השבוע חל יום הולדתה העברי של אחת מגדולות השירה העברית, וכמו מקומו של לוח השנה העברי עצמו בתרבות, גם היא קצת נזנחה ונשכחה, וגם היא די חריגה.
לכל אחד יש את המנהגים הפרטיים שלו, הטקסים הפרטיים שבעיני אחרים נראים מוזרים, או אפילו מטורפים, ובעיניו שלו - הם נצחיים וחזקים כמו נדר. הם השלד שמחזיק את חייו, ואולי גם את חיי האחרים שסביבו. כל אחד מתאים את עצמו לחוקי חיים, אבל לא כל אחד הוא אמן בנשמתו, שממציא את החוקים של חייו.
גם הכפר הקטן קפליץ שברוסיה הלבנה, המקום שבו נולדה, ומעולם לא עזב את נפשה, לא היה העיירה היהודית הטיפוסית של הגולה. חיו בו בין הגויים רק שלוש משפחות יהודיות, וביניהם משפחת ז'לזניאק. נחום ומרייסה, שנאבקו שנים כדי להצליח ללדת. כשתצליח להיוולד סוף סוף יוכבד, בשנת 1901, אחרי הפלות רבות, תקבע מרייסה, נצר למשפחת שניאורסון החב"דית, נדר חריג וקשה: היא לעולם לא תנשק ולא תלטף את ילדתה. סגולה נגד עין הרע.
הנה, כך התחילו חייה. בחוק חסר תקדים שהוכתב להם. וכך היא תמשיך, ותטווה את חייה עם נדרים ומנהגים ייחודיים, שיהיו לחם חוקה.
בגיל 17 שינתה יוכבד את שם משפחתה. היא כבר ידעה שתהיה משוררת, אחת מ"בנות מרים", כפי שכינה אותן ביאליק, ובעקבות מרים המקראית, אחות משה – המשוררת העברית הראשונה – היתה ליוכבד בת-מרים.
ספר השירים של אותו ביאליק היה הפרס שלה שבע שנים לפני כן. הפרס שהעניק לה אביה, על שלמדה בעל פה פרקי תנ"ך - להביע את שביעות רצונו מלימוד העברית. שנים רבות אחר כך, שוב פגשה את ביאליק כפרס – פרס ביאליק שניתן לה בשנת 1964, ואיתו חזרה לילדותה. "שנות ילדותנו שם נשארו מאחורינו", היא סיפרה, "סגורות ונעולות כגן פורח ללא שינוי. שם עודני יושבת על מפתן הדלת ומשננת את הפרקים".
מכאן והלאה היתה לאחת מעמודי התווך של השירה העברית המתחדשת – כלת פרס ברנר, פרס ביאליק, פרס חיים גרינברג, ופרס ישראל לשירה. אבל תמיד היתה חדה וחריגה גם בעולם חייה וגם בעולם השירה. גם בהיותה אם חד הורית לשני ילדים, מאבות שונים, וגם כשבניגוד לשירה ה"נשית" המקובלת, לא חששה לגעת בנושאים ה"גבריים", האוניברסליים, ההיסטוריים: המהפכה, התקומה, וגם השואה – למשל במחזור "1943 - שירים לגיטו".
השירים שלה יחברו את נופי ילדותה עם נופי ארץ ישראל, בתיאורים של קול ייחודי – קול שלא מבטל, כפי שנדרש, את הגולה אל מול התקומה. נופי הכפר של ילדותה תמיד ישארו בעיניה "בירת העולם", והיערות שבשיריה תמיד ישארו היערות ההם, גם כשהביוגרפיה שלה תהפוך להיות נטועה היטב בתקומת ישראל. ברל כצנלסון תקף אותה על שהיא מעזה לכתוב שירים על "שם", בעוד אנו צריכים להלל את ה"כאן". אבל היא הסבירה לו שאלמלא השירים האלה על רוסיה, לא היתה יכולה לפרסם את השירים שלה על ארץ ישראל.
המתח הזה שבין "שם" ל"פה" ילווה את חייה לכל אורכם, רוחבם ועומקם, כפי שמעיד גם שם קובץ שיריה הראשון שראה אור בתל-אביב בשנת 1932, אבל כותרתו היא "מרחוק".
בזמן המהפכות ברוסיה, כשהשתייכה לחוג "האוקטובראים העבריים", פירסמה בבמות שונות את שיריה הראשונים, הנועזים. שם גם הכירה את שמעון הבונה, שהיה לאבי בתה הבכורה. הבת, מרייסה נולדה ב-1925, ונקראה על שם אותה אם שנדרה לא ללטף את בתה.
