יום חמישי, 30 ביולי 2015

לקט שכחה וזכרונות

קיץ. עונה של לקטים ושידורים חוזרים. ובגלל שלא מצאתי משהו עכשווי לכתוב עליו, בעיקר בגלל שאני עסוק מאוד לאחרונה בלהיות אבא, אספתי לכאן כמה זכרונות רחוקים שלי עצמי, כדי לא לשכוח שגם אני הייתי פעם ילד.



קוסם // זה היה בחתונה כלשהי שההורים שלי לקחו אותי אליה' כי כשאתה ילד ההורים לוקחים אותך לכל חתונה שהם מוזמנים אליה, ומנסים לשכנע אותך שזה לא בגלל שאתה פשוט קטן מדי להישאר לבד בבית, אלא בגלל שאתה באמת מכיר מישהו משם.

בכלל, אלה היו ימים שבהם לא היתה הרבה בחירה. היה רק ערוץ אחד - שמרוב שהוא היה אחד אפילו לא טרחו לקרוא לו "ערוץ 1", היתה רק מכולת אחת, ובה גבינה צהובה מסוג אחד, והיה רק אורי גלר אחד.

אורי גלר עשה המון דברים מופלאים, אבל הכי הכי הוא ידע לכופף כפיות. כי בזמנים ההם גם לא היה צריך יותר מקסם אחד.

אבל בחתונה ההיא, בפרץ מוזר של פלורליזם, פתאום ההורים שלי סיפרו לי שהבחור שיושב לידנו בשולחן, ושאני בטח מכיר אותו כבר מאיזו חתונה קודמת או משהו, יודע גם הוא לכופף כפיות. הייתי ספקן, אבל סקרן - שזה שילוב תכונות שיש רק לילדים, במיוחד כאלה שאכלו את אותה גבינה צהובה כל החיים.

אז הוא לקח כפית מהשולחן, עמד מולי, נתן לי להחזיק אותה, ועשה כמה תנועות מסיחות דעת עם הידיים שלו על הידיים שלי. כשביקש ממני לפתוח את היד - הפלא ופלא, הכפית היתה עקומה.

הייתי המום. קצת בגלל הכפית, אבל בעיקר בגלל שלקוסם ההוא היו רק שלוש אצבעות. וגם הן לא שלמות.

אחת התכונות הכי טובות שיש לי, או לפחות היו לי עד שלמדתי להתאהב, היא להסתיר את מה שאני חושב מאחורי משהו שכולם חושבים שאני חושב. אז הסתכלתי שוב ושוב על היד שלו בלי האצבעות, במה שנראה לכולם כהסתכלות אחוזת פליאה על הכפית המסכנה ההיא.

אחר כך ניגנו את "דונט גו" של יאזו, והמשכתי להסתכל על הקוסם המוזר הזה כשהוא הלך לרקוד עם אשתו. ואבא שלי, שנשאר איתי בשולחן, לקח את הכפית והראה לי בדיוק איך עושים את הקסם הזה ומכופפים אותה. אבל זה לא היה אותו דבר. וגם בכלל לא מה שרציתי לדעת.

*



המגרש הנעול // כשהייתי ילד, היה בקצה הרחוב שלנו, מאחורי המכולת הישנה, מגרש נטוש. היו עוד מגרשים ומבנים ישנים ונטושים, וגם חורשות, שכולם היו עבורנו כר פורה למשחקים ולדמיונות. אבל המגרש הזה היה עטוף בגדר חלודה ושער שתמיד סגור עם שרשרת ומנעול. יכולנו רק לראות אותו מבחוץ, אבל זה כמובן לא הפריע לנו להמשיך לדמיין. להיפך - זה רק הגביר את המסתורין. הרבה סיפורי ריגול ומחתרת הומצאו שם וניסו להסביר את התעלומה של המגרש, ובעיקר של שארית המבנה הישן שעדיין עמד בשוליו.

ואז, יום אחד הצלחתי איכשהו לחדור לתוכו. הסתכלתי מסביבי, מוכן כבר לצעקות הנזיפה של מישהו שיסלק אותי משם, והתקרבתי לאט אל המבנה הישן, להציץ דרך חריצי החלונות שלו, ולראות סוף-סוף מה יש בו.

התמימות הזאת של הילדות היא משהו שמאבדים לתמיד. וקצת חבל, כי הסיפורים שהמצאנו היו הרבה יותר מעניינים ממה שאני מבין היום: שכל המגרשים והחורשות האלה, שכבר מזמן יש בהם בנייני מגורים גבוהים, היו כנראה סתם מאבקי ירושה אידיוטיים, או סתם נכסים של אנשים שלא היה להם כסף לעשות איתם משהו.

ויכול להיות שהתמימות הזאת התחילה להעלם כבר אז - ברגע הזה שבו הצלחתי להצמיד את הפנים אל החלון המאובק ההוא, ולראות את מה שהתחבא שם בשארית הבניין הישן והמתקלף שעל המגרש הנעול.

