פחד. מוות.

בשבוע שעבר מתה לאה. את לאה בעצם לא הכרתי מעולם. היא היתה שכנה בבניין סמוך, ורק מדי פעם, כשהייתי יוצא לחצר לעשן, הייתי שומע אותה מתווכחת עם המטפלת הפיליפינית שלה: לאה רצתה לשבת במרפסת ולהביט מהחלון, והמטפלת היתה מפחדת מזה, ואומרת לה "לייאה, לייאה. מסוכן".

אני כותב על לאה כי קשה לי להתמודד עם מוות שקרוב מדי אלי. מכל החברים, הסבים והסבתות, הדודים והדודות, מכל המעגלים אני בוחר בלאה. ככה, מהמרחק הבטוח של החצר והחלון הסגור, אני עומד שוב בגשם, מעשן סיגריה, ומביט דרך מודעת האבל הצנועה על העמוד, שמספרת על מותה של מישהי זרה לי לגמרי. כמו אותו תמהוני רודף מיתות זרות, בסיפור שפעם התחלתי לכתוב, ומעולם לא סיימתי – כי הסיפורים שאנחנו מספרים הם תמיד קצת על עצמנו.

אפילו בביקורי ניחום אבלים אני מתקשה. אני מנסה לבחור עוד מראש את המילים שלא אצליח להגיד, ובסוף לא אומר מילים אחרות לגמרי כשאני כבר מגיע לשם. אני מתחמק בזהירות בין החיוכים המנומסים, שיחות החולין, התמונות והזכרונות, ומרגיש לא נוח כששואלים אותי על החיים שלי, ששמתי בכלל במקום אחר עוד לפני שנכנסתי לשם. עוד כשהייתי בשביל הכניסה ההוא עם מודעות האבל.

המוות הוא חלק מהחיים, אומרים. בתרבויות אחרות יש למוות משמעות, אומרים. אבל החיים שלנו הם תמיד מסע של בריחה והתחמקות מפני הסוף, האינסופי, הבלתי-נמנע, המוחלט כל-כך. החיים הם הדחקה אחת גדולה של סופם, ובלי ההדחקה הזאת אין לאף אחד חיים. ורק מדי פעם, כמו אור חזק מדי שנדלק פתאום, מבינים שכל רגע יכול להיות הרגע האחרון, ושאולי כל צעד שנדמה לנו שאנחנו בוחרים באופן חופשי, הוא רק צעד בדרך למלכודת שאנחנו לא רואים, ושהוכנה לנו מראש מעבר לפינה.

והרי המוות שלי מפחיד אותי רק בגלל החיים של הקרובים לי שאני משאיר, ועוד יותר מזה, המוות של הקרובים לי מפחיד אותי בגלל החיים שלי שישארו בלעדיהם. כי בסוף יהיו שם רק זכרונות וסיפורים, וגם הם ילכו ויהפכו מטושטשים ועמומים, כאילו אותו גורל שמצווה למות, מצווה גם להמשיך לחיות בצל המוות ההוא. כאילו מדובר באיזו לאה רחוקה, שהלכה לעולמה בטרם עת, ולא בנו עצמנו.
וזה תמיד "בטרם עת", כי מבחינתנו אין למוות עת מתאימה. הוא תמיד מפתיע, חותך כמו צלצול טלפון חסר רחמים שמגיע באותה טרם-עת. אבל אולי הפחד הוא בכלל מהחיים שלאחר המוות, ולא במובן המיסטי – אלא במובן הפשוט שמחייב אותנו להמשיך לקום ולחיות אחרי האבל. כי גם העת הזאת, לחיות עם החלל, נראית תמיד מוקדמת מדי.

אז בעוד כמה ימים, כנראה, החיים של לאה יהיו פרושים על המדרכה: רהיטים, ספרים, חפצים שאף אחד לא מבין בשביל מה צריך אותם, וכבר אין מי שתסביר לו. אולי מישהו יאסוף משם משהו אל החיים שלו, אולי מישהו אחר יגור בדירה של לאה, ולא ירצה לדעת מה היה שם קודם. ואולי ככה צריך להיות. כי בין מוות למוות צריכים להיות גם חיים.