שמעון הבונה נרצח במהלך ה"טיהורים" הסטליניסטיים בסיביר בשנת 1937, אבל עוד שנים לפני כן לא נשארה איתו יוכבד להקים משפחה כמקובל. נפש חריגה כמוה לא רצתה בכך. וכשהכירה את חיים הזז, האהבה אליו הביתה אותה לעבור, לבדה עם מרייסה התינוקת, לחיות איתו בפריז, וללדת איתו את בנה, לו קראה על-שם אביה, נחום (זוזיק), בשנת 1928.
ושוב, הבורגנות המשפחתית תהיה ממנה והלאה. באותה שנה, כשהיא שוב נושאת בזרועותיה תינוק בן עשרה חודשים, עלתה לישראל. חיים הזז נשאר שם. הוא יעלה לארץ רק שלוש שנים אחר כך.
בארץ גידלה לבדה את שני ילדיה, בבית שהיו בו חוקים ומנהגים – אבל שוב אלה היו החוקים והמנהגים הפרטיים שלה. היא פנתה לאנשים תמיד בגוף שלישי. היא חגגה את השבת ואת החגים כפי שהיא ראתה אותם. היא שלחה גמדים לצחצח את נעלי הילדים רק כפרס על התנהגות טובה שלהם. היא אסרה על ילדיה לחזור הביתה אם שכחו משהו – זה סימן רע, היא אמרה.
והיא המשיכה לכתוב שירים, והיתה חלק מחבורת המשוררים העבריים בארץ ישראל, שהעריכו מאוד אותה ואת שירתה: רחל, אברהם חלפי, לאה גולדברג, אברהם שלונסקי, ונתן אלתרמן, שאמר על ספר שיריה "שעה גדולה לשירתנו. כמתוך סער פתאומי ורצוף של שירה, אתה יוצא מאצל הספר הזה. אתה חש כי משהו פשוט מאוד ונדיר מאוד התחולל זה עתה סביבך".
אבל נטיעתה הסופית בתקומה הישראלית התרחשה במלחמת השחרור, ושם גם נעקרה ממנה שירתה. זה קרה במאי 1948, כשבנה זוזיק, שהיה למפקד כיתה בפלמ"ח, נפל בקרב על הר-הצופים.
עם מותו יוכבד בת-מרים גזרה על עצמה שתיקה. הגיע תורה לנדור נדר. מאז אותו יום היא לבשה שחורים בלבד, צמה בכל ימי שני וחמישי, וביקרה את קברו בהר-הרצל בכל שבוע. שום דבר חשוב לא נעשה בבית בימי שני - יום שני היה היום שבו זוזיק נפל. היא כתבה הרבה, בעיקר זעקות שבר במכתבים ויומנים אישיים, אבל לא פירסמה את כתביה עוד, וכמעט לא יצאה מביתה.
בתקופות שבהן מרייסה חייתה בחו"ל, החל משנות החמישים של המאה הקודמת, כתבה בת־מרים מכתבים לבתה. יום יום, ולפעמים פעמיים ביום. מכתבים ארוכים, עמוסים, על כל מה שהתחולל בה. כך התמידה במנהגיה ובנדריה גם שלוש שנים לפני מותה, כשהיא כבר חולה וכמעט עיוורת.
כשהיא נושאת על גבה את נדר אריכות הימים של אמה, ונושאת בנפשה את הנדר שלה עצמה בעקבות מותו בטרם עת של בנה, נפטרה יוכבד בת-מרים בשנת 1980, והיא בת 79.
בתה, מרייסה, שבחרה לשבור את שושלת השירה הכבדה, ולהתמחות כחוקרת גנטיקה, נפטרה בשנה שעברה. אבל לא לפני שסייעה להוציא לאור את כל כתבי האם מכל התקופות, כולל אלה הגנוזים.
לכל אחד יש את המנהגים הפרטיים שלו, הטקסים הפרטיים שבעיני אחרים נראים מוזרים, או אפילו מטורפים, ובעיניו שלו - הם נצחיים וחזקים כמו נדר. הם השלד שמחזיק את חייו, ואולי גם את חיי האחרים שסביבו. כל אחד מתאים את עצמו לחוקי חיים, אבל לא כל אחד הוא אמן בנשמתו, שממציא את החוקים של חייו.
