אנחנו לא עבדים של הטכנולוגיה. אנחנו עבדים של הזכרון ושל הנוסטלגיה. הטכנולוגיה היא רק עוד צעד במרדף אחרי הדרך הקלה לברוח שוב ושוב לשם. המרדף הזה שבו כל צעד בחיים הוא רק עוד צעד בנסיון לתקן איזה עוול היסטורי, שכבר קשה לדעת אם הוא אמיתי או יציר הדמיון.
כי בני אדם לעולם יציירו את תמונות הילדות שלהם בדמיון. ובמלכודת הנוסטלגיה של תמונות הדמיון שלנו, הזכרונות לא עוזבים, ואפילו מתחזקים, גם כשהם נכתבים באיחור.
מחר, במסיבת הסיום של הגן, כל ההורים יסתירו את ההתרגשות על פניהם מאחורי מסכי הסמארטפון. פעם תמונות ילדות היו הולכות לאיבוד בין אלבומים מתפרקים וקופסאות קרטון מתפוררות בארון. היום הן הולכות לאיבוד בכרטיסי זכרון ודיסקים של מחשב.
וזה בסדר גמור, כי הזמנים משתנים, אבל לא חשוב האמצעי הטכני המסייע – בני אדם לעולם יציירו את תמונות הילדות שלהם בדמיון. אנחנו לא עבדים של הטכנולוגיה. אנחנו עבדים של הזכרון ושל הנוסטלגיה. הטכנולוגיה היא רק עוד צעד במרדף אחרי הדרך הקלה לברוח שוב ושוב לשם.
אמרתי לילדה שלי השבוע, כשהיא חזרה מהגן, "כל כך התגעגעתי אליך כל היום, רציתי לשלוח לך הודעה ונזכרתי שאין לך טלפון".
והילדה שלי עדיין לא קוראת את מה שאני כותב כאן. אז במקום להגיד לי "אבא, זה עצוב שאנחנו מרגישים בודדים כי אין לנו אפליקציה מתאימה" או "אבא, לא כל רגש אפשר לתרגם לפתרון טכנולוגי", אמרה פשוט "אז אני רוצה שתקנה לי טלפון!"
לא נורא, היא עוד תיזכר בזה במבט נוסטלגי ותבין.
לכל אחד יש איזה זכרון ילדות שמנצח כל זכרון ילדות אחר. זכרון מאוד רגשי, משתק ומשתיק, כמעט טראומטי, אבל במובן ה"כמעטי" של המילה.
אצלי זה קשור לחומוס.
תמונה כזאת – ילדים חוגגים, ובצד מגש אלומיניום פרחוני על שולחן העץ של פינת האוכל. בין הפרחים הלבנים שמצויירים עליו מסודרים בשורות מושלמות חצאי פיתות עם חומוס, וחצי מלפפון חמוץ מבצבץ מכל אחד.
מכל מסיבות יום ההולדת, ומכל עוגות יום ההולדת, הפיתות עם החומוס הן התמונה שנצרבה בראשי כיום הולדת של פעם. הפיתות האלו על המגש, ומולן הילדים שחוגגים ומשאירים אותן מיותמות. וברווחים שביניהן, על הפרחים הלבנים של המגש, נוצצים אגלי הזיעה והדמעות, שבתוכן כל הסיפור של אהבת אמא וילד.
אכלתי הרבה חומוס בחיי, בכל מיני מקומות, גם הנחשבים והיוקרתיים ביותר – עד כמה שזה אבסורדי כשמדובר בחומוס. ועדיין אני מחפש רק את חצי הפיתה ההיא, שהכינה אמא, כדי להרגיע את יסורי המצפון – גם אם הם לא שלי.
יש כאלה שאומרים שחומוס הוא המפתח לשלום ודו-קיום במזרח התיכון. מהחומוס תיפתח הטובה, וכולנו נחיה בשלווה תחת ענפי שמן הזית. זה מגוחך. דווקא חומוס, עם כל הייסורים של הבטן והלב שהוא יוצר, וכל הריבים של זכויות הראשונים שהוא מעורר – הוא לא הסמל לשלווה. כמו הטכנולוגיה, הוא הסמל למרדף האינסופי, הסיזיפי וחסר הסיכוי אחרי השלווה הזו. המרדף הזה שבו כל צעד בחיים הוא רק עוד צעד בנסיון לתקן איזה עוול היסטורי, שכבר קשה לדעת אם הוא אמיתי או יציר הדמיון.