כשמסתיימת הסיגריה, לפני שאני פונה לחזור הביתה מהחצר, אני שואל בדמיוני את לאה מה הסוד לחיים ארוכים. "הסוד?", היא אומרת ועוצמת את עיניה כדי שלא אראה בהן את ההשתקפות שלי, "הסוד הוא להשתדל למות קצת פחות בכל יום".

ט"ו ב-מה?

מחר יהיה ערב ט"ו בשבט. זה בסדר, גם אני לא הייתי יודע את זה אם לא היתה לי ילדה בגן. ט"ו בשבט הוא החג המפתיע ביותר שיש. לא משנה כמה נעקוב אחרי לוח-השנה, תמיד נופתע כשיגידו לנו שהוא הגיע, או שהוא היה כבר לפני שבועיים ושוב פיספסנו אותו.

יש חגים כאלה, שאין להם מספיק יחסי-ציבור. כולם מקפידים לבחור תחפושת לפורים כבר מראש-השנה, כולם מכינים מקום בקיבה לסעודת פסח כבר מיום-הכיפורים, וכולם יודעים שבחנוכה אוכלים הרבה מאכלים מטוגנים, לזכר משהו שקשור בהרבה שמן.
לעומת זאת, קשה למצוא מישהו שיודע להסביר בדיוק מי היה גדליה בן-אחיקם ומדוע צריך לוותר על ארוחת הצהריים בגללו, וגם מצבו של יום הרצל לא הרבה יותר טוב מזה. עצם הכתיבה על הנושא מפתיעה אפילו אותי, וגורמת לי לחפש תירוצים שקשורים במשיכתם ובבשלותם של נושאים אחרים.

לי דווקא יש חיבה לחגים האלה. דווקא בגלל שהם קטנים, הם נותנים למי שחוגג אותם הרגשה של השתייכות לקבוצה קטנה ומיוחדת – והרי ייחודיות כזאת היא מה שהכי חסר לנו בחיים המודרניים, והיא הסיבה שאנחנו קונים דברים כמו כיסויים לאייפון או הבטחות של פוליטיקאים ממפלגות קטנות. אבל יש בחגים קטנים עוד משהו מיוחד: הקטנות שלהם נותנת לנו יותר חופש להגדיל אותם בעצמנו ולעשות מהם משהו מיוחד – לעצב אותם כמו שאנחנו רוצים.
ט"ו באב למשל, חג האהבה היהודי, היה פעם חג קטן כזה. היה בו משהו מיושן, גם אם מתריס מול יום ה"וולנטיין", עד שמישהו הבין שאפשר לנצל את רגשות האשם הגבריים פעמיים בשנה כדי לעשות כסף, וחידש לנו גם בקיץ יום אהבה, פרחים, שוקולד ותכשיטים.

טוענים שהמקור הראשון לט"ו בשבט הוא עוד בימי המשנה, אבל בעיני רוב האנשים החג הזה דווקא נולד כשהיו בגן. אצלי למשל, עוד בימים שהמדינה היתה בשחור-לבן, נסענו בכל שנה לנטוע עצים ולקבל על זה תעודות הוקרה מהקרן הקיימת, בחתימתו האישית של מי שנראה לי אז כמישהו מאוד חשוב, והיום כתוב עליו בויקיפדיה שמקצועו היה "עסקן". בהתחלה עוד הייתי חושב על כל העצים שלי, שמפוזרים על אדמת המולדת, אבל בשלב מסויים התייאשתי מהחיפוש אחריהם. חלק מהם כנראה נשרפו בכרמל, ומהאחרים אולי ניסרתי ענפים למדורה בלי שידעתי – בזמנים שעוד נהגתי לטייל בחיק המנגל.