היו שם אסלות. ערימות של אסלות. עשרות אסלות. וכל סיפורי הריגול התפוררו לכדי מציאות של פרנסה דחוקה מדמי-שכירות על מחסן של אסלות.
כי לפעמים דווקא התעלומות הן יותר טובות מהמציאות, ודווקא לפתור אותן זה חרא.

*


אלטעזאכן // "אלטעזאכן, אלטעזאכן!" הדהדה הקריאה ברחוב, בקצב הנקישות של פרסות הסוסה של איז'ו, האלטעזאכן של השכונה.
הייתי יוצא למרפסת בכל פעם להשקיף עליו, לבחון מרחוק את כל הגרוטאות שמונחות על העגלה שלו, ולנסות להבין איך הסוסה מצליחה למשוך את הכל.
אבל יותר מזה, לנסות להבין מה איז'ו בעצם עושה עם כל זה.

יום אחד, כששיחקתי "מדרכות" למטה, הוא שוב הגיע. לקחתי את הכדור מתחת לזרוע, איז'ו עצר את העגלה ואת הצעקות, ונתן לסוסה שלו קערה עם מים. בשקט הזה שנהיה פתאום שמעתי את הצעדים שלי חותכים את המחשבות.
"תגיד", אמרתי לו, קרוב קרוב אל כתמי החלודה שעל הגרוטאות והסוסה שלו, "מה אתה עושה עם כל הדברים האלה שאתה קונה מאנשים".
"אני מוכר אותם למישהו הלאה, בקצת יותר כסף", הוא אמר לי.
"ומה הוא עושה עם זה?"
"מאיפה אני יודע?" הפטיר איז'ו ומשך בכתפיים. "אולי מוכר לעוד מישהו, מה אכפת לי. לא דאגה שלי".

מאותו יום לא שיחקתי יותר "מדרכות" לבדי, אלא רק כדורגל עם החברים. כי כדורגל זה משחק קבוצתי, ותמיד אם מסתבכים או לא יודעים מה לעשות, אפשר למסור את הכדור למישהו אחר ולא לדאוג יותר.

*


חלון אחורי // כשהייתי ילד, היה בבית של ההורים שלי, במרפסת, ארון. מסוג הארונות שיש כמעט בכל מרפסת.
היו בו כמה קלסרים שתמיד יש להורים, אוסף מחזיקי המפתחות של אמא שלי, קופסה עם פנקס המילואים ופנקס ההסתדרות של אבא שלי, ו"הדברים של הים". היה לו מפתח, לארון, אבל אף פעם הוא לא היה נעול.

כשעברנו דירה ההורים שלי ארזו לתוך ארגזים את כל מה שיש בארון. ורק אז, כשהזיזו אותו, גיליתי שמאחורי הארון הזה היה חלון. חלון מאורך כזה, שתמיד היה סגור, וממילא זה לא היה משנה - כי הארון הסתיר אותו.

החלון הזה היה ממש בהמשך הקיר של החלון שלי, זה שלידו עמד המדף עם הספרים שמהם שאבתי ציטוטים כדי להרשים בנות.
אבל אף פעם לא ידעתי שיש עוד חלון, סתום ומוסתר, בהמשך הקיר. חלון שמאותו רגע, גם אחרי שעברנו דירה, לא הפסקתי להסתכל עליו.
אני חושב שאז התחלתי לכתוב.

*


מציצים // כשהייתי ילד זה לא כמו היום, ילדים היו צריכים להבין את החיים, או לפחות ללכת למכולת לעשות קניות.
ופרקש עם העין העקומה, כפרה עליו, שבמכולת שלו אפילו לא היו מסטיקים או קרמבו לתת לי במקום עודף, אז הוא היה מביא לי חרצנים של זיתים שהוא שמר בקופסה בצד בתור משקולות של גרם למאזניים האלה שהוא שוקל בהם גבינה צהובה ואז מיישר חתיכה אחרי שהוא כבר מוריד אותה משם לתוך השקית - הוא אמר לי שאלגרינה לפעמים מסתובבת בחצר שלה בלי בגדים. ואני ילד, מה אני מבין? אני רק יודע שבלי בגדים זה משהו טוב, אפילו שאלגרינה כבר זקנה לפחות כמו העין הרעה של פרקש.

אז אני הולך לשם, עובר ליד החצר של אלגרינה ובדיוק כשאני רוצה להתחבא, כי פרקש אמר שצריך להתחבא כשמציצים על אישה, היא יוצאת לחצר לתלות על החבל את התחתונים שלה. תחתונים גדולים כמו של אלגרינה בחיים לא ראיתי, אבל מה הבנתי אז, הייתי ילד. בכל מקרה, עירומה היא לא היתה, למרות שעם הבגדים שלה אולי היה לה יותר עדיף, אבל אז - אני לא אשכח - היא אמרה לי בקול שהניגון שלו היה קפה שחור, עראק, סיגריות אסקוט ואיזה זמר מצרי בר-מינן שעד היום אני לא יודע איך קוראים לו: "אני כמו שאתה רואה אותי, מה יש לי כבר להסתיר? רק תזכור, ילד - אתה, אם לא תדע להגיד ישר את מה שאתה חושב, יהיה לך כאב בטן.