גם הכפר הקטן קפליץ שברוסיה הלבנה, המקום שבו נולדה, ומעולם לא עזב את נפשה, לא היה העיירה היהודית הטיפוסית של הגולה. חיו בו בין הגויים רק שלוש משפחות יהודיות, וביניהם משפחת ז'לזניאק. נחום ומרייסה, שנאבקו שנים כדי להצליח ללדת. כשתצליח להיוולד סוף סוף יוכבד, בשנת 1901, אחרי הפלות רבות, תקבע מרייסה, נצר למשפחת שניאורסון החב"דית, נדר חריג וקשה: היא לעולם לא תנשק ולא תלטף את ילדתה. סגולה נגד עין הרע.
הנה, כך התחילו חייה. בחוק חסר תקדים שהוכתב להם. וכך היא תמשיך, ותטווה את חייה עם נדרים ומנהגים ייחודיים, שיהיו לחם חוקה.
בגיל 17 שינתה יוכבד את שם משפחתה. היא כבר ידעה שתהיה משוררת, אחת מ"בנות מרים", כפי שכינה אותן ביאליק, ובעקבות מרים המקראית, אחות משה – המשוררת העברית הראשונה – היתה ליוכבד בת-מרים.
ספר השירים של אותו ביאליק היה הפרס שלה שבע שנים לפני כן. הפרס שהעניק לה אביה, על שלמדה בעל פה פרקי תנ"ך - להביע את שביעות רצונו מלימוד העברית. שנים רבות אחר כך, שוב פגשה את ביאליק כפרס – פרס ביאליק שניתן לה בשנת 1964, ואיתו חזרה לילדותה. "שנות ילדותנו שם נשארו מאחורינו", היא סיפרה, "סגורות ונעולות כגן פורח ללא שינוי. שם עודני יושבת על מפתן הדלת ומשננת את הפרקים".
השירים שלה יחברו את נופי ילדותה עם נופי ארץ ישראל, בתיאורים של קול ייחודי – קול שלא מבטל, כפי שנדרש, את הגולה אל מול התקומה. נופי הכפר של ילדותה תמיד ישארו בעיניה "בירת העולם", והיערות שבשיריה תמיד ישארו היערות ההם, גם כשהביוגרפיה שלה תהפוך להיות נטועה היטב בתקומת ישראל. ברל כצנלסון תקף אותה על שהיא מעזה לכתוב שירים על "שם", בעוד אנו צריכים להלל את ה"כאן". אבל היא הסבירה לו שאלמלא השירים האלה על רוסיה, לא היתה יכולה לפרסם את השירים שלה על ארץ ישראל.
המתח הזה שבין "שם" ל"פה" ילווה את חייה לכל אורכם, רוחבם ועומקם, כפי שמעיד גם שם קובץ שיריה הראשון שראה אור בתל-אביב בשנת 1932, אבל כותרתו היא "מרחוק".
אֶת־הַמֶּרְחָק, שֶׁנָּח / בֵּינִי וּבֵינְךָ - / אֶעֱבֹר כֻּלּוֹ / וּלְפָנֶיךָ אָבוֹא. / אֶת־כֻּלּוֹ, הַכָּחֹל, / אֶכְבֹּש, / כִּנְשִׁימָה אֶבְלָעֵהוּ, / וְאָבוֹא / לֵאמֹר דְּבַר־מָה לְךָ. / מָה אֹמַר?
(מתוך "מרחוק")
בזמן המהפכות ברוסיה, כשהשתייכה לחוג "האוקטובראים העבריים", פירסמה בבמות שונות את שיריה הראשונים, הנועזים. שם גם הכירה את שמעון הבונה, שהיה לאבי בתה הבכורה. הבת, מרייסה נולדה ב-1925, ונקראה על שם אותה אם שנדרה לא ללטף את בתה.
שמעון הבונה נרצח במהלך ה"טיהורים" הסטליניסטיים בסיביר בשנת 1937, אבל עוד שנים לפני כן לא נשארה איתו יוכבד להקים משפחה כמקובל. נפש חריגה כמוה לא רצתה בכך. וכשהכירה את חיים הזז, האהבה אליו הביתה אותה לעבור, לבדה עם מרייסה התינוקת, לחיות איתו בפריז, וללדת איתו את בנה, לו קראה על-שם אביה, נחום (זוזיק), בשנת 1928.
ושוב, הבורגנות המשפחתית תהיה ממנה והלאה. באותה שנה, כשהיא שוב נושאת בזרועותיה תינוק בן עשרה חודשים, עלתה לישראל. חיים הזז נשאר שם. הוא יעלה לארץ רק שלוש שנים אחר כך.
