מי סופר?

השבוע, כשישבתי עם הילדה לקריאת הסיפור המסורתי לפני הוויכוחים על כמה מאוחר כבר וצריך ללכת לישון, היא תפסה אותי על חם מסביר לה מה כתוב ב"שם המחבר" ו"שם המאייר", אבל מדלג באלגנטיות על הקרדיט הנוסף שהופיע שם. אז ישבתי עם הילדה וסיפרתי לה מה זאת הוצאה לאור, ואיך ספר נולד בדמיון, אבל הוא הרי לא רוצה להישאר רק בדמיון. והילדה הזאת אוהבת סיפורים ואוהבת דמיון, אבל אוהבת גם לדעת דברים. אז במקום סיפור, ישבנו עם כל הספרים שלה, אחד אחד, ובדקנו מה כתוב בכריכה הפנימית, בעמוד הקרדיטים, כ"שם בית ההוצאה לאור".

יותר משנה עברה מאז שהוצאתי לאור את שני הספרים שלי. זמן די ארוך, אבל כנראה לא ארוך מספיק כדי ללמוד איך להגיב נכון למחמאות. במיוחד כשאני נזכר כמה ארוך באמת היה הזמן שלקח לי מאז שהתחלתי לכתוב ועד שהחלטתי להוציא אותם לאור. אז יותר משנה אני עדיין מסתגל, ועדיין נבוך קצת כשמחמיאים לי. שלא לדבר על כשקוראים לי "סופר".

החודש חל "שבוע הספר" המסורתי. מסוג ה"חגים קטנים", שעליהם כתבתי פעם ש"הקטנות שלהם נותנת לנו יותר חופש להגדיל אותם בעצמנו ולעשות מהם משהו מיוחד – לעצב אותם כמו שאנחנו רוצים".
בילדותי, שבוע הספר העברי היה תמיד אירוע חגיגי, שבשיאו אותו ערב שבו אני מכתת את רגלי עם אמא בכיכר העיר, אפוף בזיעת הקיץ, ותמיד מרגיש שאני לא מצליח להגיע אל הדוכנים - בגלל הגובה, בגלל הדוחק, בגלל ההילה שעטופה בריח הממכר של הדפוס הטרי.
בשנה שעברה, בפעם הראשונה גם אני הגעתי לדוכנים האלה, מהצד השני שלהם. עם הספרים שלי, וזיעת ההתרגשות שלי. כלומר, לא לדוכנים שבכיכר, אלא למבצעי ההנחות בחנויות האינטרנט, אבל בכל זאת - גם העולם קצת גדל והשתכלל.

השנה אחזור לשבוע הספר מהצד של הקניות, למרות שהיתה לי אפשרות להציב את הספרים שלי אפילו בדוכנים האמיתיים. מצד שני, השנה אולי אעשה משהו הרבה יותר מטורף – לעמוד מול קהל ולספר סיפור. זה יקרה בעוד כשבועיים, אם אצליח להתגבר על הקושי להחליט מה לספר שם, ועל הקושי לשרוד את החרדה הזאת.

העניין הזה עם הקהל הוא דילמה בעייתית. לכתוב זה משהו שעושים לבד. זאת סוג של בדידות מבחירה. זה לסגור לזמן מה את כל הדלתות, גם כשאתה יושב באוויר הפתוח. זה לשקוע בעולם שהוא לגמרי שלך, בלי לתת למציאות להפריע לך. מלבד כמובן הפרעות קטנות כמו בריחה לפייסבוק, הודעות במגוון אפליקציות בטלפון, צפירת מכונית שמעירה אותך מהדמיון, או החיים עצמם.

אני רגיל לעשות הכל לבד. אני אדם כזה. אפילו כרכתי פעם ספרים לגמרי לבד, והכנתי ספרים אלקטרוניים בעצמי, ובניתי לעצמי אתרי אינטרנט. שלא לדבר על זה שכדי להשכיח את חרדת הבדידות הזאת, אני גם מראיין את עצמי לפעמים, או מכין את מוצרי המרצ'נדייז שאני מכריח אנשים לקבל כמתנות.