בקיצור, לכתוב סיפורים זה טוב ונחמד, אבל בעולם של היום, אם מישהו רוצה שגם יקראו את הסיפורים שלו, הוא צריך יחצ"ן שיספר לעיתונים את הסיפור של הסיפורים. ובמפגש הזה בין העיתונות והיחצ"נות והספרות, יש תמיד איזו חשיפה אישית שמתפוצצת. ואני אומר - תנו לי יחצ"ן טוב, ואני מוכר לו כל סיפור קורע לב שהוא רק ירצה, על ילדות קשה, על עירום, או על חיים מומצאים בשכונה שלא היתה.

*


פליימוביל // כשהייתי ילד היה לי חבר פליימוביל. שכן, בעצם, אבל בימים ההם כל שכן בגילך בהכרח נהיה חבר.
הוא היה יושב עם השביל בצד שלו באוטו הכחול של אבא שלו, בספסל האחורי, מסתכל מהחלון, והאוטו היה נוסע וקופץ והראש של פליימוביל היה קופץ יחד איתו ומסתובב ימינה ושמאלה. ילד פליימוביל בתוך אוטו פליימוביל.

אתמול הוא עצר לידי ברחוב. רכב כהה ומפואר עם חלונות אחוריים כהים. וכשירד החלון צעק לי השביל בצד שישב מאחוריו "היי, מה נשמע? מה אתה עושה פה?"
"מה קורה, פליימוביל?" קראתי אליו בחיוך.
"הכל מעולה", הוא ענה בלי לנסות להבין, בחיוך של הפוליטיקאי המקומי הקטן שהוא בהכרח נהיה. "ניפגש מתישהו!"

איך ניפגש? איך, פליימוביל? הרי אני תמיד הייתי ילד של לגו!
אבל אכתוב עליך משהו.

יום חמישי, 23 ביולי 2015

איך נחרבה ישראל

קצת אחרי צפירת הבוקר של יום הזכרון, כשכולם פינו את העצב ההכרחי לטובת המשך החיים הפשוטים, גם הוא חידש את צעידתו ברחוב.
כשהגיע למעבר החציה ירדו צעדיו אל הכביש. מכונית עצרה לפניו בחוסר חשק, ומאחוריה התקרבה מכונית נוספת, נדהמת מהעצירה הפתאומית ששוב נכפתה עליה, ומגיבה בדרך שבה מגיבה כל מכונית כשהיא נאלצת לעצור.
בצפירה.
אולי בגלל החום, אולי בגלל אדי הזכרון שעדיין היו באוויר, ואולי פשוט בגלל הסאה שגדשה כבר בדיוק באותו רגע – הפעם הוא לא הבליג.
הוא עצר ופנה אל הנהג ההוא. בצעקות. בתוכחה על חוסר הסבלנות שהוא גם חסר בדל של מחשבה. "אני חוצה את הכביש! מה אתה צופר? אתה לא רואה שאני חוצה? אידיוט!"

*


מכאן העניין החריף באופן בלתי נמנע.
לפעמים כל מה שאדם צריך כדי להדליק את הפתיל שהוכן בו במשך שנים, זאת מילה אחת. "אידיוט" אחד, שמנקז לתוכו את כל התהום העצומה שפעורה בין מה שהוא, לבין מה שעבר עליו כל השנים. או אפילו אתמול. מילה אחת, "אידיוט" אחד, שיגרמו לו הפעם לא להבליג. לפתוח בהפגנתיות את דלת המכונית, ולצאת.
אלא שדלת המכונית, בניגוד לבני-אדם, אדישה להפגנתיות כזאת. "למי קראת אידיוט??? בוא לפה נראה אותך קורא לי שוב אידיוט!" הוא צעק, וכדי להימנע מספקות או חרטות, החל בעצמו לצעוד אל חוצה הכביש. בהפגנתיות.
שום דבר לא היה יכול לעצור אותו עכשיו. שום דבר, מלבד ערימת הצואה שהשאיר איזה כלב שם, בדיוק בנתיב הכעס הזה. "פאק!" סינן והשפיל את ראשו לשם. "פאק!" המשיך למלמל כשניסה לגרד אל הכביש את הסוליה, לקול צפירות הנהגים האידיוטים שעצרו אחריו.

כשהגיע בסוף אל סניף הדואר כבר הדחיק את כל זה. סירבול ונחיתות כמו שיש בשירות הדואר יכולים להדחיק כל צרה. הרוגז הקודם והגדול שלו פינה את מקומו לרוגז ממוקד ומקומי, לכעס ההכרחי שאדם לוקח איתו ביחד עם הפתק שעליו מודפס המספר של תורו.
והיו גם הפרצופים שמסביב. אלה שהביטו בו שוב באותו מבט שהכיר כבר. באותה דחיה שנמאס לו כבר לזהות בכזו קלות. באותו סינון של מילה שלא בטוח אם שמע מהם או מזכרונותיו – "מסריח".

"אתיופי מסריח, אה?" התריס לעברם. "זה מה שאני בשבילכם. השחור שכמעט נהרג בצבא בשבילכם, שאתם שוכחים שניה אחרי הצפירה, ובסוף הוא סתם אתיופי מסריח!"
והם שתקו, כמו הסוליות ספוגות הסירחון של נעליו.

זה כנראה היה הרגע בו החליט סופית לעזוב את הארץ. להשתקע בחממה הטכנולוגית האירופאית שחיזרה אחריו ואחרי הרעיון שפיתח, ושהקשיים והדחיות והעלבונות שספג כאן חפרו את אותה תהום משתקת שהיתה בתוכו ומנעה ממנו להתקדם בו.

*


שם, באירופה, אפשר לבחון דברים ולהעריך אותם בקור רוח. שם הצליחו משקיעים מוכשרים להבין את מלוא המשמעות המהפכנית של מודל ממוחשב מלא ושלם, שיודע להבין פיסות מידע, מילים בודדות, ולהפיח בהן משמעות. כמו שעושה המוח האנושי. כמו שהוא תמיד עושה.
שם, באירופה, באותה חממה טכנולוגית קרת מזג, התחיל היישום שלו לכתוב את המציאות מחדש. או לפחות לכתוב מתוך פיסות המציאות את מהדורות החדשות, במקום האנשים שהיו עושים את העבודה השחורה הזאת מימים ימימה.

מהפכות טכנולוגיות אמיתיות, סופן לשנות את העולם מהיסוד, לסחוף אותו בכוח שבדרך-כלל שמור רק לאיתני הטבע. וגם הסופה הטכנולוגית הזאת שפרצה שם בלב אירופה, התגלגלה במהירות, בלי לעצור ולהתחשב באנשים שבדרכה.
אותם אנשי עיתונות שנאלצו כבר להתמודד עם משברים, להתפשר על שכרם, להתפשר על איכות, להתפשר על טוהר כתיבתם. אבל מעולם לא חשבו שיאלצו להפוך למיותרים לחלוטין.

השביתה של כלי התקשורת הישראליים היתה הראשונה מסוגה. באותו כוח שחשבו ששמור רק להם, נאבקו העיתונאים האומללים על מקומם בשוק העבודה, ובאנושות בכלל. אבל לאנושות כולה לא היה זמן לחכות, אז הם פנו לעזרת הממשלה, שתגן עליהם, כמו שהיא תמיד ידעה להגן על ענפי כלכלה חיוניים – ולא קשה לנסח את מצוקתך כחיונית כשאתה עוסק שנים בהצגת מצוקות.
אלא שלממשלה, כמו לאנושות עצמה, יש תמיד דברים דחופים יותר. יש פשע שצריך למגר, יש אזרחים פשוטים שצריך לשמר, יש איומים אמיתיים, וערבים שנלחמים זה בזה.

העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים: אלה שמיטיבים לספר על מצוקה, ואלה שיודעים לראות בה הזדמנות להשקעה מניבה.
הצעתו של איש הקש היתה חדה ופשוטה. הכל התחבר בה בהרמוניה, כמו מילות שירה צרופה – נקמה, תשוקה, חוכמה אנושית, וגם כסף. את התחקיר הנוקב שהוא יממן מכיסו, יוכלו לעשות רק בני אנוש. רק עיתונאים, ורק אנשי העילית שבהם. את המידע שיביא לא תוכל לחבר אף תוכנה בעולם לכדי סיפור שלם, כי הסיפור הזה גדול מדי ולא סובל פשרות. במצבים קשים דרושה פעולה קשה. והתחקיר הזה על ראש הממשלה, התחקיר העיתונאי שיזעזע את אמות הספים, יוכיח את כל זה לכולם. איש הקש כבר יחזיר את השקעתו איכשהו, אין מה לדאוג. הוא מומחה בהשקעות קשות מסוג זה.

*


בלב אירופה, על מסך קטן, זעקה התוכנה המיוחדת עוד הישג. לא, תחקיר עיתונאי כזה עדיין לא ידעה לכתוב, אבל מהו הידע האנושי כולו אם לא מגדל עצום מימדים שנבנה בעמל רב, ובו כל קומה נשענת על כתפי הקומה שקדמה לה, וכל קומה היא חומר הגלם של זו שמעליה. וכך, בלי מגע יד אדם, מלבד המגע המיוזע שהיה כבר, השלים אותו תחקיר גדול שהוזן אל התוכנה את כל החוליות החסרות, את כל חלקי הפאזל שהיא בנתה. הכל היה מוכן.

עילת התביעה שניסחה היתה עכשיו שלמה. זועקת מתוך המילים שעל המסך. מעולם לא ידעה האנושות לתבוע את עצמה, או חלק ממנה, בגין נזיקין, פגיעה בשם הטוב, ושאר המונחים המשפטיים שיכולים להיות מתורגמים לפיצוי כספי. מעולם לא יכול היה לתבוע אדם את מדינתו בגין כל אלה, לפחות לא בהיקף שאינו עולה על עוול מקומי וקטנוני. מעולם, עד שניצחו גם במערכה הזאת כוחות איתני הטבע של הטכנולוגיה העילית.
שנות הפיתוח והייסורים והאכזבות של היזם החרוץ שנאש את הארץ בכעס, פינו את מקומם לטובת תקווה חדשה.

יש רק דבר אחד שיכול לעצור תביעה משפטית קשה: הדואר. אותו שירות שאף אחד לא טרח אף פעם לטפל בסירבול ובנחיתות שיש בו, כאילו זאת גזירה משמיים, רוע הכרחי שצריך להשלים איתו כדי שישאר שם, ולא יפשוט למקומות חשובים יותר.
רק שעכשיו, משאבד כל כתב התביעה במחסני הדואר, נותרה ממנו הסוגיה הפעוטה שהיתה מגולמת, כמו כל סוגיה פעוטה, בסעיף משנה משפטי קטן. הפיצוי הכספי שברגע שפג תוקפו של הדיון עליו, קיבל את תוקפו החוקי. והוא היה פיצוי כספי לא פעוט בכלל.
מעטים האנשים שידעו באותו זמן את חומרתו של העניין, או למעשה את עצם קיומו. שביתת העיתונות הגדולה, השביתה שהשתיקה כל הפרזה דרמטית של פיסת מציאות – קל וחומר של מציאות שהיא דרמטית מלכתחילה – המשיכה כל אותו הזמן לנסות לבטל את רוע הגזירה שנפל על ענף הכתיבה העיתונאית, ובכך גזרה על כולם את האשליה ששום דבר לא קורה.

*


שביתות הן עסק מוזר. תמיד רוצות לפגוע בממשלה, ופוגעות רק באזרחים חפים מפשע. השביתה הזאת היתה מוזרה עוד יותר. היא עשתה בדיוק את ההיפך.
'כלב השמירה של הדמוקרטיה נרדם' – היתה יכולה לזעוק הכותרת לכך, אם מישהו היה מנסה לנסח אותה. אבל כלב השמירה, שהממשלה לא מצאה זמן או רצון לשמור עליו, הפנה עכשיו את העורף לאותה ממשלה עצמה. אותה ממשלה שבימי משבר קשים כאלה, כמו מלחמות או תביעות כספיות כבדות, פתאום נדמית בטעות כ"מדינה" עצמה, שכלב השמירה צריך להגן עליה.

*


מכאן הדברים התגלגלו די מהר.
אף אחד לא רוצה להיות חבר של מי שאין לו חברים שמצדדים בו.
העיתונות גם לא דיווחה כשהאשראי הבינלאומי נחסם, וכשהעולם הדיפלומטי כולו הפנה עורף למדינה קשת העורף הזאת. מדהים כמה הקהילה הבינלאומית הצבועה יכולה לסבול כל מדיניות איומה ומאיימת של כל ממשלה בעולם, ובלבד שלאף אחד אחר לא תהיה תביעה כספית שקשורה בעניין.

איש הקש נקרא לפגישה דחופה עם ראש הממשלה. כמו תמיד, הוא היה הסיכוי האחרון לתקן את הנזק הזה עם הקשרים החמקמקים שלו, שאף פעם לא כדאי לשאול עליהם, אך גם לא לפקפק בקיומם. את הסוגיה התקציבית של פעילותו כבר נפתור איכשהו, כמו שתמיד אפשר היה לפתור במקרים קודמים של צורך דחוף ויקר – נניח מלחמות או הסכמי שלום.

מוטב מאוחר מאשר אף פעם, אמר לעצמו איש הקש, שדילג לפני שנים על ההזדמנות להשקיע במיזם חסר הסיכוי וחסר ההגדרה שהציג לו הבחור האתיופי הצעיר. מוטב מאוחר, הוא אמר, ונסע לאירופה, לרכוש את התוכנה כולה.
היא הדבר הכי חם בשוק. היא תזוזת הלוחות הטקטוניים של הטכנולוגיה האנושית. היא רעידת האדמה ההמצאתית שמגיעה רק פעם בכמה עשורים, והופכת את פני הציוויליזציה כולה. ואיש הקש ידע, ועכשיו גם היה בכיסו הכסף לכך, שאם רק ישים את ידו עליה בטוח שאפשר יהיה לעשות איתה עוד דברים, הרבה יותר מעניינים ומועילים מכתיבת חדשות.

הכל התחבר בדיוק בזמן. העיסקה שהושלמה, פיסות המידע הקטנות שהיו חסרות לתוכנה, והחיבור שהופעל בינה לבין מערכת העיתון הישראלית הראשונה, על אפם ועל חמתם של השובתים והשותקים.
הכל התחבר. בפעם הראשונה נוסח היטב, על ידי תוכנה שאין לה פנים ואין לה משוא פנים, עומק השחיתות שהפגישה האחרונה בין ראש הממשלה לאיש הקש היה רק הזנב הסמלי שלה. ובפעם הראשונה אף אחד לא הצליח לעצור את המידע הזה.
בפעם הראשונה הוא התפרסם.

