יום בירושלים

כשהכרתי את אשתי היא גרה בירושלים. התאהבתי בה בכל זאת. בתקופה ההיא נסעתי לירושלים יותר פעמים מבכל חיי לפני-כן, וכנראה גם בכל חיי בעתיד. אולי עדיף לומר "עליתי לירושלים". זה ביטוי שמעניק נופך רציני וטקסי לעניין, גם אם עושים את זה פעמיים בשבוע. לירושלים תמיד "עולים", עוד מהימים שבאמת היו עושים את זה ברגל. אבל היום יש כביש מהיר ומודרני, וכשעולים בו לירושלים, הוא מתפתל ימינה ושמאלה, כאילו הוא מנסה להראות לך חלופות ולשאול אותך "אתה באמת בטוח שאתה רוצה להגיע לשם?". את העקשנים כמוני זה לא מרתיע. להיפך, הם משתדלים להסתכל ישר קדימה, ולהאיץ את הנסיעה, עד שהם נעצרים בפקק שיוצרת איזו משאית שתמיד נתקעת בשוליים של אחד הסיבובים.

חשבתי שהתקופה הזאת בחיי עברה, ושירושלים תישאר בירה נצחית של זכרונות נעימים בלבד, אבל בשבת האחרונה מצאתי את עצמי שוב במעלה כביש מס' 1. לשמחתי הפעם לא היו פקקי תנועה, וגם הגשם המסורתי הגיע בדיוק בזמן. ביקרנו בשכונת קטמון – שהיא שכונת ילדות-אהבתנו מאז, ואפילו חשבנו לקפוץ לאותה דירה שספוגה בחוויות שלנו, אבל נזכרנו כמה שנאנו בעצמנו ביקורי הפתעה כאלה שם, אז ויתרנו על זה.

גם בלי רומנטיקה אישית, עיר הבירה שלנו היא עיר הקודש. למעשה היא עיר כל-כך קדושה, עד שנדמה שאין דת לכל אורך ההסטוריה שלא מצאה בה איזו פינה שמצדיקה מלחמה ממושכת בדתות האחרות. אולי בגלל כל הקדושה הזאת, אני מרגיש בירושלים תמיד כמו תייר. ירושלים תמיד היתה מדינה בתוך מדינה, עוד לפני שגנבה לה את הקונספט "מדינת תל-אביב". העיר הזאת היא מיקרורוסמוס שמייצג נאמנה את ישראל כולה, ורק בגלל זה ראוי שתהיה עיר הבירה שלנו. בירושלים יש שוויון מלא: חילונים, חרדים, ערבים, נזירים, אוהדי בית"ר – כולם שונאים זה את זה באופן שווה.

על דבר אחד כולם כנראה מסכימים: ירושלים היא עיר מיוחדת ויוצאת דופן. אלא שהנסיון לתפוס ולהגדיר את הייחוד הזה מתגלה שוב ושוב כבלתי-אפשרי, כמעט כמו ההתפתלות בין הרחובות והסמטאות שלה. יש כמובן את השפה הירושלמית, שכולם אוהבים לצטט. היא ללא ספק מיוחדת. אבל ביקור בתל-אביב או אפילו באשקלון יראה ששפה מיוחדת יש בכל עיר, רק שבאף מקום אחר לא נהוג לכתוב על זה שירים. ירושלים היא גם לא העיר היחידה עם הפרעה נפשית שקרויה על-שמה. אני אישית, למזלי, לא לקיתי אף-פעם ב"סינדרום ירושלים", אבל מצד שני אף פעם גם לא אימצתי את "סינדרום תל-אביב" – כלומר אף פעם לא האמנתי שאני סלב ושהמרתף המתפורר שמציעים לי לגור בו הוא דירת סטודיו בסוהו של ניו-יורק.

