יש כאלה שרואים דברים רק כשהם מופיעים ממש מול העיניים, ויש כאלה שרואים אותם רק כשהם כבר נעלמים.
למשל מצלמה.
יצאנו לנופש בשבוע שעבר עם שתי הבנות. כמו תמיד, וכמו כולם, גם אנחנו כתבנו במשך שבוע רשימה ארוכה של דברים שאסור לשכוח לקחת, וכמו כולם, גם אנחנו בכל זאת שכחנו כמה דברים. אבל דבר אחד לא שכחנו לא לכתוב, ולא שכחנו לא לקחת.
מצלמה.
פעם, בימים הרחוקים והדהויים ההם, לפני חמש שנים בערך, מצלמה היתה הדבר הראשון ברשימה. תשכח גרביים, תשכח מברשת שיניים, תשכח את העיניים – רק אל תשכח לקחת מצלמה. אבל סרט הצילום פינה את מקומו לטובת המצלמה הדיגיטלית, ומלחמות ה"למי יש יותר מגה-פיקסל", הוכרעו מהר מאוד לטובת סוגיות חשובות יותר – כמו "איפה קונים יותר בזול את הכיסוי לסמארטפון".
וכמו שרשימות הנייר פינו את מקומן לטובת אפליקציות של שיתוף משימות, גם המצלמה הדיגיטלית הפסיקה להופיע ברשימות האלו של הטיולים, כי – היי, סמארטפון!
זה באמת מיותר להחזיק מכשיר שכל תפקידו הוא לצלם. אבל זה לא אומר שהצילום עצמו הפך מיותר. להיפך. בעידן הזה, של אינסטגרם וקבוצות ווטסאפ ושיימינג פומבי בפייסבוק, אין דבר יותר חשוב מתמונה. בשבוע שעבר, למשל, התינוקת שלי הצליחה לעמוד. לצערי, החדר היה חשוך – כי התינוקת הזאת עושה את הדברים הכי נמרצים דווקא כשהיא צריכה ללכת לישון – ועד שהצלחתי להתעשת ולהתארגן, היא כבר נחתה בחזרה על הטוסיק. ותמונה שלה על הטוסיק כבר יש לי.
כך שבשורה התחתונה, יכולתי גם לספר בגאווה שהתינוקת הצליחה לספור עד 100 בסינית-מנדרינית. או להרכיב בעצמה פאזל תלת-מימדי. או להחתים את דאע"ש על הסכם שלום היסטורי. זה לא משנה, כי לא צילמתי. והיום, בעולם של אתרי מסחר סיניים ודאע"ש, אי אפשר לסמוך על אף-אחד. אם לא צילמתי, זה בטח לא קרה.
בעצם, אם נהיה מדוייקים יותר – זה גם לא מספיק לצלם. יש חלון זמן מאוד מצומצם שבמסגרתו צריך גם לשתף את התמונה. והנה עוד סיבה שהמצלמות הדיגיטליות הישנות והמסורבלות להפעלה והלא מחוברות לאינטרנט כבר לא ברשימה של אף אחד.
ובנופש שלנו בשבוע שעבר, היו המון רגעים כאלה. תמונות של פעם בחיים – אם לא מחשיבים את הפעם הקודמת, או את כל הפעמים שאחרים כבר ראו תמונות כאלו. קפיצות לבריכה, חיבוקים משפחתיים בפינות פסטורליות, ילדים שמשחקים כל-כך יפה יחד, מישהו שצועק בחדר האוכל, והיי – התינוקת עומדת! איפה המצלמה? איפה הסמארטפון? תדליק את האור! תפתח ווטסאפ!
אל תסתכלו עלי כאילו אני לא בפוקוס. אתם הרי מכירים את המצבים האלה, של להתעקש לצלם. של להגיד לילד "רגע, אני אצלם סרטון, תגיד שוב את הדבר החמוד ההוא שאמרת". של לחפש מתוך הרגל את הסמארטפון בכיס של בגד הים – כשאתה שוחה בים. של הכפירה בסיפור הבריאה המקראי – כי עובדה שהיד לא נוצרה מספיק ארוכה כדי לצלם סלפי של כל המשפחה יחד.