*


מכאן הדברים כבר ממש התדרדרו.
כולם התעוררו ונלחמו. העם כבר לא יכול היה לשתוק, השוטרים כבר לא רצו לרסן את הזעקות, ולממשלה כבר לא היה סיכוי. היא יכולה אולי להתמודד בשמחה מוסתרת עם שביתות ושתיקות, אבל לא עם פעולות וזעם. לא כשאין כסף. והכסף שאולי היה יכול לעוור את עיני הצדק שנפקחו, כבר נעלם מזמן לטובת דברים אחרים, דחופים ויקרים.

וככה, לא הרבה זמן לאחר מכן, ביום חם אחד של חודש אב, התפרקה ונחרבה מדינת ישראל.
רק בגלל שמישהו צפר לאיש הקש כשחצה את הכביש.

יום חמישי, 16 ביולי 2015

יסורי הרמזיוס

כל מה שרציתי הוא קצת שקט.
"באב אל וואד, לנצח זכור נא את שמותינו", זימזם השיר בתוכי כמו התניה שבורת הקשר, כשהתיישבתי על כיסא המתכת של בית הקפה הקטן, בואכה שער הגיא.
"אספרסו מרובע", אמרתי למלצרית, ופתחתי את המחברת הדהויה שלי. היא לא חייכה. וגם המלצרית לא. קצת ביצ'ית, חשבתי לעצמי.

ואז הוא הגיע. נעמד מולי, עם המבטא הבריטי שלו וכוס התה בידו.
"אני חסר בית. הרסו לי את הבית".
"נו?"
"אתה סופר, לא?"
"לא"
"מה אתה כותב במחברת?"
"סיפורים"
"נו אז תכתוב את הסיפור שלי. היה לי חבר, חשבתי שהוא חבר שלי, אבל גיליתי שהוא היה בעצם מישהו אחר כל הזמן הזה. למרות שהוא הציל אותי. אבל הוא גם צחק עלי. הוא וכל החברים המוזרים שלו. תכתוב. הרסו לי את הבית!".
"זה מעניין, אבל אני מחפש משהו אחר", מצאתי את עצמי מתחמק בנימוס ופונה שוב אל המחברת.

"רצחתי מישהי", שמעתי מעלי קול עם מבטא רוסי כבד. "רצחתי אותה, ואני לא יודע למה, מסכנה. רצח זה טוב, לא? כלומר, בשבילך. בשביל סיפור, זה טוב. הנה אני אומר גם בקול שרצחתי. זה טוב להגיד בקול, לא?"
"טרגדיה קלאסית של הנפש", אמרתי. "אבל אני מחפש משהו חדש".

"אולי צדק ואהבה?", שאל האיש השפוף על הסוס. "למה תמיד רצח והרס? לוחם של צדק למען האהבה, אני! תקשיב לסיפורי המסעות שלי. תכתוב איך ניצחתי במלחמות למען הצדק ולמען האהבה!"
"אבל נכשלת!"
"זה לא צודק להסתכל על זה ככה", הוא השפיל את מבטו.

"אתה מחפש דברים לא צודקים?", שאל הבא בתור. "זה הרי מה שמחפשים פה, לא? דברים לא צודקים. תן לי יום אחד ואני מספר לך את הסיפור הכי לא צודק שיש! הנה תכתוב – אבא שלי התאבד, התינוק שלי מת, אשתי בגדה בי, ראיתי את זה במו עיני! להמשיך?"
"לא", אמרתי. "אל תמשיך".

"לא אותו! קח אותי!" התפרץ לשיחה עוד בחור אנגלי שפוף. "בגידה אתה רוצה? היא בגדה בי באמת! במובן הכי בסיסי ואנושי, בגידה רוחנית, לא גופנית. זאת בגידה באמת! ואני יודע משהו על אמת! זה המקצוע שלי!"

"לא מעוניין", אמרתי. "אבל תודה. באמת".

בזה אחר זה הם המשיכו לבוא – הטייס הילדותי, הילדה האבודה, אפילו חרק אחד – כולם הציגו מולי את סיפורי חייהם הטרגיים ונאבקו על מקומם במחברת שלי – כאילו כל מה שחשוב הוא הטרגדיה האישית, כאילו אני מנהל תחרות כזאת ביניהם. ובמקום לכתוב, בזה אחר זה מצאתי את עצמי מוחק אותם.

כל מה שרציתי היה קצת שקט. השמש כבר עמדה במרכז השמיים. היה לי חם מדי, והייתי עייף מכל זה. לא ידעתי כמה זה מתיש לסלק אנשים מהדמיון.

"תרצה עוד משהו?" הצילה אותי מהם המלצרית, שבעצם חולמת להיות זמרת.
"את מקסימה", אמרתי לה.
"לא. אני ביצ'ית אמיתית כשמכירים אותי", היא ענתה.
"או. זה כבר נשמע מעניין", אמרתי ולקחתי שוב את העט בידי. "את עולה לשלב הבא".
"מה?"
"אמרתי שאני אשתה אספרסו מרובע".