אז לקראת ט"ו בשבט השנה החלטתי להתחבר שוב לטבע, וקניתי שתילים של צמחי תבלין רעננים, בתקווה שהפעם לא אזניח את נושא ההשקיה ואוכל גם להנות מהם ליותר מחודש. אחרי שסיימתי לנטוע את הנענע והלואיזה, אספתי את כלי העבודה בידיים מלאות עפר, והבטתי בגאווה בצמחים החדשים שלי. התמלאתי תחושת סיפוק לדקה או שתיים, ואז הנחתי את האדנית על הסורגים, וסגרתי את החלון כי היה קצת קר.
אבל זאת היתה רק התחלת החגיגה. ביום שישי נלביש את הילדה בבגדים לבנים וחגיגיים, ונשלח אותה לגן לצייר על עצמה עץ. בשבת כנראה נצא לטייל בטבע, נסתכל על פריחת השקדיות והכלניות, ונתעצבן שבזבזו על זה שטח שהיה יכול לשמש המון מכוניות לחניה. כאלה אנחנו, יצורים עירוניים שאוהבים פרחים אבל נגעלים מהחרקים שהם מביאים, ומעדיפים כנראה לחגוג בדרך המסורתית והבטוחה – אוכל וקניות.

רק שהאוכל והקניות בט"ו בשבט מתמצים לכדי פירות יבשים. החג הזה, שנולד כשכולם היו עובדי אדמה שזופים ושמחים, התכווץ כמו משמש תעשייתי עם השנים ועם צמיחת מגדלי הבטון ועמודי הטלפון. וכנראה שכשאין לחג פוטנציאל כלכלי ומסחרי – עם כל הכבוד לדת והאידאולוגיה ואפילו לאיכות הסביבה – כל מה שנשאר ממנו זאת הנוסטלגיה.

אבל חגים, בדיוק כמו האידאולוגיות עצמן, הם עניין של אופנה. אני בטוח שמיטב המוחות השיווקיים מנסים בכל שנה לחשוב איך אפשר לרענן את ט"ו בשבט, כי הוא הרי מהחגים הקטנים האלה שאפשר לעשות מהם הרבה – במיוחד אם אנחנו טיפוסים עירוניים שאוהבים לחשוב שאנחנו דואגים לאיכות הסביבה הירוקה שלנו, ולהנות מהעצים שבחצר הקניון. הבעיה היא שמדובר כאן במקרה ייחודי, של חג שהתוכן המודרני היחיד שאפשר לתת לו יהיה סוג של סתירה פנימית: איכות הסביבה ושמירה על הטבע לא ממש הולכים ברון בלב עם קניות וייצור אשפה, כמו שאנחנו רגילים לחגוג.

את ט"ו בשבט נצטרך להמציא מחדש, ואולי אפילו נצטרך בשביל זה להמציא מחדש את המונחים שבעזרתם אנחנו ממציאים מחדש דברים. אין גבול ליצירתיות שלנו כשאנחנו רוצים להנות ולבלות, ואני בטוח שבעוד שנים לא מעטות גורמים בעלי עניין יצליחו למצוא את נוסחת הזהב, ויהפכו גם את ט"ו בשבט לחג אמיתי שחורג מגבולות גן-הילדים. ועד שזה יקרה, כדאי מאוד לנצל את הזמן ובאמת להנות ממנו.

נשחק הזכרון

אבא שלי אמר לי פעם "אתה יודע מה זה ההיפך מלשכוח? לכתוב". מאז התחלתי לכתוב דברים, ולא הפסקתי. אני כותב במחברת השחורה שלי, על השוליים של עיתונים, על פתקים קטנים, וכשאין ברירה אפילו בקבצים במחשב.

