במשך חודש ימים טרחנו לארוז את תיק הגב הענק שניקח איתנו לבית-החולים, לקראת הלידה. האישה שאיתי הצליחה לדחוס לתוכו את מיטב בגדיה, ספרים, תחבושות, תמרוקים, בגד-ים, כובע קש, נעליים, מסמכים, ועוד כמה בגדים – עד שהרוכסנים והאבזמים של התיק איימו להתפקע. אני לעומת זאת לקחתי איתי את שתי פיסות הפלסטיק החשובות ביותר שיש: המטען של הטלפון הנייד, וכרטיס אשראי, כדי שאוכל לקנות קפה ומאפה לפני, אחרי, ותוך כדי הלידה.
מקץ זמן לא רב ו-80% סוללה, הורשיתי להיכנס לחדר הניתוח כדי ללטף את מסכת הפלסטיק שחבשה אשתי על פניה קצרות הנשימה, ולהמשיך להתלבט איתה שם איך נקרא לתינוקת החדשה. לשם שניתן לאדם יש כידוע השפעה מכרעת על חייו. הגורל של כל אחד – או לכל הפחות כינוי הגנאי שלו – תלוי אך ורק בשם שבחרו לו, או שהוא בחר להחליף אליו.
אלא שבסוף חייבים להכריע. מחוגי השעון השחורים ממשיכים לנוע בקשיחות, ואין להם זמן להתלבט ביחד איתנו.
"מה השעה?", שאלה הרופאה את האחות על רקע צווחות הבכי הטריות. "שלוש בדיוק", ענו כולם בהתלהבות. "תרשמי שלוש ושתי דקות", צווחתי כאילו כל גורלה של התינוקת תלוי בזה. "שיהיה מספר יותר יפה".
הם הסתכלו עלי, קצת שמחים ומתרגשים כמוני, אבל בעיקר מחפשים לשווא את תג הזיהוי שיסביר האם אני ראוי לתת להם הוראות. וככה, בשעה שלוש בדיוק, חמש-עשרה-אפס-אפס, נולדה התינוקת החדשה שלנו, במשקל נאה ועם צמיד פלסטיק בעל מספר ייחודי על הרגל. הביתה היא הגיעה בתוך הסל-קל שנקשר היטב לחגורת הבטיחות של הג'יפ, ובמשקל קצת נמוך יותר - אבל אנחנו לא יודעים כמה בדיוק, כי אף אחד לא טרח לבדוק את זה.
עכשיו היא עסוקה בלהעלות בחזרה את המשקל, ובלהסתכל מסביב על הרהיטים והעיצוב במבט ביקורתי, ועל אחותה הגדולה במבט שמעריץ את כברת הדרך שעשתה כדי לזכות במוצץ גדול וצבעוני יותר.
אבל כל זה לא היה קורה בלי שמישהו יקליד את הדברים המתאימים על הכפתורים הנכונים. לכן, כבר בביה"ח ישבנו בדוכן רישום האוכלוסין של משרד הפנים, אנחנו וצמידי הפלסטיק שבלעדיהם עוד היינו עלולים לרשום תינוקת של מישהו אחר, כדי להראות לתינוקת החדשה בדיוק איך העולם עובד - דרך טפסים ושאלות מיותרות כמו שם האב, שם הסב, מקום לידה של הסבתא, עיסוק מקצועי של האב, ואיך מאייתים את השם שבחרנו - "גל".
בהמשך, אמרו לנו, גשו בבקשה לקופת-חולים כדי ללמד אותה עוד קצת על בירוקרטיה, וגם להתחסן מפני מגיפת הייעוצומיטיס, שגורמת לכל אדם זר לתת עצות חינם בנושאי ביגוד וזווית הסל-קל, גם בלי שביקשו ממנו. אה, וגם כדי לקחת קצת דם לבדיקה, לתוך מבחנת פלסטיק.
אז ניגשנו.
רק שאי-אפשר לעשות את הבדיקה בלי ביקורת של רופאה. וכמובן שאי-אפשר לבקר את הרופאה בלי כרטיס מגנטי. אז גשו למשרד בבקשה.
הבעיה היחידה היא שעכשיו התינוקת לא רק עברה את הבדיקה, וקיבלה כרטיס מגנטי, ולמדה לשבת בסל-קל בזווית שלא מפריעה לכל היועצים מסביב. עכשיו היא גם משוייכת לרופאה ההיא לשלושה חודשים לפחות – שזאת הדרך של קופת-החולים להגיד "לעולם אל תנסו להבין את ההגיון שלנו". אז ניגשנו למשרד השני, כדי לצאת לבחירה החופשית.
אבל מסתבר שגם המחשב במשרד השני לא מאוד הגיוני. כי כרטיס מגנטי זה טוב ויפה, אבל עד שיעבור המידע בין המחשב של משרד א' לשקע הרשת הפלסטי הקטן שבקומה ב' לוקח עוד קצת זמן. אמנם לא שלושה חודשים, אבל חכו בבקשה בסבלנות.
אז אנחנו מחכים.
