ליד הדמיון

אחד ההרגלים היפים שפיתחתי הוא לספר לילדה שלי לפני השינה מדוע אני אוהב אותה. זה נשמע פשוט, אבל זה כרוך בכל לילה בעבודת תחקיר מעמיקה של אירועי היום, של מה היא אמרה ומה עשתה, ונסיון למצות מתוך הדברים האלה משהו אמיתי ומקורי בכל פעם. אז אני אומר לה שהיא חכמה, שהיא סקרנית, שהיא שמחה, ושיש לה דמיון כל-כך מפותח ויפה, אבל בכל פעם אני מתאכזב מחדש לגלות שמדובר באותה רשימה בדיוק. כנראה בגלל שלי, בניגוד אליה, אין לי מספיק דמיון.

יש אנשים שמתוך ייאוש מזלזלים בחשיבותם של הדמיונות בחיים, ויש כאלה שמתוך אותו ייאוש מנסים לעורר את הדמיונות עם ספרים או עם סמים קלים – שזה בערך כמו לנסות לצלוח מרתון בעזרת מכונית.
כך או כך, הייאוש הוא אותו ייאוש. כי המציאות, צריך להודות, היא די משעממת. כולנו יודעים את זה, אבל לילדים, כמו תמיד, אין את הנימוס והסבלנות אליה. הם הרי אוהבים להביך אותנו כשהם אומרים כל דבר שעולה על דעתם, והם גם לא מתביישים להביך את עצמם עם היחס הרציני מדי לדברים שהם מדמיינים.

לפני השינה, ולפני נאום ה"למה אני אוהב אותך", אנחנו קוראים ספרים. כלומר, אני קורא, והיא יושבת לידי ומפעילה את הדמיון כל-כך חזק, שהיא מציפה אותו בשאלות דווקא על מה שאין בספרים שלה. שאלות חשובות כמו "איפה אבא של המפוזר?", "מה יש לחיפושית הזבל בדלי שלה?", או "גם הג'וק שהיה בגן הוא איש שקוראים לו גרגור סמסא?"
"אנחנו לא יודעים", אני אומר לה בעצב של איש מבוגר שרגיל כבר להיצמד רק למה שיש מול העיניים שלו. "אבל אפשר לדמיין". וככה אנחנו יושבים ומדמיינים, גם בלי שהיא יודעת בכלל מה פירוש המילה הזאת "לדמיין", או בשביל מה צריך מילה מיוחדת לפעולה הכל-כך בסיסית וההגיונית הזאת.

וזאת באמת פעולה בסיסית ופשוטה. כדי לדמיין לא צריך הרבה. כל פיסת פלסטיק יכולה להיות המשחק הכי מוצלח בעולם, כי הוא מעניק את החופש להחליט אם הוא יהיה תינוק, מצלמה, או חללית. ורק אנחנו, השבויים של המציאות המוצקה והקשה, יכולים לשאול "במה נשחק" בתגובה לקריאה כמו "אבא, בוא נשחק!". כי אנחנו לא מבינים שברגע שמחליטים לשחק, כל דבר הוא משחק. רק צריך לקרוא לו "משחק".

אנחנו נהנים לספר על זה בחיוך, אבל המציאות העגומה היא שאנחנו מאוד רוצים להיות קצת כמותם. אנחנו רוצים להיות שוב חופשיים כמו ילדים, ומסתפקים רק בלדמיין כמה זכרונות הילדות שלנו הם יפים ומושלמים יותר משלהם. אנחנו רוצים להרשות לעצמנו לחיות כמו בפנטזיות, או אפילו להרשות לעצמנו סתם לשקוע בפנטזיות. ואנחנו אפילו מוכנים לשלם הרבה כסף כדי לדמיין מציאות במה שאנחנו רואים בתיאטרון, או חמור מזה – לקבל מעט כסף כדי רק להיות שחקנים בו.

וכשמסתיימת שעת המשחק, ושעת הספרים והנאום הלילי הקבוע, אני הולך לישון, ומתחפר עם כל המחשבות האלו בתוך השמיכה שלי, שאף-אחד לא יודע אבל היא בעצם חללית. למרות שלפעמים היא מפסיקה להיות חללית, כי זה הרי לגמרי לא הגיוני שמרגל אלגנטי אך חסר דמיון כמוני, שנמצא בפגישת עסקים באיטליה, יטוס שם בחללית. בכל זאת, לדמיון של מבוגרים יש גבולות.
לפחות עד שארדם ואברח לחלומות.