אבל בסוף מסתבר שצריך גם קהל. אפילו קטן, ואפילו אם זה לא פנים אל פנים. הרי גם אם אדם יכול לעשות הכל לבד, כשהוא אדם כותב הוא לא רוצה להיות היחיד שקורא את זה (למרות שאני, באופן מפתיע, מאוד אוהב לקרוא את עצמי).

הילדה שלי, באותו ערב, אילצה אותי גם לעמוד מול משמעות ההסבר שלי. הסיפור תמיד נולד בדמיון, אבל לא רוצה להישאר בדמיון. וכשאתה כותב, אחרי כל הבדידות, אתה חייב לברר לעצמך גם מדוע אתה כותב. מה אתה מחפש שם, בין המילים והשעות מול בחירת האותיות.

אני לא "סופר". סופרים אמיתיים מביעים את דעתם על פוליטיקה במאמרי דעה ב"הארץ", או לפחות בפייסבוק. סופרים אמיתיים חושפים את הטרגדיות הפרטיות של חייהם האישיים בראיונות מיוחצנים ומוחצנים. סופרים אמיתיים משתתפים בשבוע הספר.
אבל אני לא רוצה שהסיפורים ישארו רק בדמיון. אני כותב בעיקר משתי סיבות: כי אני רוצה להשאיר משהו אחרי, וכי אני רוצה לקבל הערכה (אבל רצוי שהיא עצמה – ההערכה הזאת – לא תבוא כמשהו שנשאר אחרי).

וזה שאני אוהב לעשות דברים לבד, וזה שאני מעריך את עצמי אבל נבוך משיווק עצמי, זה חסרון גדול. אולי זאת עוד סיבה שאני לא "סופר".
אבל כשאתה כותב, ועדיין לא "סופר", אתה מגלה שזה בעצם לא מאוד חשוב לך. חשובים דברים אחרים. מה שנשאר זה רק לכתוב על זה. או לחלופין, וכנראה עדיף, להמשיך לכתוב סיפורים. ממילא אין ברירה ואי-אפשר כבר להפסיק.

אנוני מי אני

לפני כמה שנים – על מי אני עובד, זה היה לפני הרבה שנים – אמרתי לחבר טוב ש-80% ממה שהוא קורא באינטרנט זה אני, בשמות בדויים. זה לא היה רחוק מהמציאות. האינטרנט הישראלי היה אז כל כך צחיח, שאפילו טיפוס כמוני הצליח לבלוט בו. באתרים אישיים, בבלוגים, במאמרי אורח בכל מיני פורטלים. ואם אפילו טיפוס כמוני הצליח, קל וחומר שכל שאר הטיפוסים והזהויות שהמצאתי ואימצתי לעצמי הצליחו. אחרי הכל, הם היו הרבה יותר מעניינים ממני עצמי.

כי לא היה מדובר רק בשמות בדויים. הו, לא. שמות בדויים זה קל. אני אמנם עצלן גדול, אבל כשאני עושה משהו זה עד הסוף. כתבתי בזהויות בדויות, שהיו דמויות של ממש – עם אופי, דעות מוצקות, אורח חיים שלם, וביוגרפיה מלאה.

אז הדמויות כתבו את עצמן באינטרנט, והכל היה נראה נפלא. עד שגיליתי שזה מאוד קשה. אבל הקושי לא היה בכתיבה, וגם לא בלחיות את הדמויות בראש – היה לי מספיק זמן לחיות עבור כמה אנשים, הרי לא היו לי ילדים אז. הקושי האמיתי נבע מזה שמאוד אהבתי את מה שהדמויות האלו כתבו, ומאוד רציתי להתגאות בזה. רק שלא יכולתי, כי איך אפשר להתגאות במשהו שאינו שלך?

מסתבר שבזמן שחשבתי שאני מאבד שליטה על כל הזהויות האלו, איבדתי את עצמי. הדמויות כתבו דברים שאני בחיים לא הייתי מעז לכתוב, האירו צדדים שאין לאדם אחד מספיק אור כדי להגיע אליהם, אבל כולן יחד שאלו אותי את אותו הדבר: "אוקיי, ומה יש לך עצמך להגיד?"

