ניחוס מושכל

לפעמים אני כותב כאן על פחדים וחרדות שלי, אבל אני חושב שזאת הפעם הראשונה שהפחד שלי הוא ממה שאני רוצה לכתוב. ולא בגלל שאני חושש שלא אצליח – לזה אני כבר רגיל – אלא, באופן אירוני, בגלל שאולי דווקא כן.

אני אנסה להסביר, ולמען הזהירות אשתמש בדוגמה שלא קשורה אלי בשום צורה.
קחו את האדם הכי עשיר בעולם, תנו לו את כל הבריאות הנצחית, את האהבה האמיתית, האושר המושלם, וכל הכשרון שהוא אי-פעם ירצה – ועדיין החיים שלו לא יהיו מושלמים. עדיין יהיה משהו שיחרב לו אותם. משהו שרק יגדל למימדים מפלצתיים ככל שהחיים של האדם הזה יהיו טובים יותר.
ואי-אפשר להילחם בזה, בטח שלא לנצח את זה.
לכן, צריך להיות אדם ממש לא הגיוני ולא רציונאלי כדי להגיד שאין בעולם עין-הרע.

יום אחרי שהתגאיתי בשעון שבניתי – הוא התקלקל; סיפרתי לכולם בחופשה המשפחתית על כרטיס הזכרון החדש שלי – וכל התמונות שצילמתי עליו נדפקו; פרסמתי בפייסבוק תמונה של הרגליים החמודות של הילדה – ולמחרת בילינו עם הרגליים האלו יום שלם בבית-החולים. אז אפשר להבין מדוע אני מפחד כל-כך לכתוב כאן על הנושא הזה. התקווה היחידה שלי היא שאם עכשיו אני מספר לכולם כמה עין רעה משפיעה עלי, אני עושה לה בעצם מנחוס ואולי ככה היא סוף-סוף תפסיק.

אנשים קוראים לזה "אמונות טפלות", ואומרים בהתנשאות, שהן עובדות, אולי, רק אם מאמינים בהן. אבל עובדה שזה רק גורם ליותר אנשים להאמין בהן. תשאלו למשל את החתול השחור בחצר, שהמזל שלו רע מאוד בגלל כל האנשים שסביבו. או אם זה לא מספיק לכם, תשאלו את הפיזיקאי זוכה פרס נובל, נילס בוהר.

המורה שלי לפיזיקה בתיכון סיפר לנו פעם, שאותו בוהר תלה יום אחד פרסה מעל דלת ביתו. כשראה את זה אלברט איינשטיין, מי שחתום על תורת המנחוסות הפרטית והכללית, וזוכה פרס נובל בעצמו, הוא כמובן לא פיספס את ההזדמנות ללגלג על חברו-יריבו, ואמר לו "חשבתי שאתה לא מאמין בשטויות האלו".
"שמעתי", ענה בוהר, "שזה עוזר גם למי שלא מאמין".

אז למרות שפיזיקאי אני כבר לא אהיה, משהו טוב בכל זאת למדתי מהמורה ההוא: אין דבר שאני מקפיד להתמיד בו יותר מלנעול לילדה קודם את נעל ימין. וליתר ביטחון אני מקפיד גם להגיד "בלי עין הרע" בכל פעם שמדברים עליה – לא בלחש, אלא בעוצמה ובנחישות, אחרת זה לא עובד. אני גם משתדל לא לשבת בפינה של השולחן מחשש שלא אתחתן שבע שנים, או שסתם לא יהיה לי נוח לאכול, וכמובן שאני לא שורק כשאני על ספינות בים, ואפילו לא לבחורות עם ביקיני ובן-זוג שרירן על החוף. ואני אומר חמסה-חמסה בכל פעם שנדמה לי שמתגנב אלי איזה חיוך אושר מסוכן. חמסה-חמסה.

