עם חוקים ועם מצוות

"הנה מטוס", צועקת הילדה בהתלהבות כשאנחנו נוסעים בכביש המהיר ואין שום מטוס בסביבה.
"איפה טס המטוס?", אני שואל.
"בשמיים" היא עונה, למרות הגג שסוגר עליה.
"אולי במים?", אני מקשה. "אולי על הכביש?"
כביש, היא חושבת לרגע. כביש... ואז עונה בשיא ההגיון: "אסור לרדת לכביש לבד!"

אנחנו נולדים עירומים וחופשיים, בלי שום חוקים, ומיד איזו אחות נוזפת בנו שאסור לצלם עם פלאש בחדר הלידה, וכל המנגנון המסועף הזה מתחיל להקיף ולהתקיף אותנו.
מצד אחד זה יפה לראות איך הילדה מאמצת את החוקים ולומדת אותם – למשל בגן שלה, שבהתחלה נראה לי כמו מקום שמקבל מאיתנו כסף כדי שנשליך אליו את הבלגאן, אבל מתגלה כמוסד חינוכי שרק מסדרי הבוקר מבדילים בינו לבין הצבא. אבל מצד שני, היא ילדה כל-כך מסודרת, עד שלפעמים זה כבר מדאיג לראות אותה מסתובבת בבית, סוגרת אחרינו מגירות, ומדלקמת מה מותר ומה אסור. נהניתי כבר ממספיק משמעת כשהייתי בעצמי ילד, אני לא צריך לספוג את זה גם כהורה.

לא נורא, אני אומר, זה יעבור לה, והיא תהיה מורדת במוסכמות, כמו כולם. וזה גם יעלה לי בבריאות, אני יודע. זה מחיר שצריך לשלם כדי לתת לה חופש להתפתח, ואולי חופש להיות יום אחד זאת שממציאה בעצמה את החוקים שכולם רוצים למרוד בהם. מי יודע, אולי אפילו לגלות את מה שאני עדיין לא למדתי – מתי בכל זאת מותר לצייר על השולחן, ולא רק על הנייר.

יש שיגידו שחוקים נועדו כדי לשבור אותם, אבל הבעיה הגדולה היא שכדי לשבור חוקים, חייבים שיהיו, ובכן, חוקים. וההחלטה מהו חוק שכדאי לאמץ ומהו חוק שצריך לנתץ, היתה לכל אורך ההסטוריה אחת הקשות ביותר – מאז ימי עגל הזהב, עקידת יצחק, או הדינוזאורים שהתעקשו להישאר אדוקים בצמחונותם, ולמות.
מצד שני, באים כל מיני אנרכיסטים אלימים, שבהרס שהם זורעים מוכיחים בדיוק מדוע צריך את המשטרה שהם כל-כך מתנגדים לה.
מצד שלישי, גם למשטרה עצמה לפעמים צריך להזכיר שיש חוקים שחלים גם עליה.

ובסוף נשאר האדם הפשוט, שרוצה לתמרן במידה סבירה של הצלחה בין דו"חות המס, לבין הגשמת החלומות שלו, לבין הדרישות הקפדניות של לוחות הזמנים והמשימות היומיות מצד הגננת. אבל אני, כאדם שומר חוק – לפעמים את החוק שהמצאתי, אבל עדיין חוק – מרוצה בסך-הכל. זה חשוב ללמוד את החוקים, וללמד אותם גם כשהם לא תמיד קלים, משמחים, או הגיוניים. חשוב להתעקש על שטויות לפעמים, כי החיים מלאים בשטויות – אז אם כבר, שיהיו השטויות שלנו.

אבל הטריק – והוא לא תמיד קל – הוא להפסיק מדי פעם סתם לדקלם את ה"אסור", ולנסות, רק מדי פעם, להסביר את ההגיון שמאחורי האיסור. להיות מסוגל להסביר אותו ברצינות גם לה וגם לעצמך. אולי לא ברמת הרצינות והפלפול של מסכת גמרא, אבל לפחות טיפה יותר מ"ככה זה".

כן, ברור לי שבסוף יגיע השלב שהיא כן תאכל מול הטלויזיה, ובכלל – ברור לי שהיא תגדל, או שהעין הרעה של "היא ילדה כזאת טובה" תגדל. אבל ברור לי גם שאז השאלות יהיו הרבה יותר קשות. שאלות שכבר לא קשורות רק לחוק, אלא גם למושגים כמו צדק ומוסר. והמוסר הוא הרי הרבה יותר חמקמק. כי יש הבדל בין הסיבה הקלה והפשוטה של "זה מסוכן", לבין סיבות כמו "זה נהדר בשבילך, אבל זה עלול להזיק או להעציב אחרים", או אפילו "זה מעצבן". יש הבדל גדול בין לא לקחת את העוגיה לשירותים, לבין לא למעול בכספי הבנק הגדול שהיא תהיה המנהלת שלו.

כולנו רוצים לחשוב על עצמנו כאנשים מוסריים. כולנו רוצים להאמין שהמוסר הוא יותר חשוב מהחוק – ולא רק כתירוץ לבחור את החוקים שמתאימים לנו. כי המוסר הוא הבסיס לחיי חברה בריאים, לראייה של עצמנו כמין נאצל שמותר לו לאכול מינים אחרים, ואפילו סתם לדברים מעצבנים כמו צדק. אבל המוסר גם משתנה כל הזמן, נוזל בין התקופות והמקומות, ומאיים שיום אחד ניבהל מעצמנו וממה שעשינו ממנו, או גרוע מזה – כבר לא נהיה שם כדי להיבהל.

ואולי זאת הסיבה העיקרית שאנחנו צריכים חוקים. לא כדי שמישהו חכם וגדול יותר יגיד לנו מתי אדום ומתי ירוק, אלא דווקא כדי לאתגר אותנו. לאתגר מצד אחד את היצר החייתי שטבוע בנו, ומצד שני גם קצת, לפעמים, בזהירות, את החוקים הקיימים עצמם. מישהו הרי המציא כבר פעם דבר מגוחך כמו מטוס שיכול לנחות במים.