נראה, אם ככה, שהעובדה שירושלים קיימת המון המון שנים היא בעצם הדבר היחיד שגורם לאנשים להיות כל-כך אובססיביים בנסיון לריב עליה, ולהחריב אותה כבר. כי יש לירושלים הסטוריה אדירה, וקדושה עמוקה – אבל משא האבנים הזה רק מכביד עליה לפעמים. יותר מהכל, ביקור בירושלים הוא מראה לנפש: הוא חושף לנו את הקיצוניות והרגשנות ששולטות בנו, ושאנחנו מנסים כל-כך להסתיר. כל אחד רוצה את ירושלים לעצמו ובדמותו, ולכן כנראה היא לעולם לא תהיה שלמה ורגועה.

בשבת חורפית כזאת בירושלים כל התסביכים הבינלאומיים האלה נראים רחוקים. אני זוכר את התחושה הזאת עוד מהימים התמימים ההם של תחילת הזוגיות: ההליכה דרך האוויר הצלול, שמות הרחובות המוזרים, והקושי למצוא בית-קפה פתוח. גם הנשים בירושלים נראות אחרת: הן תמיד הולכות מהר ולבושות בצניעות, למרות שיש לי הרגשה שחלקן עושות את זה לא מתוך אמונה דתית, אלא מתוך האמונה התמימה שככה יהיה להן פחות קר.
גם לי תמיד קר בירושלים, ובקור הזה באותה שבת רעדה לי המחשבה הפשוטה והחותכת: ירושלים כנראה שייכת רק לכל אלה שמתעקשים ומסוגלים להסתגל לאוויר הצלול מדי שלה ולמטען הכבד שהיא נושאת. זה בעצם תמיד היה הייחוד המתגונן והמגן של העיר הזאת. כל השאר, כמוני וכמו רובנו, מוזמנים רק לבקר.

בניגוד למה שכולם אומרים, מאוד קל למצוא בנהיגה בירושלים את הדרך הנכונה: ברגע שמבינים שהרחובות שלה בנויים לאורך הגאיות של הנחלים היורדים מההרים, רואים שכל רחוב ראשי מחליק בקלות אל הכביש המוביל לתל-אביב. וצריך להודות, גם מאות השלטים מאירי העיניים שמכוונים אל היציאה מן העיר עוזרים לזה.

כי בסופו של יום, הבריחה מירושלים היא כורח המציאות, בדיוק כמו העליה אליה. יש קדושה בירושלים, ויש לה חשיבות הסטורית ולאומית אמיתית. אבל גם למי שגר שם זה לפעמים קצת יותר מדי. גם הירושלמים הכי אדוקים רוצים לפעמים לחיות בעיר רגילה, ולא בעיר שהיא "סלב" בינלאומי. זאת אולי הסיבה שהמקום היחיד שבאמת קדוש לישראלים – נמל התעופה בן-גוריון – נמצא למעשה בין שני הקצוות. זה המקום שאליו אנחנו בורחים מכל קצוות הטירוף הקיומי שלנו, ממדינת תל אביב ומדינת ירושלים, אל מדינות אחרות, פחות קדושות, אבל יותר הגיוניות.

וכך גלשתי במורד הכביש המהיר לגוש-דן. השמש שקעה וצבעה את השמים בין העננים, ואלפי שנות מסורת יהודית פעמו בי: פשוט לא יכולתי להתחמק מהתחושה שהנסיעה הזאת החוצה מירושלים, בצאת השבת, היא תחליף מצויין לטקס הבדלה.

מפני הפחד עצמו

אחרי שבוע מתוח של אזעקות, רקטות, ורעש מאיים של פרשנים בטלוויזיה, התיישבתי לכתוב קצת על הפחד. הספקתי רק ללגום מעט מהקפה, ואז הופרה השלווה הזאת עם הדיווח על הפיגוע באוטובוס בלב תל-אביב.

אבל לא היינו צריכים את הפיגוע הזה כדי לדעת שבחזית הדרומית, ובעורף כולו, מתנהלת מלחמה. ואני כותב "מלחמה", כי בשנים האחרונות משתדלים לברוח כאן מהמילה הזאת – כנראה בגלל שמפחדים ממנה. ולא שחסרות כאן תקופות של לחימה, רק שתמיד משום מה קוראים להן "מבצע". אפילו "מלחמת לבנון השניה" התחילה כסתם מבצע, ונזקקה ליחסי ציבור ולוועדת חקירה ממלכתית עד שזכתה לעלות בדרגה.