אבל הבעיה שלי היא לא שאני מאמין באמונות טפלות. אין אדם שלא מאמין באיזו אמונה טפלה, מספר מזל, או לפחות כלי-תקשורת אחד או שניים. הבעיה האמיתית שלי היא שפיתחתי איזו תכונה מוזרה, להרגיש רע כשטוב לי – ולחוסר מזל כזה לא יעזור שום מלח בנעליים או ראש-שום מתחת לעיניים. אני, ככל שיש יותר מהטוב הנוכחי, כך אני רואה את הרע האפשרי, ולכן הרגעים שהכי מפחידים אותי הם אלה שבהם הכל נראה מושלם ומקסים.
כי אני, טפו טפו עלי, לא מסתפק בלהתבשם מאוויר הפיסגה, אלא תמיד רואה את המרחק ההולך וגדל בינה לבין התהום שמשתרעת תחתיה.
יש לי, אפשר לומר, פחד גבהים מנטאלי.

והצרה הגדולה היא שעכשיו, ואני אומר את זה עם כל הזהירות המתבקשת וכל המלח והמים שבעולם, הכל ממש נראה בסדר. מטעמים מובנים לא אפרט את הכל, אבל באופן כללי, יש לי יותר מדי חיוכים מפחידים בזמן האחרון, בן-פורת-יוסף ומשפחתו. ועם כל הרצון הטוב להישאר רציונאלי, והמבטים המתנשאים של כל הסובבים אותי, באמת ממש התלבטתי אם להתגרות בגורל, ללכת נגד ההגיון והשכל הישר, ולספר כאן על כל זה.

הפסימיסט קורא לעצמו ריאליסט, והאופטימיסט קורא לעצמו מאושר. אבל האמת היא שאף אחד לא יודע מה יהיה, והדרך היחידה להתמודד עם זה היא להסתכל קדימה, אל העתיד היותר רחוק – ולקוות ששם נתגבר על הצרות שנפגוש בעתיד הקרוב.
והחיים של אדם כמוני, חששניסט, הם למעשה אוסף של נסים קטנים שמחזיקים זה את זה כמו מגדל קלפים שעשוי מניירות טואלט. המזל שלי הוא שאני לפחות מודע לזה, ומזכיר לעצמי את מה שכתבתי בפתק הקמע שהחבאתי פעם בכיס ימין: כשקורה לך נס, או צירוף מקרים, משהו שאתה מרגיש שכל מיני פניות קטנות של החיים כיוונו אותך בדיוק לרגע האחד שלו, תגיד תודה.

תגיד תודה לאלוהים, לגורל, לכוחות הקוסמיים של הטבע ההוליסטי, לזארקון – לא משנה למי. התודה היא פנימית. היא מצב תודעתי. היא הכרה בכך שהדברים לא מובנים מאליהם, ושיש הבנה שצריך לעצור ולראות אותם, ובמקום להתרברב, פשוט להגיד תודה.

וליתר בטחון, לא יזיק גם להוסיף "בלי עין הרע, חמסה חמסה, טפו טפו טפו, טאץ' ווד".

קישוט ממולא

כרגיל, אנחנו מתעוררים קצת מאוחר מדי בבוקר, ואני הופך את המגירות בשידה של הילדה כדי לבחור לה את הבגדים הכי מגניבים. ואז, בזמן שאני רץ ללבוש מהר את הבגדים האחידים שלי, היא ניגשת לשולחן הכתיבה שלה, וחוזרת אלי עם חיוך ועם שלוש מדבקות זוהרות שהיא הצמידה ללחיים ולמצח שלה.
"ככה את רוצה לצאת מהבית?" אני שואל בתערובת של הפתעה ותקווה שהיא תתעשת ותבין את גודל הטעות.
"כן!", היא מוחקת לי את החיוך.

'התנגדות לא תעזור' – אני מצטט לעצמי את מיטב טורי הייעוץ ומדריכי ההורות, שמצטטים בתורם את השוטרים הווגונים שהגה דאגלס אדאמס ב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". צריך לזרום עם העצמאות שלה ועם דרכה הייחודית להביע את עצמה.
אבל כשאנחנו זורמים בשביל שיוצא מהבית, המחשבות שלי לא יכולות להתאפק. והנה, בעיני רוחי אני כבר רואה אותה כנערה, חוזרת הביתה עם עוד קעקוע צבעוני שאף-אחד לא מבין מה מצוייר בו, או עם עוד עגיל שתקוע לה באף, בגבה, בלשון, או בכל חבל מולדת שעדיין נראה לה שומם ומשעמם מדי.

וזה היה בדיוק הרגע שהרגשתי שאיבדתי אותה. את טבעת הנישואין שלי.

ענדתי אותה בגאון ובששון כמעט שלוש שנים וחצי, כל הזמן. חוץ מהזמנים שבהם שטפתי כלים, עשיתי אמבטיה לילדה, גזמתי את השיחים בגינה, או סתם שכחתי להחזיר אותה לאצבע אחרי אחד מאלה. והקפדתי גם לענוד אותה בכל פעם על אצבע אחרת – כי אני מאמין שטבעת נישואין היא לא סתם קישוט, אלא מסמלת משהו. ורציתי שהיא תסמל את זה שבחיי נישואין שום דבר לא מובן מאליו, וצריך כל הזמן לרענן ולגוון, וגם לתת ליבלות להחלים.
לא, זה לא מצחיק. מדובר במשבר עמוק ויקר. אי-אפשר להקל ראש באובדן של טבעת נישואין, במיוחד כשנזכרים כמה שנים לקח לי להסכים להתביית ולהתחתן, ויותר מזה – להסכים לקשט את הגוף שלי בתכשיט כלשהו.

אף-פעם לא נמשכתי לעניין הזה – של כל הקישוטים והתוספות שאנשים מעמיסים על הגוף שלהם. עוד מגיל צעיר, הדרך שלי להיות חריג ויוצא דופן במראה היתה פשוט להשאיר את העור שלי נקי מציורים וברזלים בזמן שכולם הרגישו מאוד מיוחדים אבל נראו אותו הדבר עם העגיל הקטן באוזן שמאל והקעקוע של האות הסינית על הכתף.

אבל העניין הזה מתחיל עוד הרבה לפני גיל ההתבגרות. מאז ומתמיד האנושות לא אהבה את הגוף שלה. עוד כשאבותינו חיו במערות וביערות הם קישטו את גופם בכל מיני ציורים, תכשיטים, עניבות, וחולצות של מועדון הכדורגל ברצלונה. זה אולי סוג של פתרון נוח, מין פשרה מוזרה, בין הרצון של כל אחד להיות ייחודי ולהביע את עצמו, לבין השאיפה של אותו כל אחד לסמן את עצמו כחלק מקבוצה ייחודית לא פחות. אבל באופן מוזר, אחרי כל-כך הרבה שנים של אנושות, עדיין לא הבנו שכל זה רק מסמל את נצחיותה של הדילמה הזאת עצמה.

ולמרות שאני תמיד ראיתי את הדברים אחרת, בחיפושים הנואשים שלי אחרי הטבעת האבודה ברחבי הבית, מצאתי המון דברים שהיו עבורי בדיוק זה. מצאתי את שרשרת המגן-דוד הישנה שלי, את הפאנלים הפלסטיים הצבעוניים של הטלפון הסלולרי הישן, את מגפי העור המוזרים שקניתי פעם, וכמובן את החולצה ההיא של מועדון הכדורגל ברצלונה. רק הטבעת נשארה אבודה. הטבעת, ועל הדרך גם העקרונות שלי להישאר זך ונקי מקישוטי גוף ילדותיים.

כי הגיל מתקדם, ואתה לומד שאין עקרונות שלא שווה לעדכן מדי-פעם – אם לא לפי צו האופנה, לפחות לפי צו השעה. וכשאתה מתבגר אתה מבין שלפעמים צריך גם להוסיף קישוטים לגוף, כדי לעזור לו להמשיך להיות מה שאתה רוצה להיות. אין ברירה, אני אצטרך לרכוש לעצמי כמה שיותר מהר טבעת חדשה. אבל אולי לפני זה, כחלק מהעזרה הזאת לגוף, וכמסקנה הכרחית מההתבגרות הזאת, ארכוש משקפיים.