וזאת כנראה הסיבה שלא היתה לי התלבטות, ומתוך כל רשימת המטלות האפשריות, בחרתי להכין חצאי פיתות עם חומוס למסיבת הסיום של הגן מחר.
יש לי איזו תכונה מעצבנת שאני מנסה כל הזמן להילחם כדי לתקן אותה. אוקיי, יש כמה, אבל הפעם אתמקד באחת. למען האמת זאת כנראה תכונה די נפוצה - מלבד אצל פוליטיקאים ועיתונאים מהזן שיש לו דעה נחרצת על כל גרגר אבק שחולף מול פניהם לרגע, בדרכו אל הפוליטיקה.
ובכן, בפשטות אפשר לומר שהתגובות שלי באות באיחור. ולא מדובר באיחור מקובל, אקדמי, אופנתי או כזה שאפשר להסתיר עם לגימת מים נוספת והבעה מחוייכת. לפעמים מדובר בשבוע שלם, שבו המוח המזיע שלי נאבק כדי לנסח את התשובה הנכונה למשהו שנאמר באיזו שיחה, ושאפילו אותו המישהו שאמר לי אותו - בעצם, לרוב זאת מישהי שאמרה - כבר שכחו.
הלקות הזאת מנעה ממני להיות ספורטאי טוב. כי ספורטי טוב צריך תגובות טובות ומהירות. אבל אם נודה על האמת, עוד הרבה לקויות מנעו ממני להיות ספורטאי טוב. אלא שהלקות הזאת מתגלה לא רק בספורט מהסוג הגופני, אלא גם בענפי ספורט ישראליים נוספים - למשל ווכחנות, או פוליטיקה - שזה אותו הדבר, רק עם משכורת נהדרת ותנאי פנסיה חלומיים.
בקיצור, לפני שבוע בערך קראתי שהתגלה איזה כד עתיק עם כתובת בעברית, ושהעניין גוייס בזריזות על-ידי פוליטיקאים זריזי מחשבה כדי להוכיח אחת ולתמיד שאכן היתה כאן תרבות (ופוליטיקה) עברית כבר לפני אלפי שנים. שזה בניגוד למה שחשבנו עד עכשיו - שהיתה כאן תרבות (ופוליטיקה) עברית כבר לפני אלפי שנים, רק בלי כד.
ובגלל שיש לי את הלקות ההיא, רק עכשיו נזכרתי בסיפור אחד שכתבתי לאחרונה. סיפור שהיה צריך להיות התגובה המיידית שלי לנושא, כי גם הוא מספר על חפירה ארכיאולוגית וסודות שנכתבו בה. וכמו מלכודת הנוסטלגיה של תמונות הדמיון שלנו, הם לא עוזבים, ואפילו מתחזקים, גם כשהם נכתבים באיחור.
"גוף ראשון נסתר" - סיפור מתוך הסדרה "מסעותי בין אנשים".
כי בני אדם לעולם יציירו את תמונות הילדות שלהם בדמיון. ובמלכודת הנוסטלגיה של תמונות הדמיון שלנו, הזכרונות לא עוזבים, ואפילו מתחזקים, גם כשהם נכתבים באיחור.
מחר, במסיבת הסיום של הגן, כל ההורים יסתירו את ההתרגשות על פניהם מאחורי מסכי הסמארטפון. פעם תמונות ילדות היו הולכות לאיבוד בין אלבומים מתפרקים וקופסאות קרטון מתפוררות בארון. היום הן הולכות לאיבוד בכרטיסי זכרון ודיסקים של מחשב.
וזה בסדר גמור, כי הזמנים משתנים, אבל לא חשוב האמצעי הטכני המסייע – בני אדם לעולם יציירו את תמונות הילדות שלהם בדמיון. אנחנו לא עבדים של הטכנולוגיה. אנחנו עבדים של הזכרון ושל הנוסטלגיה. הטכנולוגיה היא רק עוד צעד במרדף אחרי הדרך הקלה לברוח שוב ושוב לשם.
אמרתי לילדה שלי השבוע, כשהיא חזרה מהגן, "כל כך התגעגעתי אליך כל היום, רציתי לשלוח לך הודעה ונזכרתי שאין לך טלפון".
