יום חמישי, 2 בינואר 2014

בוהו ותוהו


בראשית היה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. מאז עבר הרבה זמן, ובכל-זאת, מדי פעם התחושה הזאת חוזרת. במיוחד כשמתחלפת תקופה בחיים, או אפילו סתם כשמתחלפת שנה.
והכי גרוע, כששני הדברים קורים יחד. כשצירוף סיומים כזה יוצר לנו אשליה של חוקיות וסדר, ומשאיר אותנו למחרת עם כאב-ראש של הנג-אובר ותחושה של ריקנות. התחושה שאם כל הדברים פתאום מסודרים בליטוף נעים ויפה בצד אחד של הקו, אז אולי לא נשאר שום-דבר גם לצד השני.

יכול להיות שזאת היתה גם התחושה של הבורא ביום ראשון – לא זה שבו הוא התחיל את העבודה, אלא זה שהגיע שבוע אחר-כך, אחרי השבת הראשונה שבה הכל היה מוכן. ואנחנו, שנבראנו בצלמו ובדמותו, ירשנו את תחושת יום-ראשון הזאת עד סוף כל הדורות, ואפילו המהפכה הגדולה של הנצרות הצליחה בסך-הכל לדחות את העניין לימי שני. לא הצלחה מדהימה. וזה היה אפילו יותר מתסכל כשהבינו שבזה אי-אפשר אפילו להאשים את היהודים.

הנסיון שלנו להכניס סדר בכאוס של החיים – גם אם זה באמצעים צנועים כמו תיאוריות פיזיקליות או הצגות תיאטרון – הוא עתיק כמו היקום עצמו, ופאתטי כמו מחזות-זמר. האנושות, בעקשנות שאופיינית לתסביך האב הכל-יכול, מנסה כל הזמן רק להוכיח שיש סיבות שדברים קורים, שיש חוקים שיכולים להסביר את הכל, ושיש הגיון בזה שלפעמים נופל לנו על הראש תפוח, ולפעמים סתם קקי של ציפור.
מגדל בבל נראה כמו מחסן צנוע ביחס למבנה המסועף והמורכב שיצרנו: הוכחות מתמטיות, נוסחאות, ותיאוריות פיזיקליות, שמתחברות כולן למשהו כל-כך גדול ומסובך, שהוא לפעמים קצת מסתיר לנו את העולם שהוא מנסה להסביר. וכשכל המבנה המטורף הזה מתחיל לאיים וליצור יותר שאלות חדשות מתשובות מוצלחות לחיים הפשוטים שלנו, אנחנו פונים לטכנולוגיה.

הטכנולוגיה היא הזיקוק של הייתכן מתוך האפשרי. היא בו-זמנית המבחן של תשוקת השליטה על חיינו, והפתרונות הגנובים של המבחן הזה. בשבוע שעבר, למשל, הוספתי את עמוד תוצאות ההגרלה של מפעל הפיס לאפליקציית קורא ה-RSS החביבה עלי – זאת שעושה לי סדר בכל עומס המידע שמאיים להטביע אותי. עכשיו, כשתוצאות ההגרלה מגיעות אוטומטית אל כף ידי, אני באמת מרגיש שזה מתקרב – שעוד מעט אני זוכה.
ועד אז אני מרחף בין שאר האפליקציות – לוח-השנה האלגנטי, פתקי המשימות מעוררי ההשראה, והרשתות החברתיות שמחליטות עבורי מה הסדר הנכון שבו צריך לקרוא את המציאות. הרי אם האקראיות שולטת בחיינו, ואם נכשלנו כמין ביולוגי במשימה של השליטה במציאות, אז אולי הפתרון הנכון הוא להשתמש באפליקציות שעוזרות לנו לעשות קצת סדר.

יש רק בעיה אחת: מסתבר שגם הטכנולוגיה רק עושה לנו יותר בלגאן. היא פשוט עושה את זה עם עיצוב חזותי הרבה יותר משובב נפש מהנוסחאות של המדענים. פתקי המשימות האלו, למשל, רק הולכים ומשמינים בזמן שאני ממלא את היום שלי בדברים שלא כתובים בהם, והרשתות החברתיות רק גורמות לי לחשוב על כל מה שהן מסננות ממני החוצה, כי איזה מתכנת בן 22 יצר את הנוסחה שקובעת מה יוצג לי, ועכשיו היא זאת שמחליטה בשבילי.

ויש המון מזה – ממה שנשאר בחוץ. ואני יודע את זה, אבל יודע גם שאי אפשר אחרת. בכל דקה נוצרים בעולם תוכן ומידע שיכולים למלא לי לפחות שעה. למעשה הרבה יותר, אבל אני מדבר כאן על תוכן שבאמת יעניין אותי – לא תמונות של חתולים, לא תיאטרון, ובטח לא משימות שאני צריך להספיק לעשות.
ולמירוץ הזה אין סוף, ולי אין סיכוי לנצח בו. ובדיוק ברגע שנדמה שלרגע אחד אפשר לנוח, להפוך דף בלוח-השנה, או בחיים עצמם, ולחכות למחר – מגיע איזה שיבוש קל של כל תוכנית העל, ומזכיר לנו שאם יש חוק אחד קבוע בחיים האלה, הרי הוא החוק שאומר שהאקראיות היא תמיד נגדנו, ולא לטובתנו. חוץ מכמה יוצאי דופן, כמו מנכ"ל מפעל הפיס. אז אולי בעצם גם זה לא ממש חוק שאפשר לסמוך עליו. לעזאזל.
נאסים טאלב קרא לזה "הברבור השחור" – כל מיני אירועים לא צפויים שיכולים לשנות את הכלכלה או את החיים שלנו, כמו למשל ההצלחה המסחררת של ספר שמדבר על התופעה הזאת, ולא עוזר לנו בשום דרך להבין או לחזות אירועים כאלה בעתיד. רק משאיר אותנו קטנים ואבודים, מול לוח-שנה חדש, ותקופה חדשה שמתבהרת לאט-לאט, כשפגה השפעת כאב-הראש והשכרון של התקופה הקודמת.

ובסוף הסיבוב הארוך הזה, כנראה שזאת הסיבה שאנחנו מאמינים באלוהים, או במפץ הגדול, או בחוק מרפי, או אפילו בפרשנים פוליטיים. אנחנו צריכים את האמונה רק כדי לזרוק אליה את כל מה שלא מובן, כמו איזו מגירה של "שונות" שתכיל את כל המסמכים שקיבלנו בדואר, ולא רוצים להסתדר לפי הקטגוריות שקבענו לעצמנו מראש. מגירה שרק הולכת ומתמלאת.
וזאת אולי גם הסיבה שהתנ"ך מתחיל ב"תוהו ובוהו", אבל מסתיים בלי שום סוף אמיתי ומסודר. כאילו להשאיר אותנו לנסות להבין מה בעצם קרה שם, מה קורה בהמשך, או אפילו להיות מספיק טיפשים כדי להמציא את מה שהיה לפני-כן.
כי כל האמצעים כשרים וקדושים כדי להתחמק מהכאוס הזה, שמאיים עלינו בכל יום. במיוחד ביום שאחרי תלישת הדף האחרון בלוח-השנה.

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה