ומהו חוק שצריך לנתץ, היתה לכל אורך ההסטוריה אחת הקשות ביותר – מאז ימי עגל הזהב, עקידת יצחק, או הדינוזאורים שהתעקשו להישאר אדוקים בצמחונותם, ולמות.
מצד שני, באים כל מיני אנרכיסטים אלימים, שבהרס שהם זורעים מוכיחים בדיוק מדוע צריך את המשטרה שהם כל-כך מתנגדים לה.
מצד שלישי, גם למשטרה עצמה לפעמים צריך להזכיר שיש חוקים שחלים גם עליה.

ובסוף נשאר האדם הפשוט, שרוצה לתמרן במידה סבירה של הצלחה בין דו"חות המס, לבין הגשמת החלומות שלו, לבין הדרישות הקפדניות של לוחות הזמנים והמשימות היומיות מצד הגננת. אבל אני, כאדם שומר חוק – לפעמים את החוק שהמצאתי, אבל עדיין חוק – מרוצה בסך-הכל. זה חשוב ללמוד את החוקים, וללמד אותם גם כשהם לא תמיד קלים, משמחים, או הגיוניים. חשוב להתעקש על שטויות לפעמים, כי החיים מלאים בשטויות – אז אם כבר, שיהיו השטויות שלנו.

אבל הטריק – והוא לא תמיד קל – הוא להפסיק מדי פעם סתם לדקלם את ה"אסור", ולנסות, רק מדי פעם, להסביר את ההגיון שמאחורי האיסור. להיות מסוגל להסביר אותו ברצינות גם לה וגם לעצמך. אולי לא ברמת הרצינות והפלפול של מסכת גמרא, אבל לפחות טיפה יותר מ"ככה זה".

כן, ברור לי שבסוף יגיע השלב שהיא כן תאכל מול הטלויזיה, ובכלל – ברור לי שהיא תגדל, או שהעין הרעה של "היא ילדה כזאת טובה" תגדל. אבל ברור לי גם שאז השאלות יהיו הרבה יותר קשות. שאלות שכבר לא קשורות רק לחוק, אלא גם למושגים כמו צדק ומוסר. והמוסר הוא הרי הרבה יותר חמקמק. כי יש הבדל בין הסיבה הקלה והפשוטה של "זה מסוכן", לבין סיבות כמו "זה נהדר בשבילך, אבל זה עלול להזיק או להעציב אחרים", או אפילו "זה מעצבן". יש הבדל גדול בין לא לקחת את העוגיה לשירותים, לבין לא למעול בכספי הבנק הגדול שהיא תהיה המנהלת שלו.

כולנו רוצים לחשוב על עצמנו כאנשים מוסריים. כולנו רוצים להאמין שהמוסר הוא יותר חשוב מהחוק – ולא רק כתירוץ לבחור את החוקים שמתאימים לנו. כי המוסר הוא הבסיס לחיי חברה בריאים, לראייה של עצמנו כמין נאצל שמותר לו לאכול מינים אחרים, ואפילו סתם לדברים מעצבנים כמו צדק. אבל המוסר גם משתנה כל הזמן, נוזל בין התקופות והמקומות, ומאיים שיום אחד ניבהל מעצמנו וממה שעשינו ממנו, או גרוע מזה – כבר לא נהיה שם כדי להיבהל.

ואולי זאת הסיבה העיקרית שאנחנו צריכים חוקים. לא כדי שמישהו חכם וגדול יותר יגיד לנו מתי אדום ומתי ירוק, אלא דווקא כדי לאתגר אותנו. לאתגר מצד אחד את היצר החייתי שטבוע בנו, ומצד שני גם קצת, לפעמים, בזהירות, את החוקים הקיימים עצמם. מישהו הרי המציא כבר פעם דבר מגוחך כמו מטוס שיכול לנחות במים.

יום חמישי, 2 בינואר 2014

בוהו ותוהו


בראשית היה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. מאז עבר הרבה זמן, ובכל-זאת, מדי פעם התחושה הזאת חוזרת. במיוחד כשמתחלפת תקופה בחיים, או אפילו סתם כשמתחלפת שנה.
והכי גרוע, כששני הדברים קורים יחד. כשצירוף סיומים כזה יוצר לנו אשליה של חוקיות וסדר, ומשאיר אותנו למחרת עם כאב-ראש של הנג-אובר ותחושה של ריקנות. התחושה שאם כל הדברים פתאום מסודרים בליטוף נעים ויפה בצד אחד של הקו, אז אולי לא נשאר שום-דבר גם לצד השני.

יכול להיות שזאת היתה גם התחושה של הבורא ביום ראשון – לא זה שבו הוא התחיל את העבודה, אלא זה שהגיע שבוע אחר-כך, אחרי השבת הראשונה שבה הכל היה מוכן. ואנחנו, שנבראנו בצלמו ובדמותו, ירשנו את תחושת יום-ראשון הזאת עד סוף כל הדורות, ואפילו המהפכה הגדולה של הנצרות הצליחה בסך-הכל לדחות את העניין לימי שני. לא הצלחה מדהימה. וזה היה אפילו יותר מתסכל כשהבינו שבזה אי-אפשר אפילו להאשים את היהודים.