בשבוע שעבר, כשנשמעה האזעקה בגוש-דן, הנחנו בזהירות את ספלי האספרסו בצד, לקחנו את התינוקת ועלינו למקלט. זאת לא טעות – מתוך מוזרות ארכיטקטונית וטופוגרפית, המקלט שלנו נמצא דווקא בקומה הראשונה של הבניין, ובכל זאת הוא עדיין תת-קרקעי. יש בזה אולי סמליות מסויימת, אבל כשהתותחים רועמים והפחד גובר אין זמן לסמליות, אז הבטחתי לעצמי לחשוב על זה כשאפשר יהיה שוב לשתות כאן קפה בלי רגשות-אשם.
בין קירות הבטון המאובקים חייכנו חיוכים של נימוס אל השכנים, והעמדנו פנים שאנחנו מקשיבים להם, בזמן שהם העמידו פנים בדיוק כמונו – וכולנו בעצם חיפשנו באוזנינו את קול הפיצוץ העמום שיבשר שהכל בסדר ואפשר לצאת. אבל בטלוויזיה המלחמה המשיכה, ובכירי הטרוריסטים מעזה אמרו (ממקום מחבואם, כמובן) שהם עדיין לא מפחדים למות.

מלחמה היא באמת דבר מפחיד, במיוחד כשאתה בעורף, והנשק שלך הוא רק הבטון וחוסר-האונים. טעמנו רק מעט מזה כאן, ואנחנו רק יכולים לדמיין מה מרגישים אנשים שחיים תחת איום מתמיד – לדמיין אבל לא להרגיש באמת. אנחנו יכולים רק לקחת את התינוקת בזרועותינו מהר, ולדמיין איך זה לעשות את זה מדי כמה דקות, באמצע הלילה, ועם הרבה פחות זמן לחשוב על הדברים, או להתלבש בצורה מכובדת ואופנתית.

אנחנו מקווים שהילדים כאן לא הרגישו בזה. הם לא עוסקים בדקויות. העולם מובן להם במושגים פשטניים של טובים, רעים, טילים וגולים. אנחנו, המבוגרים, אומרים שהפשטנות הזאת עוזרת להם להגדיר את הפחד, ואולי להתמודד איתו. אבל אנחנו, המבוגרים, אומרים את כל זה כדי להתמודד עם הפחד בעצמנו. כי אנחנו עושים בדיוק מה שהילדים עושים, וכל ההבדל הוא שאנחנו יודעים לקרוא לזה במושג המקצועי "הדחקה".

יש שני סוגים של פחד. יש פחד משתק ומקפיא, ויש פחד מדרבן. יש פחד שסוגר אותנו ומדכא, ויש פחד שמאתגר אותנו ומעמיד אותנו במבחן. אבל הגדול מכולם הוא הסוג השלישי: הפחד מפני הפחד עצמו. הפחד מפני מה שאנחנו עלולים לגלות על עצמנו. הפחד להודות במה שעלול לקרות לנו אם ניתן לחרדות להשתלט.
כי האמת היא שאם רק רוצים, בכל רגע בחיים אפשר וראוי לפחד. כל אדם שעובר מולנו ברחוב עלול לפגוע בנו. כל מטר שאנחנו עוברים בנהיגה במכונית הוא נס. וכל רגע שאנחנו מתעלמים מכל זה הוא רגע של חיים שנקנו בזכות אמונה עיוורת. בבחירה בין "העיקר לא לפחד כלל" לבין "אשרי אדם מפחד תמיד" אנחנו בוחרים לספר לעצמנו שאנחנו בכלל לא פחדנים, אלא זהירים – כמו שהקמצן מספר לעצמו שהוא רק מחושב וחסכן. אלא שמי שלא יודע לפחד, לא יודע גם מהי אמפתיה ועכבה מוסרית, ולכן אנחנו מקפידים לפחד רק כשיש לזה הצדקה אמיתית – כמו דאגה ליקרים לנו, או כסף ששילמנו מראש עבור כרטיס לסרט אימה בקולנוע.

