בכל רגע נתון, על כל אדם שחושב "מה עוד חסר בחיים", וממציא איזו המצאה מהפכנית וחדשה לגמרי, יושבים עשרה אנשים אחרים ומבינים ששום דבר בעצם לא חסר בחיים, מלבד לספק את מה שכבר קיים לכל מי שאין לו.
ולכן, במקום להמציא משהו חדש, הם פשוט מוכרים חיקויים זולים של הדברים שאחרים המציאו קודם.
וזה נהדר, כי העולם לא באמת זקוק לעוד המצאות טכנולוגיות מדהימות. מאז שהמציאו את מימון-ההמונים אין צורך להמציא עוד דברים, אלא רק להציג אותם בסרטון מרהיב ומשכנע, וזה מספיק לכולם. עכשיו אפשר להתפנות לדאגה אמיתית לאנושות, ולספק לכולם כל המוצרים הקיימים במחיר הגיוני ושפוי – בין אם מדובר במים ראויים לשתיה, או בתיק אופנתי של גוצ'י.
אבל באמת, לדעתי חיקויים לא מקבלים מספיק הערכה. כלומר, הטובים והמדוייקים שבהם לפעמים כן מוערכים, אבל זה רק בגלל שמתבלבלים וחושבים שהם לא חיקוי. הכוונה שלי היא להערכה אמיתית. הערכה לחיקויים אמיתיים. כי לכאלה חיקויים יש יכולת נדירה גם להפיץ ולהאדיר את רוחו של המקור, וגם, באותו זמן, לנפץ מול עינינו את כל בועת החשיבות שלו. זה נשמע כמו דעה חריגה, אבל גם היא העתק: אמרו את זה כבר קודם, לפני, שהבחור שיודע לצייר העתק מדוייק של המונה ליזה הוא יותר גאון מדה-וינצ'י, ושטוביה צפיר יכול להיות ראש ממשלה הרבה יותר מוצלח מכל אלה שהוא עשה על חשבונם קריירה.
החיקויים האמיתיים האלה מנפצים משהו בתוכנו, כשהם גורמים לנו בו-זמנית גם להתבייש שאין לנו את "הדבר האמיתי", וגם להתבייש בעצם זה שכל-כך חשוב לנו שיהיה לנו את אותו "הדבר האמיתי".
כשהייתי ילד קנו לי פעם, לפי צו האופנה והחברים, מכנסי ספורט מדהימים של "Adidas" – רק שבימים ההם קראו לזה "מכנסי התעמלות", ומה שהיה כתוב עליהם באמת זה "Adidos". ואז, במעשה אומן שכולו שילוב של אצבעות אוהבות וסלחנות סבלנית, רקמה אמא שלי את הקו הקטן החסר שהכשיר את השרץ הזה, הקו הקטן שהוא כל ההבדל בין האות o לאות a, הקו הקטן שבין מבוכה לגאווה גדולה.
אבל האנושות כולה התקדמה מאוד מאז, והזמנים השתנו. הרי היום יצרני החיקויים כבר לא משקיעים כמו פעם בדברים יקרים ומיותרים כמו עיוותים יצירתיים של שמות וסמלילים, או בושה. היום, כשאתה קונה חיקוי של "קלווין", או "טומי", או כל שם פרטי יקר אחר, הוא נראה ומעוצב בדיוק כמו המקורי, ואתה יכול להיות בטוח שזה חיקוי איכותי ומוצלח. חיקוי אורגינל!
והם זולים מאוד, החיקויים. אתה נכנס לאיזה אתר אינטרנט סיני, מעמיס את סל הקניות שלך בשלושה עותקים מכל דבר – כי אחד מהם בטוח יצא דפוק – ועדיין זה יותר זול מליפול ברשת של איזו חנות בקניון.
ואז אתה נכנס לרשת החברתית החביבה עליך, ומספר לכל הפרצופים שם איך דפקת את השיטה, וזה עושה אותך עוד יותר מרוצה ושמח, ואתה לא צריך יותר מזה. כי מספיק לך החיקוי הזה של הקשרים החברתיים.
ואתה מתרווח על הספה בערב, מול איזה "ריאליטי" של כשרונות צעירים בפורמט שהועתק מאמריקה, ובוחר באופן חופשי לגמרי את הדעה המקובלת על כל שאר הצופים, ומחליט איזו גירסת כיסוי מבין כל השירים היא הכי מוצלחת.
אז הנה, זה לא שאין חשיבות והערכה להמצאות וחדשנות, אבל נראה שהעולם שלנו מתקדם ומתפתח בעיקר על-ידי חיקויים. עובדה שלכל אתר קניות סיני כזה קמים בתוך שבוע לפחות שני אתרים שמחקים אותו, ועובדה שלאף אחד מאיתנו לא אכפת מה קורה מאחורי הקלעים של העולם הזה, ואיזה חיקוי זול ומתפרק של חיים יש לילדים הסיניים שדואגים כל-כך יפה לרווחתנו הנפשית והכלכלית.
ורק לפעמים, אתה נתקל פתאום במשהו חדש באמת, ולא ממש יודע איך להסביר אותו לעצמך ואיך להתמודד עם ההרגשה המוזרה והמנוכרת הזאת. כי אף-אחד לא אוהב להרגיש זר, להיות במקום שנראה אחרת, ושבו מדברים בשפה זרה. אף-אחד לא אוהב להתחבט בחיפוש אחרי ההסברים המרגיעים כמו "זה הווייז של האוטובוסים", "זה הפייסבוק של האוכל", או "זה אריק איינשטיין מבצע את השיר של הבחור ההוא מהריאליטי בטלויזיה".
כבר כשאנחנו תינוקות, אנחנו לומדים שהכי טוב ללמוד דרך חיקוי של אחרים. ומאותו רגע החיים שלנו הם אוסף של הקווים החסרים שאנחנו רוקמים כדי להפוך אות לא שייכת לאות מוכרת, של ההסברים האלה שאנחנו שומעים ומשמיעים הלאה. בדיוק כמו המחשבות שאני כותב כאן, שהן כמעט, אבל לא ממש, החיים שלי עצמם. אלא רק חיקוי דהוי של המחשבה עליהם. רק מילים.
ולכן, במקום להמציא משהו חדש, הם פשוט מוכרים חיקויים זולים של הדברים שאחרים המציאו קודם.
וזה נהדר, כי העולם לא באמת זקוק לעוד המצאות טכנולוגיות מדהימות. מאז שהמציאו את מימון-ההמונים אין צורך להמציא עוד דברים, אלא רק להציג אותם בסרטון מרהיב ומשכנע, וזה מספיק לכולם. עכשיו אפשר להתפנות לדאגה אמיתית לאנושות, ולספק לכולם כל המוצרים הקיימים במחיר הגיוני ושפוי – בין אם מדובר במים ראויים לשתיה, או בתיק אופנתי של גוצ'י.
אבל באמת, לדעתי חיקויים לא מקבלים מספיק הערכה. כלומר, הטובים והמדוייקים שבהם לפעמים כן מוערכים, אבל זה רק בגלל שמתבלבלים וחושבים שהם לא חיקוי. הכוונה שלי היא להערכה אמיתית. הערכה לחיקויים אמיתיים. כי לכאלה חיקויים יש יכולת נדירה גם להפיץ ולהאדיר את רוחו של המקור, וגם, באותו זמן, לנפץ מול עינינו את כל בועת החשיבות שלו. זה נשמע כמו דעה חריגה, אבל גם היא העתק: אמרו את זה כבר קודם, לפני, שהבחור שיודע לצייר העתק מדוייק של המונה ליזה הוא יותר גאון מדה-וינצ'י, ושטוביה צפיר יכול להיות ראש ממשלה הרבה יותר מוצלח מכל אלה שהוא עשה על חשבונם קריירה.