ובתזמון כמעט מושלם, או שככה לפחות היה מתאים לאחת הדמויות האלו לספר, קראתי אז ראיון עם זאב רווח, והוא אמר שם משהו כמו "אני בעצם ביישן ופחדן. הכי קל לי להסתתר מאחורי דמות ומסיכה".
וזאב רווח, זאת יש לדעת, מאוד נחשב בעיני. כי בזמן שכולם זוכרים לו רק את "חגיגה בסנוקר" – וזה במקרה הטוב, כי בדרך כלל זוכרים משם רק תמונה אחת שלו – אני זוכר הרבה יותר טוב את האמרגן החולמני והנמרץ 'שטרקמן' שהוא היה ב"שבלול", והיה כמובן שונה לגמרי מכל הצ'רלים והחצים.
אה כן, והוא גם עשה כמה תפקידים רציניים ונחשבים בתיאטרון, אבל אני לא אוהב תיאטרון.

נחזור אלי. כלומר, בערך אלי.

בשלב הזה היה כבר לא פשוט לצאת לחופשי. זה לא כמו סדרות טלויזיה שבהן מחסלים דמויות בסוף העונה – הרי אצלי לא היו ריבים על ענייני משכורת. התרגלתי כבר לברוח לאחת מהזהויות הרבות שלי (אם אפשר לקרוא להן "שלי") בכל פעם שרציתי לכתוב משהו. התרגלתי שיש מי שעושה את העבודה עבורי, ויש לו (או לה) כבר נוכחות אמיתית והערכה וכבוד מצד כולם. אבל פתאום גם אני רציתי.

זה לא פשוט לכתוב, או ליצור, וזה עוד פחות פשוט לגרום לאנשים להקשיב או לקרוא. אבל זה עוד כלום לעומת הקושי לכתוב את עצמך. להרוג את כל הדמויות שנאבקות בתוך הראש, ולכתוב באמת בשמך. תשאלו כל אחד שכותב טוקבק אנונימי באיזה אתר חדשות – אם הוא היה חייב לעמוד מאחורי המילים שלו, הוא היה הרבה פחות אחד שיודע.

מצד שני, בשלב מסויים הגיע גם פייסבוק, והראה לכולם שאין להם במה להתבייש – גם אם בעצם יש להם הרבה במה להתבייש. הרי המהפכה האמיתית של פייסבוק היתה חיסול כל הכינויים והמסיכות של אותו אחד שיודע, מהממת20, וכל החברים הדמיוניים שלהם. אנשים יכתבו תחת השם האמיתי? עם תמונה? זה הרי הטירוף בהתגלמותו! פיצול זהויות זה המצב הנפשי הנורמלי!

וביחד עם ההשלמה, והשכנוע העצמי בשקר הזה שלכתוב בשמי המלא זה החופש האמיתי, השלמתי עם זה שהדברים שכתבו הדמויות ההן אבודים כבר. את חלקם אפשר עדיין למצוא, שביבים ופירורים מהם הצלחתי לחטוף לעצמי – עם לא מעט רגשות אשם על כך שאני גונב את הקרדיט, גם אם זה מזהות שהמצאתי בעצמי – אבל הרוב הגדול נשאר כזכרונות שרק אני יודע את האמת מאחוריהם.

ולפעמים, הפיתוי לחזור לשם גדול. זה כמו גמילה מהתמכרות מזיקה. ההתמודדות היא כמעט יום-יומית. אבל הבחירה היא בסופו של דבר פשוטה, והיא לא קשורה ליצירתיות וגם לא לאומץ, לכנות או לחופש: הבחירה היא בין להשאיר אחריך משהו, גם אם הוא קטן, לבין לקחת איתך את הסודות הכי גדולים והכי יפים אל הקבר.

זהירות, ספוילרים

יש אהבות ישנות שכשאתה חוזר אליהן אחרי שנים אתה מוצף געגוע והתרגשות לקראת הפגישה המחודשת.
צפיה בטלויזיה היא לא – אבל ממש לא – אחת מהן.

