מאגר רגז טבעי

טוב, אז מה שקרה זה שתיכננתי כל השבוע לכתוב על ענייני כעס ועצבים, ואז הגעתי ליום רביעי בלילה אחרי שבוע מתיש של עבודה, עם תינוקת חולה, צינור מים מפוצץ בחצר, וקופת ועד-בית ריקה. והמשפטים המעטים שהספקתי לשרבט במחברת שלי במשך השבוע היו דלים מדי, לפי מה שהספקתי לקרוא בין פיהוק למיגרנה, ככה שבעצם נרדמתי מול דף ריק.
וזה היה מאוד מרגיז.

כל אחד יודע שזה לא בריא לכעוס. בכל יום מתים בעולם עשרות אלפי אנשים כתוצאה מכעס. לפעמים זה התקף-לב אחרי צעקות על נציג שירות טלפוני, ולפעמים סתם דקירה כי מישהו ביקש סיגריה ממישהו שבכלל לא מעשן. הבעיה הקטנה והמרגיזה היא שזה מאוד קשה להיות אחד כזה שלא כועס אף-פעם.

ובכל זאת, בכל בוקר מתעוררת בי איזו תקווה חסרת סיכוי שהיום שנפתח יסתיים ברוגע ובנעימות, כי הרי מה יותר מרגיע מחיוך של התינוקת שלך כשאתה מלביש אותה, שירה שלה במכונית בדרך לגן, ואז בכי קורע לב שלה כשאתה משאיר אותה שם והולך לעבודה. ואז הפקקים – הפקקים האיומים האלה שבאופן אירוני נוצרים רק על-ידי אנשים שמתעצבנים מהפקקים. והקריינית ברדיו נשמעת יותר מדי שמחה כשהיא מדווחת שאין לאן לברוח, אז כבר עדיף להעביר תחנה ולשמוע ראיון עם איזה פוליטיקאי שמתכחש לאינטרס הציבורי, או אפילו סתם אחד שלקח שוחד.

אבל הפקקים האלה מספקים גם הרבה זמן לחשוב. למשל לחשוב מה כל-כך מרגיז אותנו בהם. עבור גברים התשובה פשוטה: אנחנו יושבים בתוך כלוב מתכת שמסוגל תיאורטית כמעט לטוס, אבל מצליחים לסחוט ממנו בקושי אפס-עד-עשר-בשישים-שניות. ואנחנו, הגברים, נועדנו לנדוד, לשעוט, לכבוש את המרחבים העצומים. ובמקום זה אנחנו תקועים, מדוכאים ומסורסים, קשורים לכיסא בתוך כלוב, כשמסביבנו עוד זכרים כאלה, שגם הם נאלצים להביע את מעט הגבריות שלהם באמצעות זה שהם גונבים לנו את הנתיב.
לעומת זאת, עבור נשים, כמו תמיד, התשובה הרבה יותר פשוטה: זה הכל בגלל הגברים. הרי הפורקן הכי יעיל לאלפי שנות דיכוי וקיפוח הוא ללמוד מהגברים איך להיות בהמה על הכביש ולא לתת לאף-אחד אחר להיכנס בפגוש של הרכב שלפניהן. זה פשוט מגיע להן. זאת זכות שנקנתה ביסורים. נקודה. סימן קריאה. וצופר.

אבל זה מוזר, כי בסוף הפקק מחכה העבודה, וזה לא ששם אפשר להירגע ולנוח.

כי שם, בעבודה, יש את הדבר המעצבן הזה שנקרא "אנשים אחרים", וגם כמובן את הדבר המעצבן השני שנקרא "עבודה". ושום דבר לא הולך בקלות שם, וכל הבעיות והתקלות הן כמו בועת אוויר בטפט שמדביקים על הקיר – הן רק עוברות ממקום למקום, ולא באמת נעלמות.
והמנהלים – הם הכי מרגיזים. כי בניגוד למה שמספרות כל התיאוריות המורכבות של ספרי הניהול, התפקיד הכי חשוב של מנהל הוא לתת לעובדים דרכים להתעצבן ולכעוס, ולמזלי אני נתקל שוב ושוב במנהלים שממש עושים את עבודתם על הצד הטוב ביותר.

ובדרך הביתה שוב הפקקים האלה, וזה מרגיז במיוחד כי איכשהו תמיד בכיוון ההפוך, בכביש שבו הייתי תקוע בבוקר, הכל פנוי עכשיו לגמרי, וכל הזכרים המיואשים והנקבות המדוכאות לקחו את כל הפוליטיקאים המושחתים דווקא לדרך שמובילה לבית שלי.

אני יודע שיוצא לי כאן טקסט קשה ומעצבן, אבל אני חייב להוציא את זה, כי כשאני מדבר על דברים כאלה בעל-פה לא תמיד מבינים, וזה בעצמו מאוד מכעיס. כי זה שאני לא מצליח להסביר למה התכוונתי לא נותן לאף אחד את הזכות לא להקשיב לי עד הסוף. וככה, אפילו עם העצבים שלי נשאר לבד, כאילו הם חבורה של דינוזאורים קטנים שנושכים אותי מבפנים ומאיימים להשאיר רק קליפה אדישה ומחוייכת שעלולה להתרסק בכל רגע לתוך עצמה. אז אני באמת משתדל להישאר רגוע, כי זה לא בריא להתעצבן – אפשר למות מזה. אבל אז, כשאני סוף סוף רגוע, בא פתאום מישהו ושואל אותי למה אני עצבני. וזה הרי הדבר הכי מרגיז בעולם.

וככה אני מגיע לערב, ושוב לא מספיק לכתוב בזמן את כל מה שרציתי, והתינוקת חולה ובוכה, וזה הרגע הכי מסוכן. כי מותר להיות עצבני ולכעוס, אבל חשוב להבין ולהבחין ממה בדיוק, וחשוב שזה יהיה מהסיבות הנכונות, ולא תמיד יש זמן וכוח לזכור את התפילה הקטנה והידועה: "אלוהים תן לי את האומץ לכעוס על עצמי בגלל דברים שעשיתי, את הכוח להתעצבן מדברים שעשו לי, ואת הזכות להתרגז כשאני לא מצליח להבחין בין השניים".

כי אולי לא באמת התרגלנו לחיים המודרניים האלה אם אנחנו צריכים לשלם כסף כדי להוציא את העצבים שלנו במכון כושר או אפילו בסופרמרקט, כשאנחנו חוזרים להיות קצת ציידים כמו פעם – צדים לחם שיפון מהמדף העליון, רודפים אחרי קופון שינצח את השיטה, ומוכנים להרוג את מי שפולש לטריטוריה שכבשנו בתור לקופה. אולי אנחנו עדיין סתם זכרים מיוזעים ונקבות מתוסכלות, וכולנו בעצם, בתוך-תוכנו, מחפשים ומחפשות לא את השלווה שתוציא אותנו מדעתנו, אלא את החופש הפשוט והקטן לכעוס כמו שצריך. פשוט לכעוס.

וזה בדיוק העניין שהבנתי, אחרי כל מה שבסוף כן הצלחתי לכתוב. אולי בעצם זה דווקא בריא להתעצבן ולכעוס. אולי זה דווקא משהו שעוזר לבן-האנוש לשרוד, או אפילו סתם לחיות. אולי – בניגוד למה שאומרים כל המעצבנים האלה שחוזרים מוארים ממנזרים בהודו – לכעוס זה דבר טוב.
נורא מרגיז שאני לא יודע לעשות את זה.

מנוח טורבו

אחרי כמה שנים של חיים סוערים, התעוררה אצלי בעיה קטנה. הבעיה היתה שבאותה שעה מאוחרת שבה כל הפאבים ומועדוני הבילוי נפתחים, אני כבר הייתי עייף ורציתי לישון. ככה זה, כנראה, כשאתה בוחר לחוות את חיי הרווקות הסוערים דווקא בגיל 40.
בשלב הזה אמרתי לעצמי "אוקיי, עוד חגיגה אחת אחרונה ואז אלך לנוח", והתחתנתי.
מאז אני לא נח לרגע.

המדע חוקר כבר שנים רבות מדוע בכלל אנחנו ישנים או אפילו רק נחים. יש המון סברות אפשריות, אבל מסתמן שהתשובה לתעלומה הזאת היא שאנשים פשוט נוטים להתעייף. חוץ, אולי, מאנשים שעובדים במחקר של נושא השינה. הם לא נחים לרגע, האנשים האלה, וממשיכים לחפש עבורנו עוד ועוד סיבות ותיאוריות, ועבורם עוד הצדקות להקדיש את הקריירה שלהם למקום עבודה שהוא בעצם מיטה.

אני, לעומת זאת, חוזר מהעבודה אחרי יום ארוך עם הרגשה תמידית שלא הספקתי כלום ולא עשיתי שום-דבר מועיל, מעבר לאותה רבע שעה של הבוקר, שבה אני מרשה לעצמי לשבת ברוגע עם כוס קפה ועיתון והמחברת שלי. וכשאני מגיע הביתה אני מניח את התיק בפינה, ויודע שעכשיו זה הזמן שלי לעצמי – הזמן שבו אני באמת יכול להרשות לעצמי להתנפל על סידור הבית, שטיפת הכלים, משחקים עם התינוקת, ותיקון של איזו נזילה בצינור מים כלשהו.

וככה זה בכל יום, עד שאני מגיע סחוט ומותש ליום שבת, שבו באמת אני יכול להרשות לעצמי לנוח. מיד אחרי שאסיים לארוז תיק כבד, לשכוח משהו ולחזור לקחת אותו מהבית, ולסחוב לחיק הטבע כמה כסאות, שולחן בינוני, צידנית שבתוכה מקופלת סעודה מלכותית, וכמה ילדים עייפים שאני לא מכיר בכלל, אבל הם כבר נרדמו על הכתף שלי, אז שיהיה.

אנחנו אף-פעם לא נחים באמת. לא כי אנחנו לא רוצים, אלא כי אנחנו לא יודעים איך. אולי פשוט שכחנו, כי החיים שלנו מלאים עכשיו בקליקים שמקפיצים אותנו לדבר הבא, ובמסכים שבהם אנחנו מספרים לכולם מה אנחנו רואים במסכים האחרים שיש לנו. יש לנו איזה חשש תמידי שאנחנו כל הזמן מפספסים משהו בחיים, או מפספסים את החיים עצמם, ושזה סוג של בזבוז זמן לישון ולנוח כשמולנו ניצבת עוד מסיבה, תחרות טריאתלון, או הר הקלימנג'רו בכבודו ובעצמו.

יש אנשים שהדברים האלה באמת עושים להם טוב. אבל אני דווקא מעדיף לשבת בשקט ולתת לאנשים האלה ללכת לעשות את הדברים שלהם ולהפסיק לבלבל לי את המוח. העניין הוא, שזה לא כל-כך נעים ואולי אפילו קצת לא מוסרי להגיד שאני נהנה מלנוח ולהתבטל, במיוחד כשברוב המקרים, בסופו של דבר אני אפילו לא מצליח לעשות את זה כמו שהייתי רוצה – כלומר כל היום. ואז, כשאני מרגיש שהדילמה הזאת כבר מכריעה אותי, אני נכנע והולך לישון.

אז הנה אני מכבה את כל האורות בבית, מצחצח שיניים, שומע את הדממה הנכספת של הלילה, נזכר בעוד משהו ששכחתי לעשות, דוחה אותו למחר, ונשכב על המיטה, להטעין את הסוללה שלי.
ואז התינוקת מחליטה להתעורר. ואני קם אליה, ואומר לה שתישן, כי עכשיו לילה, והיא תינוקת, ואין לה עבודה או צינורות מים לתקן, או חברות ביטוח לריב איתן. היא יכולה להרשות לעצמה פשוט לישון. זה נשמע לה כמו טיעון מנצח, ולכן בתגובה היא פוקדת עלי לשבת לידה, שרה לי משהו שהיא למדה בגן – כי זה הדבר הכי חשוב ודחוף לעשות עכשיו – ומלמדת אותי שמנוחה היא לא בהכרח שינה.

כי אנחנו אומרים לעצמנו שאם לא נתעייף באמת, לא נוכל לנוח באמת. אבל מרוב שאנחנו עסוקים בלהתעייף ולא לפספס שום דבר, ולא לבזבז את הזמן, יוצא שאנחנו עייפים מדי ובאמת מפספסים את החיים. וגם אם אנחנו מבטיחים לעצמנו שמתישהו כבר נמצא זמן לנוח, המתישהו הזה הוא לפעמים מאוחר מדי, ואי-אפשר להשלים שעות שינה של חיים שלמים בזמן הפנסיה, במיוחד כשהאנשים שעובדים במעבדות השינה מספרים לנו שהמחסור במנוחה ובשינה הוא כנראה הגורם הראשי למחלות ולמוות. וכשמתים זה כבר באמת קשה לחיות.

מצד שני, שמעון פרס.

עתידות

לפני כמה שנים גיליתי שיש לי יכולת ייחודית ונדירה: אני מצליח להסתכל על מכונית ישנה וחבוטה, או על בית משותף מתקלף ורעוע, ואז בהדרגה לעצור את הזמן, להפוך את הכיוון שלו, ולראות את הדברים כפי שהם היו כשהם היו חדשים. המכונית עדיין מדגם ישן, אבל עכשיו היא חדשה ומבריקה, כמו שנראתה כשיצאה מהמפעל. ריפודי המושבים שלה שלמים, הפנסים שלה מבריקים, והנהג שיושב בתוכה שמח למרות שאין לו מזגן. הבניין הישן שבו הוא גר צבוע עכשיו בצבע חדש ויפה, הקירות שלו נקיים ממזגנים, צינורות, סדקים וטלאים, ואפילו המחיר שלו סביר.
היכולת הזאת שלי היא נדירה לא בגלל שאני מוכשר במיוחד, אלא פשוט כי היא יכולת מיותרת וחסרת תועלת. למעשה זה די קל לייפות את העבר. הרבה יותר קשה לייפות את העתיד – וזאת כנראה הסיבה שסרטים עתידניים תמיד מספרים סיפור של קטסטרופה כלשהי.

אבל העתיד דווקא יהיה יפה, כך מבטיחים אנשים שמתמחים בעתידנות. תוחלת החיים תעלה, נזכה לקבל תרופות למחלות קשות, נפגוש חייזרים נחמדים, מכוניות תרחפנה באוויר, וכולם יתלהבו מאיזו גירסה חדשה של אייפון. ובכל זאת, משהו בכל האידיליה הזאת מציק לי. אולי בגלל שגם הקירות שלי מתחילים להתקלף ולהיסדק, ואולי בגלל שהעיסוק בעתידנות עצמו הופך להיות קצת מיושן.

כי משחר ההיסטוריה עתידנות תמיד עוסקת בטכנולוגיה. ובאופן אירוני, קצת קשה לחדש ולעניין בתחום הזה, במיוחד כשכל פיתוח טכנולוגי מביא איתו גם את התקלות הטכניות, המחלות החדשות, והצורך הדחוף בטכנולוגיה נוספת שתפתור את הבעיות האלו. ואחרי כל הרובוטים והסרטים, מגיע השלב שבו אתה מבין שהעתידנות הזאת היא בעצם רק בריחה מהעתיד – כי האמת היא שכל אחד מפחד בעצם לחפור בעתיד שלו. בעתיד האמיתי והאנושי שלו.

זה מתחיל יפה – אשתי תאהב אותי כי בעצם הייתי זקן גם כשהכרנו. התינוקת תגדל להיות ילדה ששונאת את הצבע הורוד, ואז נערה ששונאת את הילדה שהיתה, ואז אשה מצליחה שמתרפקת על כל הזכרונות שפעם שנאה. ויהיה לה אח, או אחות, או שניהם, והיא תריב איתם ואז תתפייס, והם יהיו החברים הכי טובים, ואנחנו נתארח אצלם בחגים, כי יהיו להם בתים גדולים ויפים.

ואני אהיה בפנסיה, וסוף-סוף אספיק לקרוא את כל העיתונים שיש בערימה ההולכת וגדלה שלי, לכתוב את כל הספרים שאני חולם עליהם, ולשתות קפה – כמו שעשיתי כבר למזלי או לצערי בתקופת הפנסיה הקודמת שלי, כשהייתי צעיר ולא מצאתי עבודה, וחלמתי שאני כותב ספרים.
רק שהפעם אני אאלץ לשתות את הקפה בלי סוכר, כי הרופא לא מרשה לי.

אבל מי צריך סוכר כשיש טכנולוגיה כל-כך מרהיבה, שמאפשרת לי לשבת כאן ולשמור על קשר עם הילדים שלי, ומאפשרת להם לשלוף את כל הזכרונות שנעלמו לי עם השנים לתוך אלבומי תמונות דיגיטליים וקבצים אבודים שהשארתי אחרי כמו גרגירים שמסמנים את הדרך חזרה, ואז מתעופפים ברוח, כי אין שום דרך חזרה.

ואני עדיין מרגיש צעיר, ויושב שם עם הקפה והעיתונים, והספר העתידני שהתחלתי לכתוב לפני המון שנים, וסוף-סוף היה לי זמן להשלים, ושהפך לרב-מכר – אולי כי הזמן שעבר הפך אותו בעצם לספר היסטורי – ואני ממש מרגיש שאני יכול להשתלב בשיחות של כל הצעירים שמסביבי. אבל הם לא רוצים לשמוע את מה שיש לי להגיד, כי אין להם את היכולת הייחודית והמיותרת הזאת – לראות איך הייתי לפני הסדקים והקילופים, ובעיניהם אני רק איש זקן שמדבר כל הזמן על מה שהיה פעם.

ואני יודע שהם צודקים. אף אחד לא יכול לראות איך היית פעם, מלבד אתה עצמך – וגם זה בהנחה שאתה מסוגל לזכור את הדברים האלה. ואף אחד לא יכול לדעת כמה צעיר, פרוע, שאפתן וחזק היית. אפילו הבת שלי לא יכולה לראות איך כשהיא הייתה תינוקת הייתי לוקח אותה לפארק בעגלה שלה, לראות את הברווזים שהיא כל-כך אהבה, בדיוק באותו מסלול שבו היא לוקחת אותי עכשיו בעגלה שלי.

עבודה בעיניים

כשהייתי ילד, מזמן, דוד שלי עבד ב-IBM. במחשבים. היתה לו חליפה, והיה לו כרטיס ביקור, ופורד קורטינה עם מזגן שהוא קיבל מהעבודה, ונסיעות לאמריקה דרך טרמינל 1, בתקופה שהוא היה עדיין רק חצי. ואז, יום אחד גיליתי שהוא חוזר הביתה ב-8 בערב, ולא הבנתי איך זה בכלל יכול להיות. לא הבנתי את זה, כי אבא שלי היה חוזר כל יום הביתה מהמפעל במכונית הקטנה והפשוטה שלו בארבע וחצי, מתקלח, מחליף בגדים, וזהו - מאותו רגע הוא היה אבא שלי לכל שאר היום.

עדיין לא ברור איך זה קרה, אבל יצא שגם אני התחלתי לעבוד במחשבים כשגדלתי. באופן מוזר התברר שזה הגשים לאבא שלי חלום כלשהו, אולי כי לפי העולם שמצטייר לו בכתבות של "היומן" בערוץ 1, כל מי שעובד במחשבים הופך למיליונר אחרי כמה חודשים של תזונה שמבוססת על 20 כוסות קפה ביום ומשולש פיצה בתשע בערב.
"אתה עובד קשה", הוא היה אומר לי כשהייתי נרגע מהצרבת של הפיצה ביום שישי, ואני עד היום מאמין במה שעניתי לו: "קשה עובדים רק בסבלות ובבניין" – שזאת אמנם תשובה קצת מוזרה בהתחשב בזה שפתגמים משמשים רק תשובות של אבות, ולא של ילדים, אבל זאת האמת. לא עבדתי "קשה". לכל היותר עבדתי "הרבה", וזה לא באמת היה נורא – כי ממילא לא היה לי משהו יותר טוב לעשות בזמן הזה, כמו נניח להקים משפחה.

אבל זה בסדר, היום הכל יותר קל – יש מזגן בכל מכונית, ויש לנו את כל העזרים הטכנולוגיים כדי לשמור על קשר עם המשפחה והבית גם כשאנחנו בעבודה, וזה נהדר. רק שאיכשהו זה תמיד יוצא הפוך – כל הטכנולוגיה הזאת עוזרת לנו דווקא לשמור על קשר עם העבודה כשאנחנו כבר בבית – אם אנחנו בכלל זוכרים את ההבדל בין השניים.
כי מקומות העבודה עצמם אוהבים לקרוא לעצמם "בית", או "משפחה", כדי להסתיר את העובדה הפשוטה שהם, ובכן, מקומות שבהם אנחנו פשוט עובדים כדי להתפרנס, במקום להיות בבית עם המשפחה. אז אנחנו מספרים לעצמנו שזאת "קריירה", ומקדישים לה את מלוא הרצינות והשנים כדי להבין בסוף את העובדה הפשוטה – שאין שום הגשמה עצמית בכותרת של כרטיס-ביקור או בלעזור למישהו להתעשר. כל מה שאדם צריך בחיים הוא פשוט "עבודה" – כזאת שאפשר להגדיר במילה אחת כששואלים אותך מה אתה עושה בחיים, ואז להזיז את המילה הזאת הצידה, ולהתרכז בחיים עצמם.

זאת אולי הסיבה שפתאום כל מיני מנהלות מצליחות ומכובדות מספרות במדורי "קריירה" בעיתונים על הבחירה שלהן לוותר על המירוץ השוחק, על אפליית השכר הנצחית, ועל הבייביסיטר חינם שיש בעבודה, ולחזור הביתה, כמו פעם. למעשה, מסתבר שזה אפילו הטרנד הכי פמיניסטי היום, ומדורי "קריירה" אוהבים לספר על טרנדים, כי "טרנד" זאת באמת משמעות טובה שאפשר לתת לחיים – אפילו יותר מהמשמעות שנותנת הקריירה עצמה. ואכן, גם לפי התפתחות הכלכלה העולמית, נראה שבאמת "קריירה" היא כבר לא העיקר, והטרנד הכי חם עומד להיות פשוט "פרנסה", ומי יודע – אולי אפילו נחזור לחיים במערות ולציד, אם כי זה כנראה יהיה ציד של קינואה וטופו, כי אסור לזלזל גם בטרנד של הצמחונות.

ואת כל זה אני כותב עכשיו, כי יצא במקרה שנכנסתי לתקופה של עבודה מטורפת. בלי שום קריירה, אבל עם לחץ, ולוח-זמנים רצחני, ואנשים שבאמת מאמינים שלישון שעתיים בלילה זה יותר מדי. אז אני עובד הרבה, וחוזר הביתה מאוחר – לפעמים אחרי שהתינוקת כבר ישנה, לפעמים רק להספיק לספוג ממנה קצת. ויש לי את כל העזרים הטכנולוגיים להתנחם בהם ולחוות אותה דרכם, אבל יוצא שאני רק מייחל בעזרתם לעוד כמה דקות איתה, לזה שהיא תרגיז אותי כשהיא משחקת במקום לישון, ולזה שיגיע שוב הבוקר, ואני אקח אותה לגן במכונית הישנה והפשוטה שלי, לפני ששוב אסע לעבודה שלי במחשבים.