בינתיים הכנסנו את הכרטיס המגנטי של התינוקת לארנק, ליד הכרטיס של הילדה הגדולה וכל שאר כרטיסי המועדון היוקרתיים, והידקנו בזווית הנכונה את הרצועה של הסל-קל עם האבזם הבטיחותי, שלא תיפול.
ונזכרנו בכל מה שהיה בימים האחרונים. בכל האבזמים, הכפתורים, המחוגים, הצינוריות, הכרטיסים המגנטיים ותגי הזיהוי שמקיפים את הפנים הוורודים והמתוקים האלה כבר מההתחלה. והבנו שמכל זווית סל-קל שנסתכל על זה, ועם כל אשליית החופש והאושר הגדול, תמיד החיים שלנו יהיו תלויים באיזו חתיכת פלסטיק.
מקץ זמן לא רב ו-80% סוללה, הורשיתי להיכנס לחדר הניתוח כדי ללטף את מסכת הפלסטיק שחבשה אשתי על פניה קצרות הנשימה, ולהמשיך להתלבט איתה שם איך נקרא לתינוקת החדשה. לשם שניתן לאדם יש כידוע השפעה מכרעת על חייו. הגורל של כל אחד – או לכל הפחות כינוי הגנאי שלו – תלוי אך ורק בשם שבחרו לו, או שהוא בחר להחליף אליו.
אלא שבסוף חייבים להכריע. מחוגי השעון השחורים ממשיכים לנוע בקשיחות, ואין להם זמן להתלבט ביחד איתנו.
"מה השעה?", שאלה הרופאה את האחות על רקע צווחות הבכי הטריות. "שלוש בדיוק", ענו כולם בהתלהבות. "תרשמי שלוש ושתי דקות", צווחתי כאילו כל גורלה של התינוקת תלוי בזה. "שיהיה מספר יותר יפה".
הם הסתכלו עלי, קצת שמחים ומתרגשים כמוני, אבל בעיקר מחפשים לשווא את תג הזיהוי שיסביר האם אני ראוי לתת להם הוראות. וככה, בשעה שלוש בדיוק, חמש-עשרה-אפס-אפס, נולדה התינוקת החדשה שלנו, במשקל נאה ועם צמיד פלסטיק בעל מספר ייחודי על הרגל. הביתה היא הגיעה בתוך הסל-קל שנקשר היטב לחגורת הבטיחות של הג'יפ, ובמשקל קצת נמוך יותר - אבל אנחנו לא יודעים כמה בדיוק, כי אף אחד לא טרח לבדוק את זה.
עכשיו היא עסוקה בלהעלות בחזרה את המשקל, ובלהסתכל מסביב על הרהיטים והעיצוב במבט ביקורתי, ועל אחותה הגדולה במבט שמעריץ את כברת הדרך שעשתה כדי לזכות במוצץ גדול וצבעוני יותר.
בהמשך, אמרו לנו, גשו בבקשה לקופת-חולים כדי ללמד אותה עוד קצת על בירוקרטיה, וגם להתחסן מפני מגיפת הייעוצומיטיס, שגורמת לכל אדם זר לתת עצות חינם בנושאי ביגוד וזווית הסל-קל, גם בלי שביקשו ממנו. אה, וגם כדי לקחת קצת דם לבדיקה, לתוך מבחנת פלסטיק.
אז ניגשנו.
רק שאי-אפשר לעשות את הבדיקה בלי ביקורת של רופאה. וכמובן שאי-אפשר לבקר את הרופאה בלי כרטיס מגנטי. אז גשו למשרד בבקשה.
הבעיה היחידה היא שעכשיו התינוקת לא רק עברה את הבדיקה, וקיבלה כרטיס מגנטי, ולמדה לשבת בסל-קל בזווית שלא מפריעה לכל היועצים מסביב. עכשיו היא גם משוייכת לרופאה ההיא לשלושה חודשים לפחות – שזאת הדרך של קופת-החולים להגיד "לעולם אל תנסו להבין את ההגיון שלנו". אז ניגשנו למשרד השני, כדי לצאת לבחירה החופשית.
אבל מסתבר שגם המחשב במשרד השני לא מאוד הגיוני. כי כרטיס מגנטי זה טוב ויפה, אבל עד שיעבור המידע בין המחשב של משרד א' לשקע הרשת הפלסטי הקטן שבקומה ב' לוקח עוד קצת זמן. אמנם לא שלושה חודשים, אבל חכו בבקשה בסבלנות.
אז אנחנו מחכים.
בינתיים הכנסנו את הכרטיס המגנטי של התינוקת לארנק, ליד הכרטיס של הילדה הגדולה וכל שאר כרטיסי המועדון היוקרתיים, והידקנו בזווית הנכונה את הרצועה של הסל-קל עם האבזם הבטיחותי, שלא תיפול.
ונזכרנו בכל מה שהיה בימים האחרונים. בכל האבזמים, הכפתורים, המחוגים, הצינוריות, הכרטיסים המגנטיים ותגי הזיהוי שמקיפים את הפנים הוורודים והמתוקים האלה כבר מההתחלה. והבנו שמכל זווית סל-קל שנסתכל על זה, ועם כל אשליית החופש והאושר הגדול, תמיד החיים שלנו יהיו תלויים באיזו חתיכת פלסטיק.