כשאתה חוזר לצפות בטלויזיה, אפילו לרגע, אפילו פתאום במקרה, אחרי כמה שנים, אתה רואה פתאום את כל התפרים הגסים. את כל הפרובוקציות המתוסרטות, ואת כל העשרים וחמש תמונות מלאכותיות בשניה. והן מלאכותיות גם כשזה ברזולוציית היי דפינישן. גם כשזה "ריאליטי". גם כשזה "חדשות".

תקציר הפרקים הקודמים: למדתי אנגלית בעיקר דרך הטלויזיה הלימודית בבית כשהייתי חולה; עשיתי תואר בקולנוע וטלויזיה באוניברסיטה; עשיתי סרט קצר מיתולוגי על האיש שכותב תקצירי טלנובלות עבור מדריך הטלויזיה בעיתון, ומתאהב בדמות משם; הייתי מכור לסדרות עד כדי סכנה להתקף לב, אפילו כשמדובר בקומדיות נטולות מתח; הייתי נרדם בכל לילה עם סרטי תעודה וסתם מרדפי חיות בספארי של "נשיונל ג'אוגרפיק; שילמתי מאות שקלים בחודש כדי לצפות בכבלים שמתוחים בגסות ובכיעור לאורך קיר הסלון; חיברתי מחשב מדיה משוכלל למסך הענק בסלון.
ואז התנתקתי מכל זה.

ממילא לאף אחד כבר אין סבלנות לחכות שבוע לפרק הבא, או אפילו יכולת להתאפק ולא לדלג על כמה דקות בסרטון של כמה שניות ביו-טיוב. ממילא בפייסבוק הורסים לך את המתח ומגלים לך את כל ההפתעות שמיטב התסריטאים עמלו עליהן בקפדנות שנים. וממילא כל התסריטאים הטובים באמת כבר עברו לכתוב אג'נדות קיצוניות ומזעזעות של תוכניות אירוח, או ריבים עמוסי יצרים בסצנות מאולתרות היטב של תוכניות ריאליטי.

וכשאתה חוזר לצפות בטלויזיה, אפילו לרגע, אפילו פתאום במקרה, אתה רואה איך מאחורי כל חופש ביטוי שמשודר על המסך עומד אינטרס של מישהו. ואיך לפני כל אחד מהצופים שבולע את כל זה מהמסך שלו, עומד אותו מישהו, ומחזיק מול המסך הזה מסיכה שתפקידה להסתיר את האינטרס הזה.

אבל אחרי שאתה נמנע מטלוויזיה למשך זמן מסויים, וסופג את כל זה רק דרך התיווך של הרשתות החברתיות, אתה מבין שחלק מהותי מהעניין הוא לשבת ולהתעצבן על הרדידות של ערוץ 2 בערב שבת, כאילו זאת גזירת גורל, או להבדיל, מצווה מדאורייתא, לצפות בכלל בערוץ 2 בערב שבת. כאילו לטלויזיה יש רק כפתור הפעלה, ולא כפתור כיבוי.

ואתה מבין שאי-אפשר באמת להתנתק מכל זה, כי גם אם הטלויזיה היא מכשיר שיושב בסלון ומעלה אבק, וגם אם כפתור ההפעלה שלה כבר התקלקל (כמו אצלי), כל העסק כבר עבר לאינטרנט. כבר לא צריך אנטנה, כבלים מכוערים ויקרים, או אפילו מסך. למען השם – כבר לא צריך אפילו הטמעת וידאו באתרי צפיה ישירה. כולם ממילא מספרים ברשת החברתית, בתמצות הכי חסכוני, מי מת בפרק הבא של הסדרה ומי נשאר בפרק הבא של הריאליטי, ומי פרש, כמוני, מהמירוץ הזה של ההמתנה לפרק הבא.

ולכן זה בכלל לא משנה. כי גם אם אתה נמנע מטלוויזיה למשך זמן מסויים, וגם אם לא אכפת לך כבר איזה אינטרס מפתיע שעומד מאחורי השידור יתגלה בפרק הבא – גם אז תמיד יהיו סביבך כל מיני ספוילרים כאלה שיהרסו לך את זה.