כשאתה צעיר אתה באמת מפחד בעיקר על אחרים. אתה מתקשר להורים מהמוצב בצבא כדי לברר האם הם בסדר, וכשאתה כבר בבית הפחד הגדול ביותר על עצמך הוא שיקרה לך משהו ויגלו איזה אתר אינטרנט מביך נשאר פתוח אצלך במחשב.
אבל כשיש ילדים בבית, זה משנה את כללי המשחק. ולא בגלל שמותר פתאום לפחד, אלא בדיוק להיפך - בגלל שדווקא כשאנחנו יותר דואגים ועמוסי חרדות, אסור לנו להראות לילדים שאנחנו מפחדים ונבהלים, אפילו מקול של אופנוע שנשמע כמו אזעקה. למעשה, הפחד הכי גדול של ההורות הוא לאבד את התדמית החזקה שיש לנו בעיני הילדים שלנו.

כשחזרנו מהמקלט, שיחקנו עם התינוקת כדי להרגיע אותה, וגם כדי לגלות שהיא זאת שמרגיעה אותנו. כן, ילדים משפיעים על החרדות שלנו גם בכיוון ההפוך: במילה אחת, או חיוך תמים וקטן, הם יכולים להשכיח לרגע את הכל, ולהמיס את כל צרות העולם.

החיים שלנו הם מורכבים, ויש בהם הרבה סוגים של פחד, אבל אנחנו זקוקים לכל הסוגים האלה. הפחד הוא כלי הישרדותי של כל יצור חי – וכשתיגמר המלחמה, נוכל אולי לחזור ולפחד מדברים פשוטים ויומיומיים יותר, כמו דקירות ורציחות על רקע חניה או סיגריה.

שיגועי מזג-האוויר

השבועיים האחרונים היו סוערים. זה התחיל עם הסופה הבאמת קטלנית "סנדי" בארה"ב, המשיך בסערות שהתחוללו באינטרנט בעקבות חשיפה של זיופי תמונות שכאילו צולמו באותה סופה, ולקינוח הופתענו כרגיל גם בישראל מזה שיורד קצת גשם בחודש נובמבר.

בכל שנה יש כאן שבוע כזה שמתחיל בגשמים עזים – מה שמביא את כל הבתים להתגייסות זוגית להחליף בארון בין בגדי החורף לקיץ, רק כדי לגלות שמיד למחרת חוזר השרב. אז אמנם לא זכינו לחיות במקום שבו יש סופות טורנדו והוריקנים, אבל בכל-זאת הקפדנו לטפח את היכולת לא להצליח להתמודד אפילו עם גשמים פשוטים, כדי שנוכל לייצר קטסטרופות גם מהחורף הצנוע שיש לנו כאן. גם בלי הפסיכים שרודפים בחו"ל אחרי סופות, בכל שנה אפשר לסמוך על אותו עץ שיפול ואותו רחוב שיוצף כדי לייצר תמונות דרמטיות למהדורות החדשות - תמונות שתוכלו לראות מיד אחרי שתחודש אספקת החשמל, שהפסיקה עם הטיפות הראשונות.

מזג-האוויר בעולם, כך מספרים, הולך ומשתגע. מצד אחד יותר סופות וקור קיצוני, ומצד שני התחממות גלובלית שמאיימת להמיס את הקרחונים. כלומר, באופן ודאי העולם בדרך לעוד עידן קרח. או בדרך להפוך למדבר שומם. או בדרך למלחמה עולמית שתכריע את הויכוח המר הזה בין המדענים.
בישראל, בכל מקרה, לא מחכים שהעולם יחליט. בחודש שעבר היה כאן תרגיל של פיקוד העורף, שבין היתר בדק תרחישים של סופה קשה עם גלי צונאמי. כמו שאמר פעם מאיר אריאל - היה באמת תרגיל מוצלח. בעיקר היו מרוצים כאן מהמסקנה שטוב שאנחנו לא חיים לחוף האוקיאנוס השקט, כי אין לנו מושג איך היינו מתמודדים עם דברים מהסוג שיש שם.

בחו"ל באמת קר יותר. לפני כמה שנים הביא אותי שילוב של אילוצי עבודה, תמימות וחוסר ידע לעיר הרוחות שיקגו, בחודש דצמבר. בשלב מסויים חשבתי שיהיה נחמד לצאת להפסקת סיגריה. זה באמת היה רומנטי ויפה עם השלג מסביב, עד שגיליתי פתאום שהסיגריה נפלה כי קפאו לי האצבעות.
מאז אותו יום כבר לא קר לי. המוח הנחיל לכל הגוף שלי את ההבנה שבישראל אף פעם לא קר באמת. כלומר, עד שיש לך ילדים, ואתה מוצא את עצמך מלביש אותם בשיטת הבצל – עשרות שכבות תוך התעלמות מהבכי. לא תמיד התוצאה מחמיאה מבחינה ויזואלית, אבל בימים כאלה לא אכפת לי שהתינוקת שלי מגיעה לגן כשהיא נראית כמו כדור צבעוני מדי. אף אחד במילא לא יצחק עליה שם, כי אף אחד לא יכול לצחוק כשהוא רועד מקור. חוץ מזה, זה גם חינוך טוב למנהגי לבוש צנועים.

למרות הכל ולמרות הקור, את ירח הדבש שלנו בחרנו לבלות גם בחורף וגם בחו"ל. נסענו לטוסקנה, ושכרנו רכב עם גג נפתח. הבחור בחברת ההשכרה חייך אל שמי הגשם, ואמר שלא נראה לו שבאמת נשתמש בזה. אבל הוא כנראה לא פגש ישראלים שמשלמים על משהו מראש. אמרתי לאשתי ללבוש משהו חם וצנוע יותר, הפעלתי את החימום במושבים של המכונית, ולחצתי על כפתור הפלא. היא הסתכלה עלי לרגע באותו מבט של הבחור ההוא מההשכרה, אבל אחרי רגע הסכימה, כי היא רק מכונית, ומכוניות עושות מה שאומרים להן.

אני מזכיר את זה לא כחוויה מתקנת לאפקט הרוח של שיקגו, אלא כי בדיעבד הסתבר לי שזאת השיטה הכי טובה לאהוב את החורף. בני-אדם הם יצורים שנכנעים בקלות להתניות, ועכשיו בכל פעם שיש כאן גשם, אני מריח שוב את הכרמים הרטובים של טוסקנה, וכל רחוב בגבעתיים נראה לי פתאום כמו סימטה בסאן-ג'ימניאנו.

כן, אני יותר סובל בקיץ ויותר מעדיף את החורף. למרות שהנטיה לבחור אם אתה אוהב קיץ או אוהב חורף היא טיפשית: כל אדם שפוי צריך לבחור דווקא בסתיו או באביב כעונה מועדפת. אבל יש משהו אפילו יותר טיפשי כאן. תשאלו מישהו למה הוא אוהב יותר את החורף, והוא יגיד לכם שזה בגלל שכיף להתכרבל מתחת לפוך ולשתות שוקו חם מול התנור. תשאלו מישהו למה הוא אוהב יותר את הקיץ והוא יגיד שזה כי כיף להשתכשך בים ולשתות שוקו קר מול הבריזה. כך שבכל מקרה אנשים בעצם רוצים להתכרבל בחורף או להתערטל בקיץ – כלומר מעדיפים שפשוט יהיה להם נעים, כמו בסתיו ובאביב.

אבל אם הבחירה היא בכל זאת רק בין חורף לקיץ, אני חושב שאפילו אנשים מוזרים שאוהבים לשבת בחדר סאונה דווקא ביולי-אוגוסט יודו שהחורף יותר רומנטי, עם שמיכת הפוך והשוקו וסגנון הלבוש הצנוע. מחקרים גם הוכיחו שבחורף גובר היצר המיני. החסרון היחיד הוא שבאותה מידה החורף גם מגביר את הקושי הפיזי לממש את אותו יצר מיני. וזאת כנראה הסיבה היחידה לכך שיש עדיין אנשים שמעדיפים את הקיץ, או לכל הפחות מחפשים ריגושים אחרים בחורף – כמו לצלם מקרוב סופות טורנדו, או לסדר שוב ושוב את הבגדים בארון.