ואתם מכירים את המוצרים האלה שנמכרים במיטב אתרי הסחר הסיניים - המוצרים תומכי ה"צילום בכל מצב". שלט רחוק, מוט סלפי, כיסוי סמארטפון עמיד במים, רחפן אישי שעוקב אחריך ומצלם הכל בלי שתרגיש, אפליקציות עם פקודות קוליות להפעלת המצלמה, או השבב בלוטות' הזה שמושתל בתוך העין.
כך שאת מה שלא עשתה הבריאה האלוהית, עשה המוח האנושי, והכל בסדר. נותרנו רק עם שתי בעיות קטנות: מה עושים עם כל עשרים המצלמות הישנות שיש לנו בבית, ובעיקר – מה עושים עם כל התמונות אחרי ששיתפנו אותן עם המשפחה וחברי הפייסבוק בזמן אמת.
כל התמונות האלו שממשיכות להצטבר – במקום בארגזים בעליית הגג, בתיקיות במחשב ובטלפון. כל התמונות שאף אחד לא מסתכל עליהן דקה אחרי שצולמו, כי הן הרי שותפו מיד. כל התמונות של הילדה השניה, שבטעות אנחנו חושבים שלמדנו את הלקח ואנחנו מצלמים אותה פחות, אבל האמת היא שאנחנו פשוט לא מקפידים כמו פעם על שמירת כל אלפי התמונות שלה בצורה יחסית מסודרת – כי הבנו שכך או כך לא נצפה בהן.
אבל בדרך הביתה מהנופש המשפחתי, כשנתתי את הטלפון שלי לילדה כדי שתשחק במשהו במקום לבזבז את הזמן בלהסתכל על הנוף מהחלון, פתאום השתררה דממה מוזרה וחשודה. "מה את עושה שם?" שאלתי אותה, מדמיין כבר איזה אסון חוללו אצבעותיה הקטנות על המסך הפרטי שלי.
וקולות של התינוקת שהיא היתה חתכו פתאום את אותו שקט מתוח.
"אני מסתכלת בתמונות", היא אמרה. עדיין תמימה. עדיין לא יודעת שתמונות ישנות נועדו רק להיות מצולמות ומשותפות, לא להיות נצפות ככה סתם.
למשל מצלמה.
יצאנו לנופש בשבוע שעבר עם שתי הבנות. כמו תמיד, וכמו כולם, גם אנחנו כתבנו במשך שבוע רשימה ארוכה של דברים שאסור לשכוח לקחת, וכמו כולם, גם אנחנו בכל זאת שכחנו כמה דברים. אבל דבר אחד לא שכחנו לא לכתוב, ולא שכחנו לא לקחת.
מצלמה.
פעם, בימים הרחוקים והדהויים ההם, לפני חמש שנים בערך, מצלמה היתה הדבר הראשון ברשימה. תשכח גרביים, תשכח מברשת שיניים, תשכח את העיניים – רק אל תשכח לקחת מצלמה. אבל סרט הצילום פינה את מקומו לטובת המצלמה הדיגיטלית, ומלחמות ה"למי יש יותר מגה-פיקסל", הוכרעו מהר מאוד לטובת סוגיות חשובות יותר – כמו "איפה קונים יותר בזול את הכיסוי לסמארטפון".
וכמו שרשימות הנייר פינו את מקומן לטובת אפליקציות של שיתוף משימות, גם המצלמה הדיגיטלית הפסיקה להופיע ברשימות האלו של הטיולים, כי – היי, סמארטפון!
זה באמת מיותר להחזיק מכשיר שכל תפקידו הוא לצלם. אבל זה לא אומר שהצילום עצמו הפך מיותר. להיפך. בעידן הזה, של אינסטגרם וקבוצות ווטסאפ ושיימינג פומבי בפייסבוק, אין דבר יותר חשוב מתמונה. בשבוע שעבר, למשל, התינוקת שלי הצליחה לעמוד. לצערי, החדר היה חשוך – כי התינוקת הזאת עושה את הדברים הכי נמרצים דווקא כשהיא צריכה ללכת לישון – ועד שהצלחתי להתעשת ולהתארגן, היא כבר נחתה בחזרה על הטוסיק. ותמונה שלה על הטוסיק כבר יש לי.