משחקי מנהלים

לנהל את הזמן שלך, כך כולם אומרים, זאת המשימה הכי מסובכת של החיים המודרניים. לפיכך התיישבתי בבית-הקפה החביב עלי בנסיון כן ואמיתי לקבל החלטה מה אני רוצה לעשות שם – להתבטל או לעבוד.
כבר חשבתי שאני מתקדם יפה עם המשימה שהצבתי לעצמי, אבל אז שמתי לב פתאום שעל השולחן שלי מונח מוסף ניהול ומנהלים שצורף לאחד העיתונים היומיים. בחרדת קודש אחזתי בו, כשריח הדפוס היוקרתי מרעיד את ידי, וחיפשתי בו תשובה. לשמחתי מצאתי בו בדיוק את מה שחיפשתי: בזבוז זמן מוחלט בדמות פרסומות וכתבות יחסי-ציבור על מנהלים מוצלחים. כי כל מנהל טוב יודע להזכיר לך ברגע הנכון במה אתה לא טוב – וביחסי-ציבור אני הרי ממש גרוע.

מה שכן, למדתי מהמוסף הזה משהו על תהפוכות ומהפכות.

מהפכות אמיתיות – כאלו שבאמת נשארות כדי לשנות את החיים שלנו – מתרחשות לאט ובשקט, בלי שום דם ואש או כותרות בעיתונים. מהפכות אמיתיות גורמות לנו להתעורר בוקר אחד ולפחד שפיספסנו משהו מאוד גדול, וכל מה שנשאר לנו זה לרוץ להתנחם באיזה בית-קפה.
ברוך הבא לעולם שאחרי המהפכה, זועק הסאבטקסט של המוסף המיוחד. הניהול השתלט על העולם.
ופתאום הכל באמת מסתדר בראש. אנחנו הרי כל הזמן "מנהלים" הכל: אנחנו לא משוחחים אלא "מנהלים שיחה". אנחנו "מנהלים מערכות יחסים", וכשזה לא עובד אנחנו "מנהלים משברים", ואם אין ברירה אנחנו "מנהלים רומן". אם לא נשים לב, נמצא את עצמנו יום אחד מתחילים גם "לנהל יחסי-מין" במקום פשוט "לקיים" אותם.

אבל המהפכה הזאת תופסת אותי לא מוכן, גם במובן הפשוט של "לא מסכים". בהיותי בן להורים בעלי מסורת של צווארון כחול, יש בי תמיד איזו בושה קטנה להיות בתפקידי ניהול – ומבוכה עוד יותר גדולה לדבר על זה. מצד שני אולי אני מתבייש כי פשוט ניהלתי לא הכי טוב. כי יש בתפקיד ניהולי איזו דרישה בלתי מתפשרת לסוג מסויים של קשיחות, וברזומה שלי יש יותר מדי אמפתיה. חוץ מהאמפתיה שאין לי למנהלים שמוקפים בהילה מעוררת הערצה של קשיחות.

ואולי הבעיה שלי היא שבעיני לנהל זה ההיפך מלעשות, למרות שכל המנהלים הבכירים מתלוננים שהם עסוקים 25 שעות ביממה – כולל בהתרברבות על זה בראיונות מעוררי השראה לעיתון וקבלת החלטות מה לעשות בבונוס השמן שקיבלו. ואולי בעצם זה לא הניהול, אלא ניהול הדיבור. כי לדבר על ניהול זה אפילו יותר גרוע מלהגיד כל הזמן שאתה "מנהל". הדבר היחיד שיותר נמוך בסולם הדרגות הזה הוא להיות "יועץ".