התחלתי לגלות שאני שכחן לפני כמה שנים, ומיד כמובן כתבתי את זה, כדי לא לשכוח. זה התחיל בדברים קטנים שקורים לכולם, כמו לשכוח מה רציתי להגיד לפני רגע, לייגע אנשים בשידורים חוזרים של דברים שכבר אמרתי להם, או לשכוח לאכול בזמן, וככל שזה קרה לי יותר ככה גם התגברו והשתכללו התירוצים, כמו למשל להגיד לעצמי שהדברים האלה קורים לכולם.

כי באמת קל יותר לכולנו ללכת לאיבוד ב"עידן המידע" הזה. אנחנו מופצצים במילים ובתמונות, אנחנו מדלגים ברשתות-חברתיות בין חתולים למחאות פוליטיות, ובאופן כללי מבלים את רוב היום שלנו בעוד ועוד דרכים להתבלבל ולשכוח. ואז אנחנו מקיפים את עצמנו במכשירים שעוזרים לנו לזכור, לחפש ולדעת דברים – רק כדי לגלות שמנועי-חיפוש ומכשירי ניווט לוויניים לא עוזרים לנו ללמוד ולדעת, אלא רק אומרים לנו בקולם המלטף שאין בזה טעם, כי הם יודעים יותר טוב מאיתנו איפה אנחנו, מה אנחנו צריכים לקנות, ואת מי אנחנו צריכים לאהוב. במקרה הטוב אנחנו יכולים אולי לזכור במעומעם באיזו אפליקציה כתבנו את המשימות שלנו, או באיזה עיתון אפשר למצוא את המחקר ההוא שקראנו, ושמוכיח את כל מה שכתבתי כאן עכשיו.

אז כל התיאוריות האלו באמת יפות, אבל לא יכולות לנחם באותו רגע מביך, שבו אני נזכר מה באמת רציתי להגיד למכר ההוא שפגשתי ברחוב לפני שעה, או נזכר מי בכלל הוא היה לכל הרוחות. וכל ההסברים לא עוזרים כשאותה שעה של היזכרות הופכת לשעתיים, או שלוש, או – איך קוראים לדבר הזה שבא אחרי שלוש?

יש הרבה שיטות לנסות להתמודד עם שחיקת הזכרון. פתרתי תשבצים, חזרתי למקומות שבהם איבדתי את דעתי, ניסיתי להשתמש בפתקים דביקים ובתזכורות קוליות בטלפון, ואפילו קניתי כמוסות "אומגה 3" לשיפור הזכרון, אבל זה לא עזר – אולי כי אני שוכח לקחת אותן. אז בסופו של דבר הבנתי שלפעמים אין ברירה וצריך להכיר במגבלות בקול-רם, ופשוט לבקש עזרה כשצריך.
אנשים טובים תמיד שמחים לעזור לך לחבר מחדש את חוט המחשבה, ואנשים פחות טובים תמיד שמחים לראות אותך נבוך – ושני הדברים בסוף משרתים את המטרה, מזכירים לך את מה שרצית להגיד, או לפחות מזכירים לך שאתה מזדקן. כי יש הבדל בין לשכוח איפה צולמה כל תמונה שדחפת לשקית המזכרות שבתוך הארגז שבתוך הבוידעם, לבין לשכוח איפה בכלל הבוידעם הזה. וההבדל הזה מאוד מטריד, וממלא את המוח בכל מיני מחשבות לא נעימות ששמחות להתפרץ לחלל שהתפנה שם.

צריך להבין ולהודות: לשכוח כל הזמן דברים זה בעצם למחוק לאט לאט חלקים מעצמך, ללכת ברחוב בתחושה שהיא תערובת של זרות ושל חרדה ממשהו חשוב שאתה מפספס, ולקוות לא להגיע למצב שבו תשאל את עצמך איך עברו החיים שלך, מי היית, ולמה בכלל שילמת כל-כך הרבה כסף על טיולים וחוויות שבסופו של דבר לא נשאר מהן כלום. "לא לשכוח, לכתוב" – אני אומר ומזכיר לעצמי כל הזמן, ומשתדל להשאיר אחרי דברים כתובים, אם לא עבורי אז עבור מישהו אחר שיהיה סקרן מספיק כדי לפענח ולחבר את הפאזל הזה יום אחד.