כך שבשורה התחתונה, יכולתי גם לספר בגאווה שהתינוקת הצליחה לספור עד 100 בסינית-מנדרינית. או להרכיב בעצמה פאזל תלת-מימדי. או להחתים את דאע"ש על הסכם שלום היסטורי. זה לא משנה, כי לא צילמתי. והיום, בעולם של אתרי מסחר סיניים ודאע"ש, אי אפשר לסמוך על אף-אחד. אם לא צילמתי, זה בטח לא קרה.
בעצם, אם נהיה מדוייקים יותר – זה גם לא מספיק לצלם. יש חלון זמן מאוד מצומצם שבמסגרתו צריך גם לשתף את התמונה. והנה עוד סיבה שהמצלמות הדיגיטליות הישנות והמסורבלות להפעלה והלא מחוברות לאינטרנט כבר לא ברשימה של אף אחד.
ובנופש שלנו בשבוע שעבר, היו המון רגעים כאלה. תמונות של פעם בחיים – אם לא מחשיבים את הפעם הקודמת, או את כל הפעמים שאחרים כבר ראו תמונות כאלו. קפיצות לבריכה, חיבוקים משפחתיים בפינות פסטורליות, ילדים שמשחקים כל-כך יפה יחד, מישהו שצועק בחדר האוכל, והיי – התינוקת עומדת! איפה המצלמה? איפה הסמארטפון? תדליק את האור! תפתח ווטסאפ!
ואתם מכירים את המוצרים האלה שנמכרים במיטב אתרי הסחר הסיניים - המוצרים תומכי ה"צילום בכל מצב". שלט רחוק, מוט סלפי, כיסוי סמארטפון עמיד במים, רחפן אישי שעוקב אחריך ומצלם הכל בלי שתרגיש, אפליקציות עם פקודות קוליות להפעלת המצלמה, או השבב בלוטות' הזה שמושתל בתוך העין.
כך שאת מה שלא עשתה הבריאה האלוהית, עשה המוח האנושי, והכל בסדר. נותרנו רק עם שתי בעיות קטנות: מה עושים עם כל עשרים המצלמות הישנות שיש לנו בבית, ובעיקר – מה עושים עם כל התמונות אחרי ששיתפנו אותן עם המשפחה וחברי הפייסבוק בזמן אמת.
כל התמונות האלו שממשיכות להצטבר – במקום בארגזים בעליית הגג, בתיקיות במחשב ובטלפון. כל התמונות שאף אחד לא מסתכל עליהן דקה אחרי שצולמו, כי הן הרי שותפו מיד. כל התמונות של הילדה השניה, שבטעות אנחנו חושבים שלמדנו את הלקח ואנחנו מצלמים אותה פחות, אבל האמת היא שאנחנו פשוט לא מקפידים כמו פעם על שמירת כל אלפי התמונות שלה בצורה יחסית מסודרת – כי הבנו שכך או כך לא נצפה בהן.
אבל בדרך הביתה מהנופש המשפחתי, כשנתתי את הטלפון שלי לילדה כדי שתשחק במשהו במקום לבזבז את הזמן בלהסתכל על הנוף מהחלון, פתאום השתררה דממה מוזרה וחשודה. "מה את עושה שם?" שאלתי אותה, מדמיין כבר איזה אסון חוללו אצבעותיה הקטנות על המסך הפרטי שלי.
וקולות של התינוקת שהיא היתה חתכו פתאום את אותו שקט מתוח.
"אני מסתכלת בתמונות", היא אמרה. עדיין תמימה. עדיין לא יודעת שתמונות ישנות נועדו רק להיות מצולמות ומשותפות, לא להיות נצפות ככה סתם.