אבל בסופו של דבר אתה חייב למצוא לעצמך כותרת שתגדיר אותך – או שתנהל את המותג האישי שלך, תלוי איך אתה מעדיף להציג את זה. וכותרות כאלו הן תמיד אמנות הפשרה והתמצות, בתמורה לטפיחה קטנה על האגו. בכל אחד מאיתנו מסתתר איזה מנהיג פרימיטיבי עשוי ללא חת, גם כשאנחנו סתם עושים סידורים וקניות. ולכן גם כשאנחנו כועסים בטלפון, אנחנו מסכימים לחכות על הקו עשרים דקות רק כדי שמישהו בעל קול בס יציג לנו את עצמו כ-"מנהל קשרי לקוחות" – כי שיחה עם סתם זוטר הופכת גם אותנו אוטומטית לזוטרים.

העולם מלא בדוגמאות של אנשים שהצליחו לאלף את הכאוס, לגרום לעסק שלהם לשגשג, ולזכות בתהילת עולם על מדף ספרי הניהול – או לפחות להשחיל את עצמם ואת התמונה שלהם למוסף בעיתון יומי. וזה הרי בדיוק העניין – בבסיס אנחנו יצורים רודפי כיבוש ושליטה, ואנחנו מנסים כל הזמן רק למצוא את החוקיות בכל דבר שקורה, ועדיף שהחוקיות תהיה ההחלטות שאנחנו עשינו, ולא, נניח, התהפוכות והמהפכות שעשו אחרים בעמל רב.

אבל מהפכות מתרחשות תמיד בשקט, בלי שנרגיש. וככה, בלי שהרגשתי ובלי שרציתי, גם אני הגעתי לגיל שבו אדם מראיין את עצמו על תולדות חייו, ומגלה שבכל הזמן הזה הוא בעצם ניהל דברים. אי-אפשר לברוח מזה. גם כשרציתי סתם להיות חייל, קראו לי מפקד (אבל שאינו קצין). גם כשרציתי פשוט לעבוד, נתנו לי כרטיס ביקור עם כל המילים הנכונות (אבל הריקות והמנופחות), וגם כשרציתי סתם להתלבט עם כוס קפה, צץ על השולחן שלי מגזין שכל תכליתו לספר לי על אסטרטגיות חדשניות לקבלת החלטות.
וזה לא שאני לא אוהב מהפכות או אסטרטגיות חדשניות, אבל אני נלחם, אני באמת נלחם, לא להפוך ל"מנהל חיי משפחה", אלא להישאר סתם "בן-זוג ואבא".

בור סוד

ההורים תמיד ידעו שהחבאתי את קלטת הוידאו מחגיגת בר-המצווה שלי, כי היא הביכה אותי. זה היה מין סוד גלוי במשפחה שלנו, שמדי-פעם רק הזכירו אותו בחיוך שהיה תערובת של השלמה עם המציאות, ותקווה קטנה שאולי בכל זאת...
עם השנים למדתי לאהוב את חגיגת בר-המצווה שהיתה לי, ועוד יותר מזה את ההורים שלי ואת זה שהם העניקו לי אותה. רק המשכתי בעקשנות לא לאהוב את עצמי שם. "לפעמים עדיפים הזכרונות מהמזכרות", אמרתי בחיוך שהיה תערובת של התחכמות שנשמעת יפה, ותקווה קטנה שזה גם נכון.

יש דברים שראויים להישאר בסוד. יש דברים שאור השמש לא מחטא אותם, אלא שורף אותם לנצח. גם בעידן הזה שבו כל אחד מאיתנו פורש את כל חייו ברשת החברתית בתמורה לקליק של פירגון, או לפחות פרסומת שתבטיח דיל מוצלח לנופש באילת.
וכל אחד צריך איזה סוד אפל מן העבר שיעניק נופך עמוק יותר לחיים שלו, איזו תחושה של כמעט סוכן חשאי, שהולך ברחוב ואף אחד לא יודע עליו כלום בעצם. כי האמת היא שלמרות כל השיתוף הטכני שאנחנו עושים כדי לרפד את הניכור של הטכנולוגיה, הדבר שהכי מפחיד אותנו הוא שיקראו את המחשבות שלנו. שהפיסה האחרונה הזאת של הפרטיות תלך גם היא לאיבוד.