והילדה שלי עדיין לא קוראת את מה שאני כותב כאן. אז במקום להגיד לי "אבא, זה עצוב שאנחנו מרגישים בודדים כי אין לנו אפליקציה מתאימה" או "אבא, לא כל רגש אפשר לתרגם לפתרון טכנולוגי", אמרה פשוט "אז אני רוצה שתקנה לי טלפון!"
לא נורא, היא עוד תיזכר בזה במבט נוסטלגי ותבין.
*
אצלי זה קשור לחומוס.
מכל מסיבות יום ההולדת, ומכל עוגות יום ההולדת, הפיתות עם החומוס הן התמונה שנצרבה בראשי כיום הולדת של פעם. הפיתות האלו על המגש, ומולן הילדים שחוגגים ומשאירים אותן מיותמות. וברווחים שביניהן, על הפרחים הלבנים של המגש, נוצצים אגלי הזיעה והדמעות, שבתוכן כל הסיפור של אהבת אמא וילד.
אכלתי הרבה חומוס בחיי, בכל מיני מקומות, גם הנחשבים והיוקרתיים ביותר – עד כמה שזה אבסורדי כשמדובר בחומוס. ועדיין אני מחפש רק את חצי הפיתה ההיא, שהכינה אמא, כדי להרגיע את יסורי המצפון – גם אם הם לא שלי.
יש כאלה שאומרים שחומוס הוא המפתח לשלום ודו-קיום במזרח התיכון. מהחומוס תיפתח הטובה, וכולנו נחיה בשלווה תחת ענפי שמן הזית. זה מגוחך. דווקא חומוס, עם כל הייסורים של הבטן והלב שהוא יוצר, וכל הריבים של זכויות הראשונים שהוא מעורר – הוא לא הסמל לשלווה. כמו הטכנולוגיה, הוא הסמל למרדף האינסופי, הסיזיפי וחסר הסיכוי אחרי השלווה הזו. המרדף הזה שבו כל צעד בחיים הוא רק עוד צעד בנסיון לתקן איזה עוול היסטורי, שכבר קשה לדעת אם הוא אמיתי או יציר הדמיון.
וזאת כנראה הסיבה שלא היתה לי התלבטות, ומתוך כל רשימת המטלות האפשריות, בחרתי להכין חצאי פיתות עם חומוס למסיבת הסיום של הגן מחר.
*
ובכן, בפשטות אפשר לומר שהתגובות שלי באות באיחור. ולא מדובר באיחור מקובל, אקדמי, אופנתי או כזה שאפשר להסתיר עם לגימת מים נוספת והבעה מחוייכת. לפעמים מדובר בשבוע שלם, שבו המוח המזיע שלי נאבק כדי לנסח את התשובה הנכונה למשהו שנאמר באיזו שיחה, ושאפילו אותו המישהו שאמר לי אותו - בעצם, לרוב זאת מישהי שאמרה - כבר שכחו.
הלקות הזאת מנעה ממני להיות ספורטאי טוב. כי ספורטי טוב צריך תגובות טובות ומהירות. אבל אם נודה על האמת, עוד הרבה לקויות מנעו ממני להיות ספורטאי טוב. אלא שהלקות הזאת מתגלה לא רק בספורט מהסוג הגופני, אלא גם בענפי ספורט ישראליים נוספים - למשל ווכחנות, או פוליטיקה - שזה אותו הדבר, רק עם משכורת נהדרת ותנאי פנסיה חלומיים.
בקיצור, לפני שבוע בערך קראתי שהתגלה איזה כד עתיק עם כתובת בעברית, ושהעניין גוייס בזריזות על-ידי פוליטיקאים זריזי מחשבה כדי להוכיח אחת ולתמיד שאכן היתה כאן תרבות (ופוליטיקה) עברית כבר לפני אלפי שנים. שזה בניגוד למה שחשבנו עד עכשיו - שהיתה כאן תרבות (ופוליטיקה) עברית כבר לפני אלפי שנים, רק בלי כד.
ובגלל שיש לי את הלקות ההיא, רק עכשיו נזכרתי בסיפור אחד שכתבתי לאחרונה. סיפור שהיה צריך להיות התגובה המיידית שלי לנושא, כי גם הוא מספר על חפירה ארכיאולוגית וסודות שנכתבו בה. וכמו מלכודת הנוסטלגיה של תמונות הדמיון שלנו, הם לא עוזבים, ואפילו מתחזקים, גם כשהם נכתבים באיחור.
"גוף ראשון נסתר" - סיפור מתוך הסדרה "מסעותי בין אנשים".