מכירת סוף האופנה

הדבר הכי ישראלי הוא לדבר בנחרצות על נושא שאתה לא מבין בו כלום. אבל למרות שאני ישראלי, לפני שהתיישבתי לכתוב כאן על ענייני האופנה עשיתי תחקיר מעמיק. התחקיר שלי כלל דפדוף חסר-סבלנות במדורים הפרסומיים של "בלייזר", תהיות לגבי מי מעז לקנות את מה שרואים שם, ודיון סוער עם אשתי, שהבהירה לי סופית שאני באמת לא מבין בזה כלום.

היא צודקת. אני אמנם מאוד קנאי לאסתטיקה ועיצוב, אבל אני גם מינימליסט מושבע. בחיי היום-יום שלי למעשה ויתרתי כבר מזמן על נושא האופנה. שנים שאני תמיד לובש ג'ינס וחולצת טריקו שחורה, מלבד כמובן באירועים חגיגיים במיוחד – שם אני לובש חולצה אלגנטית שחורה. זה מחמיא לי – לא במובן של המראה החיצוני, אלא בכך שזה מדמה אותי לאלברט איינשטיין, שלבש תמיד אותה חליפה. רק שאצלי זה בלי החליפות, וגם בלי זה שאצל איינשטיין זאת סתם אגדה אורבנית, וזה לא באמת היה ככה.

בפעם האחרונה שהלכתי לקנות ג'ינס חדש ניגשה אלי מוכרת נמרצת ושאלה במבטא של מסטיק אם אני צריך עזרה. להפתעתה, עניתי "כן". ואז הסתובבתי עם הגב אליה, ואמרתי לה שאני צריך ג'ינס נוסף בדיוק כמו זה שאני לובש עכשיו. אחרי שהיא התאוששה מהפניית הישבן הפתאומית שלי, היא נתנה לי את מבוקשי, ועוד במבצע. כל ההליך ארך כחמש דקות. אמרתי תודה וסליחה, והתכוונתי לצאת לחגוג עם כוס קפה. פתאום, בזווית העין ראיתי את אשתי. הלב שלי החסיר פעימה. כבר הכנתי את עצמי נפשית לכך שהיא שוב תנזוף בי, אבל אז ראיתי שזאת סתם מישהי שלבשה במקרה חולצה עם הדפס ייחודי בדיוק כמו שיש לה.

כדי להמנע ממצבים מביכים כאלה, החלטנו ללכת יחד לקניון. אין ברירה – בזוגיות צריך לעשות פשרות, וחוץ מזה אין כמו יום של שופינג לחיזוק הבונדינג. "אתם צריכים עזרה?", שאלה המוכרת בקופצנות. "לא", אמרה אשתי, והתחילה בתהליך המייגע שיהפוך אותי מבחור מוזנח ומאושר לתאום של הדוגמן מהפוסטרים שבחנות. בחרנו לי מכנסיים וחולצה בצבע כלשהו, שאינו שחור, ונכנסתי לתא ההלבשה כדי להתחפש. כשיצאתי היא כבר לא היתה שם. אחרי כמה דקות של פאניקה מצאתי אותה מדפדת בקולבים של שמלות סוף העונה – הרי ידוע שלוח השנה של חנויות הבגדים מציין את סוף החורף בדיוק שכשמתחיל להיות קריר. "ראיתי את המילה 'סייל'", היא זרחה לעברי. "ראיתי את המילה 'קפה'", אמרתי לה, ונפרדנו איש-אישה לעיסוקיהם.