מסיבות מובנות יהיה קצת קשה להוכיח את זה – אבל בכל קבר נמצא גם סוד של אותו בר-מינן. יש דברים שצו איסור הפרסום שלהם לא יוסר לעולם, והם רבים יותר מכל הילדים הסודיים של המפורסמים המתים, שנחשפים במוספי כל שבת וחג.
מצד שני, אחרי מות כולם קדושים, וכולם אוהבים אותך ומקבלים בערגה כל קובץ סודי שנחשף בתיקיה צדדית במחשב שלך. וכולם גם מספרים תמיד על הרגע הזה שבו הם נחשפו בפני המשפחה, ושום אדמה לא רעדה, וכולם התחבקו עם כולם – כי ממרחק השנים רוב הסודות נראים כבר מגוחכים, והפיתוי שיוצרים כל הסיפורים האלה, לגלות כבר את מה שהיה בעבר, תמיד גדול ומאוד מרשים. במיוחד אם משלמים לך על זה, או אם לפחות מדובר בראיון עיתונאי שיתרום קצת לקידום הדבר הנוכחי שאתה עסוק בו בהווה.

ועכשיו, יש איזו תחושה מסוכנת של התחלה חדשה, גם בגלל האביב שהגיע ופסח שבא, וגם בגלל שההורים שלי עברו דירה. ויש איזה עצב מסוכן, כי למרות הכל, ההורים שלי עדיין לא מצאו את הקלטת ההיא, שבטח כבר ממילא היטשטשה והתפוררה. אבל לכל אחד ראוי שיהיה סוד קטן, והסוד שלי הוא הקלטת הזאת – שכנראה החבאתי כל-כך טוב, שדרוש יותר ממעבר דירה כדי לגלות איפה. אולי צוות חיפוש של נשיונל ג'אוגרפיק בגיבוי לווייני גישוש ומצלמות אינפרא-תת-גלי-קול.

וזה מייסר נורא, כי הצד השני של כל סוד הוא השקר. הפרצוף התמים שמסתיר את מה שרק בית-הקברות אוסף לתוכו. והצד השני של השקר הוא האמת הנקיה והמוארת. אבל אחד הסודות הכי גדולים של אנשים שיש להם סוד, הוא שהאמת היא לפעמים השקר הכי גדול. הרי לפעמים האמת נשמעת כל-כך מופרכת, שבחיים לא יאמינו למילה אחת שלה, ואז אתה יוצא אדם עלוב שהוא גם שקרן וגם מסתיר משהו מאוד גדול.
או לחלופין, אדם מאוד מרוצה, שגם נשאר עם הסיפור החשאי שלו, וגם משוחרר מהתחושה של הצורך להסתיר אותו כל הזמן.

אבל בגלל שאני אוהב את ההורים שלי כל-כך, ובגלל שבכל-זאת התבגרתי ולמדתי לאהוב את עצמי קצת יותר, ובגלל שלשחרר סודות מהלב זאת באמת פעולה מזככת ומרוממת-רוח, אני עומד לחשוף את הסוד הגדול הזה של הקלטת ההיא, ואת האמת המוחלטת בקשר לאיפה שהיא נמצאת.
ובכן, אין לי מושג. אולי החבאתי אותה פעם, אבל זה היה אפילו לפני המעבר לדירה הקודמת שלהם – זו שהם פינו עכשיו. והאמת היא שמאז גם אני חיפשתי אותה, כמו את הילדות שלי כולה, והיא פשוט אבדה. נשמע מופרך, אבל הנה – זה היה הסוד הגדול שלי. פשוט היה לי נוח תמיד להמשיך עם ההצגה הזאת, כאילו אני שומר את הקלטת באיזה מחבוא פרטי. ואין לי שום סוד כאן. וזה בעצם הסוד ששמרתי כל השנים האלו.