יום חמישי, 9 ביולי 2015

החיים כיוגורט

אני עומד מול מקרר מוצרי החלב במרכול, ואני יכול להרגיש את המבטים המרחמים של כולם ננעצים בי כמו שיפודי במבוק חד פעמיים ממעבר 2. אבל אני מנסה להתעלם מהם. בידי המזיעה אני אוחז בסמארטפון – הכלי הכי רב-עוצמה שהמציאו בני האדם כדי להתעלם זה מזה – בידי השניה אני אוחז בקרטון החלב שלקחתי רבע שעה קודם, ואת הגבות שלי אני מאמץ לכדי מבט של "אה, ברור שאני יודע איפה יש מעדן יוגורט בטעם תות 16% שומן בקופסה עגולה אבל לא רביעיה אלא זוג. אני סתם עומד פה כי נזכרתי במשהו חשוב שקשור לסמארטפון שלי".

והכי גרוע שאני בכלל שונא מוצרי חלב.

נשלחתי למשימה הזאת, ואני בכלל שונא מוצרי חלב. נגעל מהם. אבל אני עומד בזה בגבורה. כמו חייל בחזית המאובקת של שדה הקרב, אני עומד ומזיע במזגן של המרכול, מול מקרר מוצרי החלב, יודע שאין מקום לטעויות, ויודע שזה לא למעני. זה למען אלו שמחכות לי בבית. ורוצות יוגורט.

והם לידי, סביבי, כל האחים שלי לקרב הזה. כל הגברים שמחזיקים את הסמארטפון, תוהים מול המדפים עמוסי המותגים, מול ההבדל בין 14.5% שומן ל-16%, ומול ההבדל בין אריזה אחת קטנה לטעות אחת קטנה, ואז נשמע הדהוד של קול שפוף מאי-שם, ממעבר 3, תוהה אל הסמארטפון שלו "מאמי, אמרת מלח-ים או מלח-רץ?"

וכולנו מהנהנים בהבנה. כי כולנו גברים כאלה של מלח ביוגורט ומאמי בסמארטפון.

וכולנו נזכרים בימים ההם של פעם, כשלא היו סמארטפונים, והמרכול נקרא סופרמרקט, והוא היה רחוק כמו סיפור שהדודים מביאים מחוץ-לארץ, אז בכלל קנינו במכולת של פרומה. כלומר של בעלה של פרומה, אבל לא ידענו איך קוראים לו, אז קראנו גם לו פרומה.

ואצל פרומה היה רק סוג אחד של גבינה, וסוג אחד של יוגורט, והיה רק לחם לבן או לחם שחור. חוץ מימי שלישי, שאז היה גם לחם קימל. אצל פרומה הכל היה פשוט. לא היו מאתיים מטרים של מקרר מוצרי חלב, לא היה מעבר 4 שכולו מוקדש אך ורק לאינספור סוגים של שוקולד, ולא היו התלבטויות קשות כאלו. בימים ההם של המכולת השכונתית הקניות היו קניות, ולא מסע של חיפוש עצמי, וגבר היה גבר. אפילו אם קראו לו פרומה.

וזה קשה, כי בכל יום אתה צריך לא רק להבין מחדש שבמקום להיות זכר-צייד אתה בעצם מלקט מותגים במרכול, אלא גם לגבש דעה נחרצת בענייני היום האחרים. וכמו שפעם היה רק לחם לבן או שחור, והיום יש חמישים גוונים של דגנים על הבצק, פעם גם היו רק מפא"י וחרות, והיום יש יותר מפלגות מאשר מצביעים. במיוחד מפלגות מרכז.
אז נגיד, הגז הזה, עם כל המתווים וההסכמים והוועדות והמונופולים שלו. מה דעתי בנושא? אני חייב דעה חד-משמעית. אבל זה מאוד מבלבל, אז בדקתי וחקרתי וגם שאלתי בפייסבוק, והפנו אותי למאמרים ובלוגים ופוסטים אחרים בפייסבוק, וקראתי ובדקתי וחקרתי גם אותם, וחוזר חלילה, וחד גדיא, ובסוף גיבשתי מסקנה ברורה: שאין לי מושג.
או המשבר ביוון. סוגיה חשובה ביותר – הרי נופשים של "הכל כלול" הם משאב לאומי קריטי ואינטרס אזורי ראשון במעלה. אז מה כדאי? להישאר בגוש האירו? לחזור לדרכמות? או אולי לאמץ את הפתרון של העם היווני עצמו – פשוט לנמנם עוד קצת עד שזה יעבור.
ועדיין לא התחלתי לדבר על עניינים שמסיבות שונות באמת אסור לדון בהם בפומבי – נניח ענייני אסטרטגיה בטחונית-מדינית, או נישואין חד-מיניים. או נישואין ברבנות. או נישואין בכלל.

עכשיו, אני לא יודע אם אלו באמת סוגיות כל-כך מסובכות, או שפשוט אפשר כמו תמיד להאשים בסיבוך הזה את הטכנולוגיה, ולסגור עניין. כלומר, כולנו יודעים שזה עידן המידע, או עידן חופש המידע, רק שכולנו מרגישים את זה אבל אסור לנו להגיד את זה בקול – זה בעצם עידן עומס המידע. שלא לומר עידן המידע הסותר.
זהו העידן שבו לא רק שלכל יהודי יש שתי דעות, אלא גם יש לו פתאום מרכול שלם עם מקררים ומעברים ומדפים שבהם הוא יכול להציג את הדעות הללו, ולראות אחרים שמשתפים אותן. שזה כמובן אומר שהם מסכימים איתו. או שהם ממש לא. בפייסבוק אנשים משתפים דברים בשני המצבים.

אז חשבנו שחופש המידע יעזור לנו לקבל החלטות יותר נבונות, ובינתיים יוצא שההחלטה הכי ברורה שאפשר לקבל פה היא שאנחנו מטומטמים. כי תמיד יש איזו דעה נגדית יותר מנומקת, שפעם פשוט יכולנו לא לדעת עליה ולשמור על בריאות הנפש שלנו, אבל עכשיו אין לנו ברירה – ואז בסוף כולם, אבל כולם מראשון הפרלמנטריסטים בבית-הקפה ועד אחרון הוגי הדעות ב"הארץ", נופלים להסברים על "ספינים" וקונספירציות, וזה בדיוק הרגע שבו צריך לאשפז בכפיה את כולם.

אבל אז, ברגע אחד של צלילות המחשבה, אני פתאום מבין שזה בכלל לא דחוף, או חשוב, להחליט על כל העניינים האלה סופית, כאן ועכשיו. גם כי מי אני בכלל שאחליט או שההחלטה שלי תהיה חשובה למישהו, אבל גם – ובעיקר – כשאחרי חמישים סריקות הלוך ושוב לאורך המקרר במרכול, הצלחתי סוף-סוף למצוא את היוגורט המדויק ההוא.
אני חושב.

יום חמישי, 2 ביולי 2015

אבא חופש

אז הקיץ הגיע גם אלי, ואיתו רוחות של תחושת סוף.
לא יאמן איך דברים משתנים לחלוטין עם הזמן. כשהייתי ילד, אני זוכר איך הייתי שמח שהגיעה החופשה הגדולה – בתקופה שעדיין היה מותר לקרוא לה "החופש הגדול". הייתי מבלה, מכין חוברות עבודה, מתמכר שוב ל"איים אבודים" ו"מנהרת הזמן", ואז שואל כמו כולם "אוקיי, מה עושים בחודש וחצי שנשארו?"
עכשיו לעומת זאת, כשאני אבא, אני עומד בפתחה של החופשה הגדולה, ובראשי עולה בדיוק אותה שאלה, "אוקיי, מה עושים עכשיו?"
כמו שהורים רבים שואלים, אבל באופן שונה לגמרי.

כי זה לא בגלל שמדובר בחודשיים רצופים.
ממילא יש קיטנה בגן, וממילא התינוקת עדיין בבית, וממילא גם אחרי 12 שנות לימוד ותואר אקדמי לעולם לא תבין מדוע החופשות לא מפוזרות על פני כל השנה, או מדוע אין תיאום בין חופשות ההורים לחופשות הילדים, או מה זה איסרו-חג ומדוע תלמידים בגנים ובבתי-הספר הם היחידים בעולם שמציינים אותו באדיקות.

וזה לא בגלל החום.
למרות שבאמת חם. כל כך חם שאתה נמס עוד לפני הארטיק. אפילו שאומרים שכזה חודש יוני קר לא היה אף פעם. ואפילו שלילדים לא חם, כי לילדים אף פעם לא חם ולא קר. בזמן שאתה נמס או רועד מקור הם קופצים לבריכה ואוכלים ארטיקים. ואז שואלים "מה עכשיו?"

אני מנסה להיזכר אם גם כילד היה לי חם כל כך, ומבין שלא. למבוגרים יש דרכים מתוחכמות ומדעיות להסביר תופעות מהסוג הזה, כמו אפקט חממה או התחממות גלובלית או זה שהתרגלנו לחטוף שפעת בקיץ כי קשה לנו בלי המזגן, אבל האמת היא הרבה יותר פשוטה: ילדים מתרכזים בזכרונות של איזה כיף היה בים, ולא באיזה חום היה בפורד אסקורט הישנה של אבא לפני שנכנסנו אליה לנסוע הביתה.

וזהו. זה פשוט כיף.
ואתה לא מבין כמה זה כיף, וגם כמה חשוב, להיות עם הילדים שעות רבות ביממה. כלומר, אתה מבין את זה, אבל מבין רק כשזה לא קורה. כמו כל דבר בחיים. רק שאז לא יעזור לך שום מזגן ושום ארטיק כדי לייצר לעצמך נחמה, או אפילו זכרון של נחמה.

ולכן כשמזדמנת לך, במקרה, במזל, בלי להרגיש או לתכנן, תקופה כזאת שבה אתה פתאום לא במשרה מלאה, אלא יכול באמת להיות עם הילדים, כמעט בלי למהר לשום מקום, ופשוט לעזוב הכל ולקבל את המתנה הזאת – אותם (או במקרה שלי, אותן) – אתה באמת לא רוצה שתסתיים החופשה.
כי אתה כבר מבוגר אחראי ודואג, ואתה כבר יודע את התשובה העצובה לשאלה הזאת - "מה עכשיו".