הנסיון שלנו להכניס סדר בכאוס של החיים – גם אם זה באמצעים צנועים כמו תיאוריות פיזיקליות או הצגות תיאטרון – הוא עתיק כמו היקום עצמו, ופאתטי כמו מחזות-זמר. האנושות, בעקשנות שאופיינית לתסביך האב הכל-יכול, מנסה כל הזמן רק להוכיח שיש סיבות שדברים קורים, שיש חוקים שיכולים להסביר את הכל, ושיש הגיון בזה שלפעמים נופל לנו על הראש תפוח, ולפעמים סתם קקי של ציפור.
מגדל בבל נראה כמו מחסן צנוע ביחס למבנה המסועף והמורכב שיצרנו: הוכחות מתמטיות, נוסחאות, ותיאוריות פיזיקליות, שמתחברות כולן למשהו כל-כך גדול ומסובך, שהוא לפעמים קצת מסתיר לנו את העולם שהוא מנסה להסביר. וכשכל המבנה המטורף הזה מתחיל לאיים וליצור יותר שאלות חדשות מתשובות מוצלחות לחיים הפשוטים שלנו, אנחנו פונים לטכנולוגיה.

הטכנולוגיה היא הזיקוק של הייתכן מתוך האפשרי. היא בו-זמנית המבחן של תשוקת השליטה על חיינו, והפתרונות הגנובים של המבחן הזה. בשבוע שעבר, למשל, הוספתי את עמוד תוצאות ההגרלה של מפעל הפיס לאפליקציית קורא ה-RSS החביבה עלי – זאת שעושה לי סדר בכל עומס המידע שמאיים להטביע אותי. עכשיו, כשתוצאות ההגרלה מגיעות אוטומטית אל כף ידי, אני באמת מרגיש שזה מתקרב – שעוד מעט אני זוכה.
ועד אז אני מרחף בין שאר האפליקציות – לוח-השנה האלגנטי, פתקי המשימות מעוררי ההשראה, והרשתות החברתיות שמחליטות עבורי מה הסדר הנכון שבו צריך לקרוא את המציאות. הרי אם האקראיות שולטת בחיינו, ואם נכשלנו כמין ביולוגי במשימה של השליטה במציאות, אז אולי הפתרון הנכון הוא להשתמש באפליקציות שעוזרות לנו לעשות קצת סדר.

יש רק בעיה אחת: מסתבר שגם הטכנולוגיה רק עושה לנו יותר בלגאן. היא פשוט עושה את זה עם עיצוב חזותי הרבה יותר משובב נפש מהנוסחאות של המדענים. פתקי המשימות האלו, למשל, רק הולכים ומשמינים בזמן שאני ממלא את היום שלי בדברים שלא כתובים בהם, והרשתות החברתיות רק גורמות לי לחשוב על כל מה שהן מסננות ממני החוצה, כי איזה מתכנת בן 22 יצר את הנוסחה שקובעת מה יוצג לי, ועכשיו היא זאת שמחליטה בשבילי.

ויש המון מזה – ממה שנשאר בחוץ. ואני יודע את זה, אבל יודע גם שאי אפשר אחרת. בכל דקה נוצרים בעולם תוכן ומידע שיכולים למלא לי לפחות שעה. למעשה הרבה יותר, אבל אני מדבר כאן על תוכן שבאמת יעניין אותי – לא תמונות של חתולים, לא תיאטרון, ובטח לא משימות שאני צריך להספיק לעשות.
ולמירוץ הזה אין סוף, ולי אין סיכוי לנצח בו. ובדיוק ברגע שנדמה שלרגע אחד אפשר לנוח, להפוך דף בלוח-השנה, או בחיים עצמם, ולחכות למחר – מגיע איזה שיבוש קל של כל תוכנית העל, ומזכיר לנו שאם יש חוק אחד קבוע בחיים האלה, הרי הוא החוק שאומר שהאקראיות היא תמיד נגדנו, ולא לטובתנו. חוץ מכמה יוצאי דופן, כמו מנכ"ל מפעל הפיס. אז אולי בעצם גם זה לא ממש חוק שאפשר לסמוך עליו. לעזאזל.
נאסים טאלב קרא לזה "הברבור השחור" – כל מיני אירועים לא צפויים שיכולים לשנות את הכלכלה או את החיים שלנו, כמו למשל ההצלחה המסחררת של ספר שמדבר על התופעה הזאת, ולא עוזר לנו בשום דרך להבין או לחזות אירועים כאלה בעתיד. רק משאיר אותנו קטנים ואבודים, מול לוח-שנה חדש, ותקופה חדשה שמתבהרת לאט-לאט, כשפגה השפעת כאב-הראש והשכרון של התקופה הקודמת.

ובסוף הסיבוב הארוך הזה, כנראה שזאת הסיבה שאנחנו מאמינים באלוהים, או במפץ הגדול, או בחוק מרפי, או אפילו בפרשנים פוליטיים. אנחנו צריכים את האמונה רק כדי לזרוק אליה את כל מה שלא מובן, כמו איזו מגירה של "שונות" שתכיל את כל המסמכים שקיבלנו בדואר, ולא רוצים להסתדר לפי הקטגוריות שקבענו לעצמנו מראש. מגירה שרק הולכת ומתמלאת.
וזאת אולי גם הסיבה שהתנ"ך מתחיל ב"תוהו ובוהו", אבל מסתיים בלי שום סוף אמיתי ומסודר. כאילו להשאיר אותנו לנסות להבין מה בעצם קרה שם, מה קורה בהמשך, או אפילו להיות מספיק טיפשים כדי להמציא את מה שהיה לפני-כן.
כי כל האמצעים כשרים וקדושים כדי להתחמק מהכאוס הזה, שמאיים עלינו בכל יום. במיוחד ביום שאחרי תלישת הדף האחרון בלוח-השנה.