ואולי יש עוד תקווה. אולי דווקא בעידן המהיר הזה, אותן תהפוכות מדעיות וטכנולוגיות שמסחררות ומבלבלות אותי כל-כך, יביאו גם עוד בתקופתי פתרונות שבינתיים ראיתי רק בסרטים – ובבקשה אל תשאלו אותי באילו סרטים. אולי בעוד עשר שנים אפשר יהיה להשתיל מחדש תאי-זכרון שיחליפו את אלה שהתקלקלו, או אולי אפשר בכלל יהיה להשתיל זכרונות של ממש, ולחסוך את כל הכסף שאנחנו מבזבזים על צבירת זכרונות איטית, מייגעת ופרימיטיבית – כמו טיולים וחיפוש באינטרנט.
ועד שכל זה יקרה, אני לפחות שמח שמצאתי בת-זוג כל-כך תומכת ואוהבת. כי אהבה אמיתית לא קשורה לכרטיסי-ברכה ומתנות בחגים. אהבה אמיתית היא לדעת להביע עניין גם כשאני שותק, ולדעת לחייך בהבנה גם כשאני מספר שוב ושוב את אותו הסיפור.

מיומנו של ביט-ניק

כשעברנו דירה, הבנתי שזה קצת מוגזם ומיושן לשלם מאות שקלים עבור עשרות ערוצי טלויזיה שאני לא צופה בהם. המצאתי איזה סיפור פיקטיבי על כך שאני עובד לגור ביעד אקזוטי בחו"ל, והצלחתי למכור אותו לחברת הכבלים כדי שיסכימו לנתק אותי מהשירות. מסתבר שלמדתי משהו משיטת הסיפורים הפיקטיביים שבאמצעותה הם מוכרים חבילות ללקוחות.
בדירה החדשה קישרתי באמצעות כבל דיגיטלי את מסך הטלויזיה שלי למחשב אלגנטי וקטן, חיברתי לו כמה קופסאות קסם שקניתי בזול באינטרנט, בדקתי והתקנתי כמה תוכנות לניהול תכני מולטימדיה, כולל סינכרון אלחוטי עם שאר מחשבי הבית, ויצרתי עמוד כניסה שמרכז את כל האפשרויות לכדי תפריטים גדולים ומאויירים. עכשיו אני יכול להתרווח על הספה עם שלט-רחוק חדש, להתגאות במעשה-ידי, ולהתעלם מעשרות ערוצים ותכנים בדרך חדשה לגמרי.

בתערוכות הטכנולוגיה שאני קורא עליהן בעיתונים, קוראים לזה היום "טלויזיה חכמה". וזה מצחיק, גם כי בסופו של דבר מה שרואים בכל טלויזיה עדיין כמעט תמיד טיפשי, וגם כי אחרי הכל מסתבר שאני עדיין קורא על פלאי הטכנולוגיה בעיתונים פיזיים, עם גוף ונשמה.
אבל זה לא נורא שענקי הייטק עושים קופה על הרעיון שלי. אני כבר רגיל, וחוץ מזה אני כבר עסוק בשלושה רעיונות טכנולוגיים חדשים לגמרי. כאלה הם גברים – כל מה שמעניין אותם הוא לטפס על ההר, לא לגור בו. לכבוש את המטרה רק כדי לשים "וי" בתיבת הסימון הוירטואלית שלהם, ולעבור לאתגר הבא.

פעם עוד הייתי מתרגז כשהיו גונבים לי את הרעיונות החדשניים. זה לא נעים לקרוא בבוקר בעיתון על ההמצאה המהפכנית שהגית בלילה, ועוד עם הסבר כל-כך חובבני ושטחי, ושם שכולל את המילה "חכם". אבל היום אני מבין שאת הכסף הדמיוני הגדול לא עושים מחידושים טכנולוגיים דמיוניים, אלא מהרצאות דמיוניות כגורו של עתידנות. אין מה לעשות – העולם משתנה במהירות הפס-הרחב, והאנושות משתנה יחד איתו: אני, למשל, עוד זוכר את הימים ששלחנו מסמכים למשרדי ממשלה במכשירי פקס.