אומרים שהבגדים עושים את האדם. זה בעצם פרדוקס די מצחיק: אנשים רוצים שהבגד יעשה אותם ייחודיים, ואז הולכים לקנות משהו שכמוהו נמכרו כבר אלפי חתיכות, גם כי ככה עובדת התעשיה הזאת, וגם כי ההיא מ"חדשות הבידור" אמרה שזאת האופנה עכשיו. אז אולי בעצם אנשים לא רוצים להיות יותר מדי ייחודיים. זה הרי לא סוציאלי. אנשים רוצים להגדיר את עצמם דרך השתייכות לקבוצה. מכאן שהרעיון המוזר מאחורי אופנה הוא בעצם ליצור סגנון אסתטי שכמה שיותר אנשים יראו בו משהו שמוכיח כמה כל אחד מהם בנפרד הוא מיוחד במינו.

בני-נוער למשל, אוהבים מאוד להיות מיוחדים במינם. זה כנראה חלק מעיצוב הזהות העצמית שלהם – תהליך שגורם להם להתנסות בחוויות קיצוניות כמו אלכוהול, הפגנות פוליטיות, ולבישה של בגדים כמה שיותר מכוערים. אני זוכר שגם אני, כשהייתי צעיר, הרגשתי מאוד ייחודי כשלבשתי חולצות עם הדפס של "פינק פלויד" וגזרתי להן את השרוולים. האופנה השתנתה, ומה שנראה פעם מגניב יכול לגרום היום להרעלת עיניים, אבל אני מבטיח לכם שגם מה שנחשב היום "שיק" יראה אידיוטי בעתיד. ואז, כמובן, הוא יחזור בתור "רטרו". אם כי יש גם סכנה שמשהו נדפק בשיטה כולה, כי שמעתי שהיום האופנה האחרונה נקראת "היספטר" – שזה משהו שאם אומרים עליך אותו זה סימן שלא באמת הצלחת להיות כזה, אז לא ברור מה כבר אפשר להמציא אחר-כך.

כשאשתי הצטרפה אלי לקפה, אחרי שעתיים בערך, שנינו היינו מאושרים, כל אחד בדרכו – וזה מה שחשוב בזוגיות. רק אמרתי לה להדק קצת את המחשוף, כי בכל זאת אנחנו לא בשלב הזה של לבחור בקפידה בגד רק כדי לגרום למישהו אחר לרצות להסיר אותו ממך. בבית פרקנו את עשרות השקיות עם כל הבגדים שהיא קנתה, והקפדתי להחמיא לה על טעמה המשובח באופנה ובמבצעים.
"לאן אתה הולך?", היא שאלה כשפניתי שוב אל הדלת.
"להום-סנטר", אמרתי לה. "לקנות לך עוד ארון".

תיאוריית השקר

כשהייתי ילד, היה לי חבר שקרן. רק פעם אחת הייתי אצלו בבית – כי מסיבות ברורות הוא יותר אהב לשחק בחוץ, בין השרידים של המצודה הבריטית, החורשה שנטעו היצורים ממאדים, והצריף הנטוש בחצר בית-הספר, שבו גרה בלילה רוחו של איש הלגו הענק שמשחק בנו להנאתו.

היה לי ברור שהוא שקרן. הרי ידוע שאנשי לגו לא מתים אף פעם. אבל בלי להרגיש תמיד קינאתי בו. הכי רחוק שאני הגעתי בדמיון היה רומן אסור עם המורה לטבע מכיתה ח'. כל עולם החייזרים והמחתרות הסודיות של המרגלים היה רחוק ממני כמו מאדים ורוסיה. אבל אז קיבלתי את הקלטת ששינתה את החיים שלי.

הקלטת סיפרה לי בצורה מאוד מסודרת ומשכנעת שפול מקרטני מהביטלס בעצם מת כבר ב-1966. כולם מכירים את הסיפור, כולל כל ההוכחות שכמו תמיד בסיפורים כאלה, דווקא מרוב הנסיון להסתיר, איכשהו דלפו בזו אחר זו – וחלקן נוצרו אפילו עוד לפני שתאונת הדרכים של מקרטני התרחשה בכלל. אבל בחושך לפני השינה זה נשמע לי מאוד נכון. רק שלא יכולתי לספר על זה לאף אחד, כי היה לי ברור שאם אחשוף את הקלטת הסודית הזאת כולם יצחקו עלי. אפילו החבר השקרן.