אליפות העולל

לגננת שלנו – כלומר של הילדה שלנו, אבל בעצם גם שלנו – קוראים דליה. ומדי פעם הילדה חוזרת הביתה עם פיסת קרטון תלויה בסרט צבעוני על הצוואר, ועליה מצוייר גביע מוזהב. מדליה. מדליה שהיא קיבלה מדליה.
אנחנו כל-כך גאים בעצמנו על משחק המילים המוצלח הזה, שאנחנו לפעמים מגלגלים אותו על הלשון סתם כחלק מההווי המשפחתי. למרות שבסתר הלב אנחנו באמת מייחלים בכל יום לרגע הגאווה הקטן הזה על הפודיום הדמיוני.
אבל המדליה של דליה לא מוענקת בכל יום. הו לא. אסור להתרגל לפרסים ולהפוך אותם לשיגרה, כי זה כבר יהיה חסר משמעות. לכן, לפעמים דליה מגוונת, ונותנת לאתי הגננת להעניק לילדים חותמת.

"קיבלתי חותמת!" התגאתה הילדה כשאספתי אותה מהגן אחרי הצהריים, ופרשה לעומתי את הזרוע הקטנה שלה. "וואו!", התגאיתי באותנטיות של התגובה שלי. "לכבוד מה?".
"עשיתי פיפי בשירותים", היא הסבירה בהגיון של גני ילדים.
"כל הכבוד!", חיבקתי אותה, כי חשוב לתת חיזוקים חיוביים לילדים, כמו שקראתי פעם במאמר ייעוץ שכתב איזה פרופסור עטור פרסים. זה בונה בטחון עצמי ותחושת העצמה. וכדי לא לאבד את רצף ההישגים של היום הזה, הלכנו מיד לגינת המשחקים, להתאמן בטיפוס על סולמות ומגלשות.
לא טעיתי. היא טיפסה והתגלשה יפה מאוד באותו יום, ולכן הבטחתי לה שכפרס על כך נלך מיד לבית-הקפה, כי מגיע לה שוקו. ואולי קצת גם כי רציתי קפה.
אחרי שהיא התעקשה לשלם בעצמה, וגם להשאיר כאות הערכה טיפ נאה למלצר, הגיע השלב החביב עליה – לבחור מתוך קופסת ההפתעות שמחזיק בית-הקפה במיוחד למקרים כאלה, מתנה חמודה. והיות והיינו ממילא במצב-רוח ספורטיבי, מכל צעצועי הפלסטיק הצבעוניים שהתחרו על תשומת לבה, היא בחרה כדור קטנטן וסל קטן שתלינו מיד על דופן האמבטיה.
אם היא תקלע יפה, הבטחתי לה שאתן לה מדליה.

אבל מחר.
כי אסור לתת יותר מדי פרסים ביום אחד. זה עלול לגרום לשאננות וקפיאה על השמרים. כדאי יותר לשמור כמה טפיחות על האגו גם לימים אחרים. על האגו שלי, הכוונה, על זה שאני אבא כזה מוצלח ומפרגן.
וחוץ מזה, כל יועצת הורות תגיד לך שפרסים לא מקבלים סתם ככה. צריך לעבוד קשה ולהזיע ולהגיע להישגים אמיתיים. כשאני הייתי ילד, למשל, הייתי צריך לאכול ולשתות המון כדי שיהיו לי מספיק פקקים, מקלות ארטיק, ומכסים מלוכלכים של "דני", עד שאוכל לשלוח אותם במעטפה להגרלה הגדולה שבה אפשר לקבל כדור, או חולצה, או בעצם אין לי מושג מה – כי מעולם לא זכיתי בהגרלות האלו.

בלי העבודה הקשה הזאת זה לא שווה כלום. הרי כל אחד יכול לקנות בחנות הגביעים שברחוב הרצל ברמת-גן איזה מגן הוקרה מהודר עם חריטה אישית, אבל אף אחד לא יכול לקנות שם תשובה טובה לשאלה המביכה "על מה קיבלת את זה?"
וזאת הרי השאלה האמיתית, והדרך היחידה להעריך את הפרס. במדליית זהב אולימפית, למשל, יש פחות מ-1.5% זהב אמיתי. למעשה, העלות האמיתית שלה היא בערך 650 דולר. קצת יותר מחותמת חגיגית על הזרוע, אבל עדיין לא קרוב למאות אלפי הדולרים שבהם היא יכולה להימכר אחרי כמה שנים באיביי, או לגודל האבסורד והטימטום שבעצם ההעמדה שלה למכירה שם, לאנשים שלא עשו כלום בחיים שלהם. מלבד המון כסף, כמובן.