כל אחד רוצה להיות מצליחן, והיות והחיים גילגלו אותי לעסוק בתחומים שמדגדגים את החדשנות, גם אני ראיתי את עצמי פעם כאחד שצריך להיות הראשון שקונה כל חידוש טכנולוגי וכותב על זה בפורומים ברשת, אפילו עוד לפני שהמציאו את הביטוי "מאמץ מוקדם". בהתחלה זה עבד – כלומר הקטע של הקנייה, לא של להיות מצליחן – אבל אז הלכתי לקרוא איזה עיתון, וכשחזרתי כולם כבר שיתפו ברשתות-החברתיות תמונות היי-דפינישן מתערוכת הטכנולוגיה העולמית. לכן היום אני מקפיד להתקין כל אפליקציה חדשה ואופנתית, וגם לספר על זה לכולם דרך כל שאר האפליקציות שהתקנתי.

קל מאוד להיסחף לחזון שבו הכל הייטקי, דיגיטלי ווירטואלי, ואין עוד צורך בכאב-ראש הזה של לאהוב דברים שלא מוגדרים באמצעות ביטים, בדרכים שלא כוללות קליקים. אבל האמת היא שאף פעם לא ביקרתי באמת בתערוכות טכנולוגיה. המקומות האלה נראים לי תמיד מלאים יותר מדי ברובוטים וכלי אוכל דיגיטליים. אני מעדיף לבקר באותם יעדים מרגיעים שמכרתי לחברת הכבלים, כמו טוסקנה או הרי-הגעש של הוואי (אם כי אני לא שוכח לארוז במזוודה מחשב-נייד, מתאם אינטרנט סלולרי, וכמה אפליקציות רלוונטיות). כשאני בארץ, לעומת זאת, בבית החכם והחם שלי, אני מקפיד להתעדכן בכל החידושים שאין לי צורך בהם וכל-כך מפריעים לחיינו – לפחות עד שיהיו מספיק זולים כדי שאוכל לקנות אותם ולהשליך את התירוץ הזה לסל המיחזור הוירטואלי.

ואיכשהו אני עדיין מצליח ליצור רושם של אחד שמבין בטכנולוגיה, ואני לא מתכוון רק לזה שאנשים שואלים אותי מה דעתי על מכשירים שמעולם לא שמעתי עליהם, אלא לזה שאנשים לפעמים מדברים אלי בטכנולוגית-מדוברת, ונראה שהם ממש מחשיבים את דעתי. השבוע, למשל, נפגשתי עם חבר בבית-קפה, והוא סיפר לי על רעיון ממש מעניין שיכול לשנות את הדרך שבה אנשים מבינים זה את זה. הצלחנו להחזיק מעמד כמה דקות טובות בשיחה טכנית שהרשימה מאוד את כל גנבי הרעיונות מסביב, ואז שקענו כל אחד לתוך המכשיר הנייד שלו כדי לעדכן את מערכת ההפעלה ולהפסיק כבר להפריע אחד לשני עם כל הדיבורים האלה.

בערב אני משתרע שוב על הספה, צופה בטלויזיה החכמה שלי בשומר-המסך, שמציג תמונות מהטיולים שלי בחו"ל, ומנסה להבין מאיזה מכשיר בבית מגיע כל צפצוף. אבל עם כל העזרים הדיגיטליים שיש לי, המשימה הזאת – להירגע – הולכת ונעשית קשה יותר. מסתבר שהמתח בחיים הדיגיטליים שלנו עולה ככל שאנחנו מקפצים בין יותר מכשירים ואפליקציות כדי לנסות להרגיע אותו, ובעיקר ככל שאנחנו מבינים שגם האפליקציה החדשה שכולם מדברים עליה לא תצליח לנצח אותו.