בארץ גידלה לבדה את שני ילדיה, בבית שהיו בו חוקים ומנהגים – אבל שוב אלה היו החוקים והמנהגים הפרטיים שלה. היא פנתה לאנשים תמיד בגוף שלישי. היא חגגה את השבת ואת החגים כפי שהיא ראתה אותם. היא שלחה גמדים לצחצח את נעלי הילדים רק כפרס על התנהגות טובה שלהם. היא אסרה על ילדיה לחזור הביתה אם שכחו משהו – זה סימן רע, היא אמרה.
אֲנִי מַבֶּטֶת בָּהּ נִפְעֶמֶת / נִדְמֶה: הִנֵה זֶה אַךְ / בְּחֵן קְדוּמִים, בִּשְׁחוֹר וְלַהַט / עָלְתָה מִן הַתַּנַ"ךְ.
וְגֶשֶׁר פָּז נִתְלֶה מִמֶּנָה / אֶל אֶרֶץ הָעִבְרִים. / וְזִכְרוֹנוֹת יְמֵי הַחֶסֶד / בַּנֶּפֶשׁ מִתַּמְּרִים.
(מתוך "עבריה", שיר שהקדישה רחל ליוכבד בת-מרים)
והיא המשיכה לכתוב שירים, והיתה חלק מחבורת המשוררים העבריים בארץ ישראל, שהעריכו מאוד אותה ואת שירתה: רחל, אברהם חלפי, לאה גולדברג, אברהם שלונסקי, ונתן אלתרמן, שאמר על ספר שיריה "שעה גדולה לשירתנו. כמתוך סער פתאומי ורצוף של שירה, אתה יוצא מאצל הספר הזה. אתה חש כי משהו פשוט מאוד ונדיר מאוד התחולל זה עתה סביבך".
אבל נטיעתה הסופית בתקומה הישראלית התרחשה במלחמת השחרור, ושם גם נעקרה ממנה שירתה. זה קרה במאי 1948, כשבנה זוזיק, שהיה למפקד כיתה בפלמ"ח, נפל בקרב על הר-הצופים.
עם מותו יוכבד בת-מרים גזרה על עצמה שתיקה. הגיע תורה לנדור נדר. מאז אותו יום היא לבשה שחורים בלבד, צמה בכל ימי שני וחמישי, וביקרה את קברו בהר-הרצל בכל שבוע. שום דבר חשוב לא נעשה בבית בימי שני - יום שני היה היום שבו זוזיק נפל. היא כתבה הרבה, בעיקר זעקות שבר במכתבים ויומנים אישיים, אבל לא פירסמה את כתביה עוד, וכמעט לא יצאה מביתה.
אמהות אמהות בעולם – כחומה עמוֹדנה לשמור ולהגן על ילדיכן, כי בלעדיהם אין ולא כלום – בלעדם המוות מהלך בגופכן הצונן האילם. – זוזיק זוזיק על שמך אני נופלת ומשוועת באלם דומיה – זוזיק בני, זוזיק זוזיק שלי –
(מתוך העזבון של יוכבד בת-מרים)
בתקופות שבהן מרייסה חייתה בחו"ל, החל משנות החמישים של המאה הקודמת, כתבה בת־מרים מכתבים לבתה. יום יום, ולפעמים פעמיים ביום. מכתבים ארוכים, עמוסים, על כל מה שהתחולל בה. כך התמידה במנהגיה ובנדריה גם שלוש שנים לפני מותה, כשהיא כבר חולה וכמעט עיוורת.
כשהיא נושאת על גבה את נדר אריכות הימים של אמה, ונושאת בנפשה את הנדר שלה עצמה בעקבות מותו בטרם עת של בנה, נפטרה יוכבד בת-מרים בשנת 1980, והיא בת 79.
בתה, מרייסה, שבחרה לשבור את שושלת השירה הכבדה, ולהתמחות כחוקרת גנטיקה, נפטרה בשנה שעברה. אבל לא לפני שסייעה להוציא לאור את כל כתבי האם מכל התקופות, כולל אלה הגנוזים.
אילו ניתן לי להעלות את כל אשר כתבתי באש! אילו יכולתי למחוק את שמי מהספרות! החטא, הפשע בעצם קריאתי זו, בעצם אהבתי זו אליך שעמדה מרחוק אין אונים ועיוורת - ארורה אני!
(מתוך העזבון של יוכבד בת-מרים)
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה