יש בעולם שני סוגים של בני-אדם: אלה שטורחים ועובדים יום ולילה כדי להמציא איזה משהו חדש שישנה את פני העולם והאנושות, ואלה שבסוף קונים את המשהו הזה, כדי שהוא יעזור לעשות את חוסר המעש שלהם קצת יותר קל.
אבל הכי מעניינים הם האנשים שמרחפים בין שני העולמות – אלה שדווקא מנוע הפעילות העיקרי שלהם הוא העצלנות. אלה שעסוקים בלהמציא וליצור דברים, רק כי הדברים האלה יעזרו להם לשפר את איכות חיי הבטלנות שלהם.
את המושג הזה, "עצלנות יצירתית", לימדה אותי לפני המון שנים זאת שקניתי ממנה את המכונית הראשונה שלי, כי התחלתי להתעצל ללכת ברגל ולנסוע באוטובוסים. אישה מעניינת היא היתה. אישה שניסתה כל חייה להגשים את החזון הזה שלה, אבל נכשלה. כי כמו שקורה להרבה אנשים, היא נסחפה לעוד ועוד עשייה, בלי לשים לב שהיא עסוקה בדברים לא פרודוקטיביים – במובן העצלני של המילה.
אבל דווקא אנשים כמוה, בעלי חזון לא מוגשם, הם אלה שמניעים אותנו הכי טוב לפעולה. כבר שנים שאני קם בכל בוקר מחדש עם המון תוכניות מפורטות להמצאות ולעסקים חובקי עולם, דברים שבאמת ישנו את פני המחר ויעשו חסד גדול עם כל העצלנים. בדרך כלל אני מגיע לקפה של הבוקר רק כדי לקרוא בעיתון – העיתון שטרחו עליו המון אנשים חרוצים בשעות הלילה – שבזמן שהייתי עסוק מאוד בלחשוב ולחלום על כל ההמצאות האלו, מישהו אחר כבר הכריז עליהן בחגיגיות אתמול. אבל לפעמים יש לי מזל, והרעיון שלי באמת ייחודי ומקורי, מה שגורם לי מיד לפקפק בגאונות שלו – הרי אם לא עשו את זה כבר אחרים, זה כנראה משהו ממש מטומטם שאף-אחד לא באמת צריך.
אם כי ליתר בטחון אני כותב במצבים כאלה את הרעיונות שוב, על דף אחר במחברת. שיהיה, למחר.
עוד כשהייתי ילד היו לי הרבה חלומות. חלומות זה דבר נהדר. אתה ממציא דברים, אתה מתפרסם, אתה מקים עסקים חובקי-עולם, אתה מופיע על במות עם הלהקות שאתה הכי אוהב, ואז יוצא לחופשה ארוכה באיזה מקום אקזוטי, כי התעייפת מאוד מכל המחשבות האלו. עם הזמן למדתי לקחת דברים באופן שקול ומאוזן, והבנתי שלפעמים צריך לדחות דברים לזמן מתאים יותר – אז דחיתי את עניין החופשה והמנוחה עד שאסיים לעבוד ולא להגשים את החלומות ההם.
אפשר לדחות משימות שוב ושוב, אפשר להעתיק אותן מפתק לפתק, אבל מסתבר שהסיבה לעשות דברים היא לרוב לא זה שרוצים לעשות אותם, אלא דווקא הקטע הזה שאין ברירה וחייבים. זאת נקודה מאוד מעניינת בהתנהגות האנושית. אולי המדע יחקור את זה יום אחד. כלומר, הייתי כותב את זה במחברת שלי כמשהו שאני רוצה לחקור ולגלות, אבל אין שום דבר שמכריח אותי לעשות את זה, אז לא.
כשאנחנו ילדים אנחנו רוצים הכל בבת-אחת. אבל בתהליך יעיל של אילוף החיים מלמדים אותנו להתמקד. לדעת לבנות לעצמנו סדרי עדיפויות, אפילו רק לשם ההרגשה שיש לנו סדרי עדיפויות – כי זה מעיד על בגרות. וככה אנחנו רצים לעשות הכל מהר מהר, ובחריצות מדהימה, כדי שיהיה זמן לדברים שאנחנו אוהבים, או לפחות זמן לנוח ולהתבטל. כי עמוק בתוכנו, עדיין גר העצלן שרוצה להתעורר ולתפוס את המקום שמגיע לו.
אבל אנחנו לא באמת יודעים להיות עצלנים. שום דבר בחיים לא מלמד אותנו את המיומנות החשובה הזאת. אנחנו מסתכלים בהערצה על חתולים – בעיקר בתמונות וסרטונים באינטרנט, כי הרי אין לנו זמן לשבת ולהתבונן בהם בטבע או בחצר – וקצת מקנאים בהם, אבל באותו זמן גם צוחקים עליהם. כי לנו יש עבודה, וטיולים על המשפחה, ואינטרנט, וילדים שצריך ללמד אותם להפסיק לחלום ולהתחיל לתפוס יתרון במירוץ החיים.
ורק מדי פעם, בעיקר בחורף, אני נזכר שבבסיס אני עצלן. לא עצלן כמו חתול, או כמו החיה שקרויה "עצלן" – הם מוציאה שם רע לבטלנים, כי הם באמת לא עושים כלום – אלא עצלן אמיתי. כזה שכותב את כל התוכניות שלו על פתקים, כזה שאוהב לייצר תוכן ומשמעות. עצלן יצירתי, עצלן שמספיק לעשות המון דברים, בתנאי שהם לא חשובים לאף-אחד חוץ מאשר לעצמי, ושאין בהם שום תועלת מלבד טיפוח שמורת הטבע הזאת, של הילד שהייתי. וזה נחמד, לכמה דקות. אפילו אם הקור והחריצות קצת מפריעים.
וואו, הגיע הזמן להתעורר. כתבתי לעצמי די הרבה עכשיו, יחסית לעצלן שאני.