אי-אפשר לדמיין לאיזו רמה תגיע הטכנולוגיה בעתיד. סביר להניח שכשהתינוקת שלי תהיה גדולה, יהיו המון דברים שאנשים כבר לא יעשו, כי הם ימציאו לזה כל מיני רובוטים ואפליקציות. מצד שני סביר גם שיהיו הרבה דברים חדשים שאנשים יצטרכו ללמוד לעשות, בדיוק מאותה סיבה. אולי אפילו ימציאו אפליקציה שבודקת מה אפשר לעשות עם שקית הכבלים והעכברים שלכל אחד מאיתנו יש בבית והוא לא מעז לזרוק, כי יום אחד כל מה שיפריד בין המקרר שלו למילה "חכם" יהיה איזה מחבר 14 פינים של נוקיה.

וכך, עם מחשבות מהסוג הזה, מסתיים כל יום בבית החכם שלי. אני פורש מותש למיטה, מחבר את הסמארטפון למטען שלו, ונהנה לכמה דקות מהאור הרומנטי של כל נוריות החיווי שמקיפות אותי. אני מתעורר רק כשהתינוקת קוראת לי מהחדר שלה דרך האינטרקום האלקטרוני, מתעדכן מה השעה ומה אחוזי הסוללה, והולך להרגיע אותה עם חיבוק אמיתי וחם.

פוטר החלומות

אני לא זוכר בן כמה הייתי, אבל יום אחד ראיתי במדף העליון של הספרים בבית של ההורים שלי את "פשר החלומות" של פרויד. טיפסתי על כיסא ושלפתי את כרך א'. הספר התחיל באופן נפלא: על העמוד הראשון היתה כתובה הקדשה מאבא שלי לאמא שלי: "שיתגשמו כל חלומותיך". העמודים הבאים, לעומת זאת, היו הרבה יותר מרדימים.

אבל העיסוק שלי בחלומות לא הסתיים עם החזרת פרויד למדף שלו. בתור ילד אהבתי את החלומות שלי. הם נראו לי משהו כל-כך מדהים ועשיר, שקשה היה לי להאמין שהם נוצרים על-ידי אותו אדם משעמם שאני ביום-יום. הייתי משחזר שוב ושוב את החלומות שלי, מריץ את הסרט לאחור ומנגן אותו מחדש, מחפש את ההגיון הפנימי, ומבטיח לעצמי להפיק לקחים ולהשתפר לקראת הלילה הבא.

היום קוראים לזה "חלומות צלולים", ויש מגוון של אתרי אינטרנט, ספרים וסתם שרלטנים, שיכולים ללמד כל אחד איך לשלוט בחלומות שלו. אבל אני, עוד לפני שהמציאו את כל זה, המצאתי כשהייתי ילד מכונה שמייצרת חלומות.
את מכונת החלומות הסודית שלי בניתי מפקק צהוב של תרכיז "עסיס", אטב משרדי (מהסוג היקר יותר), ועוד כמה רכיבים שאסור לחשוף אותם עד היום – לא בגלל שהם לא חוקיים, אלא בעיקר מפאת הבושה. המכונה היתה אמורה לגרום לי לחלום על מה שהחלטתי והזנתי לתוכה מראש. למזלי המכונה לא ממש עבדה, והחלומות שלי היו הרבה יותר מוצלחים ממה שתכננתי.

אבל לא ויתרתי בקלות על החלום. בגיל קצת יותר מאוחר, בשמורת אינדיאנים נידחת בארה"ב, קניתי לוכד חלומות קטן כדי שיעשה את הדבר הלא-ברור שהוא אמור לעשות, או לפחות יספק לי חלומות שראוי להעלות על הכתב. אחרי כמה נסיונות הסתבר לי שהוא היה כנראה משומש, ומלא בחלומות אמריקאים מיד-שניה. הדבר הכי טוב שיצא ממנו הוא סיפור שכתבתי פעם עליו עצמו, ועל אותה שמורת אינדיאנים – וזה אפילו לא היה סיפור שחלמתי.