משם ההתדרדרות היתה מהירה. למדתי מספרים ועיתונים ששום דבר הוא לא כמו שהוא נראה, ושיש תמיד הסבר אמיתי שאסור לדבר עליו. חוץ מבספרים והעיתונים ההם, שמישהו משום-מה נתן להם רשות לכתוב על הכל, כנראה כי זה חלק מתוחכם מהקנוניה. אבל עכשיו כשהתבגרתי הפכתי להרבה יותר מציאותי, ואני מוצא הסברים הרבה יותר הגיוניים לדברים. אני בטוח למשל שהנחיתה של הג'יפ הזה על המאדים בקיץ האחרון צולמה בדיוק באותו אולפן הוליוודי של הנחיתה על הירח.

ההסברים הפשוטים הם תמיד הנכונים יותר, יגידו לכם אלה שתומכים בעיקרון "תער אוקאם". אבל אל תאמינו להם. בריאת העולם בשישה ימים, למשל, היא תיאוריה הרבה יותר פשוטה מכל הפיזיקה הקוסמית של המפץ הגדול והנוסחאות המסובכות של הגנטיקה, ולהסביר את רצח קנדי כשיש לנו רק את לי אוסוולד בקומה השישית, זה הרבה יותר מסובך אפילו מלצפות בשלוש שעות של סרט שבו קווין קוסטנר מדבר במבטא דרומי. ואם אלה פני הדברים, אז תער אוקאם הזה הוא לא יותר מעוד דרך של שליטי הכוח המסתוריים לדכא את החשיבה שלנו – כי הרי זה מה שהם רוצים, שנחשוב שהכל תמיד הגיוני. אבל האמת, כמובן, הרבה יותר פשוטה. כל סיפורי הקונספירציה הטיפשיים האלה מגיעים רק ממקור אחד: ועדה סודית של שלושה אנשים עשירים מאוד, ששולטים במדיה ובמוחות שלנו בלי שנדע, דרך מנהיגי קש.

אף אחד לא רוצה להישמע כמו מטורף פרנואיד, אבל לכולנו הרבה יותר מעניין להמציא סיפורים מורכבים ודמיוניים. אנחנו עושים את זה כל הזמן, עוד מימי הציורים על המערות והצ'יזבטים של הפלמ"ח, ומפיקים (יהודים כמובן) מרוויחים מזה המון כסף בהוליווד. מסתבר שאנשים הם יצורים כל-כך מפותחים, שהם לא מתנהגים יפה גם כשמסבירים להם הכל בפשטות ונותנים להם את כל המידע. דווקא בעידן הנוכחי, כשכבר לא צריך להסתפק בכמה ספרים ועיתונים כמו פעם, מתגלה שיותר אנשים מאמינים שוויקיפדיה וגוגל הם רק עוד דרכים להסתיר את המידע החשוב והעסיסי באמת.

כשאני חושב על זה, תיאוריות קשר הן הדרך הכי טובה לכוון את המחשבות שלנו באופן שנוח למי שתבחרו שנוח לו עם זה. קונספירציות, באופן אירוני, דווקא מונעות מאיתנו לדעת מהי המציאות, במקרים שהיא באמת קונספירטיבית ומורכבת. חייזרים למשל, תמיד נראים אותו הדבר - דומים לבני-אדם, רק ירוקים וקצת יותר נמוכים ומגעילים - כי מישהו רוצה שלא נחשוב על האמת, והיא שבני-אדם שנראים רגילים לגמרי הם אלה שמגעילים.

אני מוצא בגוגל ובפייסבוק פרטים על החבר ההוא שלי, ומבין שהדרך שלו היתה הדרך הנכונה. הוא היום עשיר ומצליח כמו שיכול להיות רק מי שלא מכיר במציאות, ותמיד רואה את מה שאחרים לא מצליחים לראות בה. זאת תכונה נפלאה, יגיד ויצעק עליכם כל מאמן-אישי. אבל מצד שני, החבר ההוא שקרן פתולוגי, אז כנראה גם כל ההצלחות והעושר שלו מומצאים.