כשהייתי ילד קנו לי פעם, לפי צו האופנה והחברים, מכנסי ספורט מדהימים של "Adidas" – רק שבימים ההם קראו לזה "מכנסי התעמלות", ומה שהיה כתוב עליהם באמת זה "Adidos". ואז, במעשה אומן שכולו שילוב של אצבעות אוהבות וסלחנות סבלנית, רקמה אמא שלי את הקו הקטן החסר שהכשיר את השרץ הזה, הקו הקטן שהוא כל ההבדל בין האות o לאות a, הקו הקטן שבין מבוכה לגאווה גדולה.
אבל האנושות כולה התקדמה מאוד מאז, והזמנים השתנו. הרי היום יצרני החיקויים כבר לא משקיעים כמו פעם בדברים יקרים ומיותרים כמו עיוותים יצירתיים של שמות וסמלילים, או בושה. היום, כשאתה קונה חיקוי של "קלווין", או "טומי", או כל שם פרטי יקר אחר, הוא נראה ומעוצב בדיוק כמו המקורי, ואתה יכול להיות בטוח שזה חיקוי איכותי ומוצלח. חיקוי אורגינל!
והם זולים מאוד, החיקויים. אתה נכנס לאיזה אתר אינטרנט סיני, מעמיס את סל הקניות שלך בשלושה עותקים מכל דבר – כי אחד מהם בטוח יצא דפוק – ועדיין זה יותר זול מליפול ברשת של איזו חנות בקניון.
ואז אתה נכנס לרשת החברתית החביבה עליך, ומספר לכל הפרצופים שם איך דפקת את השיטה, וזה עושה אותך עוד יותר מרוצה ושמח, ואתה לא צריך יותר מזה. כי מספיק לך החיקוי הזה של הקשרים החברתיים.
ואתה מתרווח על הספה בערב, מול איזה "ריאליטי" של כשרונות צעירים בפורמט שהועתק מאמריקה, ובוחר באופן חופשי לגמרי את הדעה המקובלת על כל שאר הצופים, ומחליט איזו גירסת כיסוי מבין כל השירים היא הכי מוצלחת.
אז הנה, זה לא שאין חשיבות והערכה להמצאות וחדשנות, אבל נראה שהעולם שלנו מתקדם ומתפתח בעיקר על-ידי חיקויים. עובדה שלכל אתר קניות סיני כזה קמים בתוך שבוע לפחות שני אתרים שמחקים אותו, ועובדה שלאף אחד מאיתנו לא אכפת מה קורה מאחורי הקלעים של העולם הזה, ואיזה חיקוי זול ומתפרק של חיים יש לילדים הסיניים שדואגים כל-כך יפה לרווחתנו הנפשית והכלכלית.
ורק לפעמים, אתה נתקל פתאום במשהו חדש באמת, ולא ממש יודע איך להסביר אותו לעצמך ואיך להתמודד עם ההרגשה המוזרה והמנוכרת הזאת. כי אף-אחד לא אוהב להרגיש זר, להיות במקום שנראה אחרת, ושבו מדברים בשפה זרה. אף-אחד לא אוהב להתחבט בחיפוש אחרי ההסברים המרגיעים כמו "זה הווייז של האוטובוסים", "זה הפייסבוק של האוכל", או "זה אריק איינשטיין מבצע את השיר של הבחור ההוא מהריאליטי בטלויזיה".
כבר כשאנחנו תינוקות, אנחנו לומדים שהכי טוב ללמוד דרך חיקוי של אחרים. ומאותו רגע החיים שלנו הם אוסף של הקווים החסרים שאנחנו רוקמים כדי להפוך אות לא שייכת לאות מוכרת, של ההסברים האלה שאנחנו שומעים ומשמיעים הלאה. בדיוק כמו המחשבות שאני כותב כאן, שהן כמעט, אבל לא ממש, החיים שלי עצמם. אלא רק חיקוי דהוי של המחשבה עליהם. רק מילים.