כי החלומות שלנו הם באמת יותר מופרעים ומטורפים מהדמיון שלנו, והעיסוק שלנו בחלומות הוא בעצם לא נסיון לשלוט ולכוון אותם, אלא יותר נסיון לקרב את המציאות אליהם. הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו שם הם רק תמצית של הפחד שלנו מפני החיים, שבהם הזמן עובר לנו מהר מדי, הרוע שלנו מתחבא מאיתנו מדי, וכוח המשיכה איכשהו תמיד פועל לרעתנו.

זה לא באמת חשוב אם המים שאתה טובע בהם מסמלים את דאגות הפרנסה שלך, או סתם מעידים שהשמיכה ברחה לך והצטננת. היסטוריה שלמה של עיסוק בסמליות המלאכותית הזאת רק לימדה אותנו שזה מאמץ חסר תוחלת, ושכל מה שאפשר להגיד בבטחון הוא שהחלומות של הלילה לא עוזרים לנו בהגשמת החלומות של היום. אני כבר לא אשב עם סבי השתקן ז"ל לשיחת נפש, לא אהיה כוכב רוק על במות העולם, וכנראה שגם אם אגשים חלומות יותר צנועים או לחלופין יותר אירוטיים, לעולם לא אדע מראש איך זה יהיה באמת.

אי-אפשר לייצר חלומות, ואי אפשר להבין אותם עד הסוף, ובגיל מסויים - לרוב בסביבות שישים-ולאמשנהלי, אבל לפעמים זה יכול להיות גם שלושים-ועזובאותך - החלומות שלך גם הופכים להיות בעיקר על אחרים, ולא עליך עצמך: שההורים שלך יחיו לנצח, שהילדה שלך לא תלבש לעולם חצאיות מיני - דברים מהסוג הזה. ההתבגרות הזאת היא ההבנה שיש הבדל בין חלומות לבין איחולים, ושבזמן שנותר לך עדיף להתרכז בסיפורים שתוכל להעביר בגאווה הלאה, ולא בסיפורי נחשים ומטוסים שאתה מספר לעצמך ונשמע כמו נרקומן מתחיל כשאתה משתף אותם עם החבר'ה.

הסמליות הכי מעניינת שמצאתי בנושא החלומות, היא העובדה הפיזיולוגית הפשוטה, שהגוף שלנו משותק כשהם מתקיפים אותנו בלילה. זה מנגנון הגנה פשוט ויעיל שעובד גם כשמתעסקים יותר מדי בפנטזיות-בהקיץ. יש לנו תמיד תחושה שאנחנו מפספסים משהו גדול מאיתנו, ושיש ממש מעבר לפינה איזו תובנה אדירה, הר שחייבים לטפס עליו, או סתם נחש פיתון ענק שיעשה אותנו עשירים ומפורסמים. אבל בשלב מסויים זה מאוד מעייף לחשוב מה היה קורה אילו, וכשאנחנו עייפים אפילו הדברים הקטנים נוטים לא לקרות לנו בכלל, ואנחנו מסתכנים בנפילה כואבת שתקטע גם את הריחוף הכי הגיוני ומציאותי שהדמיון שלנו מייצר.

עם השנים החלומות הופכים פחות מוזרים ויותר מוכרים ומשעממים. כשאני מכבה בבוקר את השעון המעורר ואת מכונת החלומות הקטנה שלי, אני מחייך ומבין שכנראה מה שחשוב בחיים זה לא לחלום, אלא פשוט לקום מהמיטה ולעשות בכל יום משהו חדש. זה אמנם לא מסעיר את הדמיון כמו מרוץ סירות במעלה הר-געש, אבל אולי ככה לפחות יוכלו להגיד עלי בסוף: "הוא באמת הגשים חלום".