בין גזענות לכנות

זה אולי הדבר הכי לא נכון להגיד בשבוע כזה, בטח לא הכי פופולרי, אבל זאת האמת: מעולם לא היה לי חבר ממוצא אתיופי.
בתחרות שהתפתחה השבוע – מי היה למשך יותר שנים פחות גזען, אני כנראה מפסיד. או מנצח, אני אדע כשאבין עד הסוף את החוקים של התחרות הזאת. או שלא. כי אם נהיה כנים, התחרות הזאת עצמה היא סוג של גזענות.

אבל זה בסדר. למעשה, גזענות היא דבר טבעי. זה לא נעים לשמוע, אבל אנשים מגדירים את עצמם בעיקר על-ידי ניגוד מול "האחר". והאחר הזה – אתיופי, מרוקאי, רוסי, דוס, אישה, או סתם זה שאנחנו צופרים לו ברמזור – הוא רק הראי שלנו. הוא רק מראה לנו שבמדינה הזאת, עמוסת המיעוטים, כמו שאנחנו מגלים בכל מערכת בחירות מחדש, יש יותר "לא" מ-"כן. ובעצם, ככה זה אצל כל בני האדם. בגלל זה כנראה יש כמעט יותר גירושין מנישואין.

והמלחמה בגזענות – היא, מסתבר, המלחמה הכי קשה. יותר קשה מכל המלחמות האמיתיות שנובעות מגזענות. אלו באות למין האנושי בטבעיות. כמעט כצורך קיום בסיסי. אבל המלחמה בגזענות היא פנימית, היא יומיומית, והיא מתעתעת כי היא בקלות מחליקה לתוך המלכודת של האילוץ, של המלאכותיות, של ההתנשאות והגזענות עצמה.

בגלל זה לא ברור לי אם זה טוב או רע שלא היה לי חבר אתיופי, כמו לכולם. הקטע הזה של לעשות ספירת מלאי של כל האנשים שהכרתי, הוא בדיוק הקטע של לעשות ספירת מלאי של כל המגירות שאליהן הם מתאימים. אבל כולם עושים את זה. ואם אני לא כמו כולם, אולי משהו איתי לא בסדר. אולי אני לא יודע להגדיר את עצמי כמו שצריך, כי אין לי את מי לשנוא, או לפחות על מי לצחוק.

וכל מה שנשאר לי זה לצחוק על עצמי. להביט בהשתאות בכל אלה שיודעים לצפור, ולצעוק, ולזעוק ולצחוק, ולהגיד שאני לא בסדר. כי החיפוש הבלתי נגמר הזה אחרי איפה אני לא בסדר, הוא הרי הבסיס של המלחמה בגזענות, בדיוק כמו שהוא הבסיס לגזענות עצמה.
כי בסופו של דבר, יותר מדי פוליטיקלי קורקט הוא אקט שמנציח את הגזענות, שנותן שמות למגירות ההן. וכמו שאי-אפשר לצאת מהן, אי-אפשר גם לצאת מהמעגל הזה. הרי אם "תחבק" אתה פטרוני; אם תקרא להם "אחים שלי" אתה מלאכותי; אם תיזהר מדי אתה מתנשא; אם תילחם יותר מדי על סגירת הפערים, אתה מוחק זהות.

כל מה שנשאר זה להתעלם. לשרוף את המגירות האלו במדורה של ל"ג בעומר. לא לחפש בכוח את היחס הראוי, כי זה כבר מעשה לא ראוי.
לא להתעלם מ"האחר", אלא מעצם זה שהוא "אחר".
להתעלם מהחיפוש המתמיד, המלאכותי והמתנשא הזה, מהחיפוש אחרי החבר האתיופי, או הרוסי, או החרדי. החבר שיוכל להפוך לסמל, כמעט סמל סטטוס.

במלכודת החלקלקה הזאת, שבה אי-אפשר לא להיות גזעני, כי כך או כך זה הטבע האנושי, להתעלם מהחיפוש זה כנראה הדבר הכי פחות פופולרי לעשות, אבל אולי הוא הכי נכון. אולי הוא הכי פחות גזעני.