אז אל תמכרו את הפרסים שזכיתם בהם בעמל וביזע, גם אם הם עשויים מקרטון או מחותמת דיו. כי חיזוקים חיוביים הם הרבה יותר חשובים בתהליך הלמידה, ובחיים בכלל, מעונשים. מה גם שלא מתלווה אליהם העניין המעיק הזה של יסורי המצפון. אני, למשל, בפעם הראשונה שהענשתי את הילדה ולקחתי לה את המוצצים בלילה, התייסרתי נורא ולא נרדמתי, בזמן שהיא כבר ישנה כמו תינוקת. לא נורא, גם מזה למדתי משהו. למדתי שאני די גרוע בעונשים. למרות שאם אשתדל ואתאמן ממש יפה, אולי בעתיד אגיע להישגים יותר נאים בתחום.

אבל בינתיים, אין כמו תחושת ההישג הזאת שמציפה אותך כשאתה מעניק חיזוק חיובי לצאצאים שלך. ההישגים שלהם הם בעצם הרי הישגי ההורות שלך. אז אתה עולה על הפודיום שבגן השעשועים, ומסתכל למטה בזלזול כלפי ההורים האחרים. אתה אב השנה, לפחות היום. ולראיה – אתה מקבל ציור של גביע כתגובה לתמונה של המגלשה בווטסאפ המשפחתי, וגם כוס קפה על חשבון הילדה שלך.

ובסוף היום עטור ההישגים הזה, אחרי שהצלחתי גם להרדים אותה בלי שהיא תבכה, התפניתי קצת לקרוא דוא"ל. ושם חיכה לי הפרס האמיתי: הודעה מיועצת-המס שלי, שבישרה לי שמכל מיני סיבות מורכבות ונשגבות מבינתי, זכיתי בהחזר מע"מ על חשבון השנה שעברה. לא סכום שאפשר לקנות איתו מדליה אולימפית, אבל ממילא זה לא טוב לקבל יותר מדי פרסים בבת אחת.
רק צריך לבוא ולמלא את הטופס המתאים.
אה, ולא לשכוח כמובן לשים עליו את החותמת.

ניירות של ערך

מה שיפה בגן-ילדים, זה שתמיד יש סיבה לחגוג וליצור. כמעט כמו בחיים, רק הפוך לגמרי.
תמיד יש איזו קבלת-שבת, חג-שמח, יום-הולדת, יום-האם, או יום-חול. ולכל אירוע כזה מוצמדת תמיד איזו עדות מוחשית – ציור של הילדה, פסל קרטון סביבתי של הגננת, או הדבר הזה שאני עדיין מנסה לנתח את ההרכב הכימי שלו.
ולכל מזכרת כזאת מוצמדת גם שאלה, שגם לה יש כמה וריאציות – "איפה לשמור את זה?", "עד מתי לשמור את זה?", ו-"האם לשמור את זה?"

זאת בעיה שמוכרת לכל הורה, והאמת היא, שהיחס שלי אליה הוא לא חד-משמעי. כלומר, תלוי אם שואלים אותי כאדם שמוקיר את המקום של יצירתיות בהתפתחות האישיותית, או כאדם שמוקיר את המקום ההולך ומתמעט בארונות ועל דלת המקרר.

הרבה דברים בחיים הם לא חד-משמעיים. תשאלו למשל כל פיזיקאי מומחה בתורת הקוונטים אם האור הוא גל או חלקיק, או סתם תשאלו את ההורים שלי כמה הם ביקשו תמיד שלא אאגור כל נייר שדחפתי למגירות שלהם, ובמקביל תשאלו אותם איפה הם שומרים את כל תעודות ההוקרה של קק"ל שקיבלתי בגן שושנה בשנות השבעים.
וכמו בתורת הקוונטים – כל ציור חגיגי וסתמי מקבל אצלנו משמעות רגשית רק ברגע שמסתכלים עליו. הבעיה היא, כמו שיודע כל פיזיקאי שיש לו ילדים, שמדובר בתהליך בלתי הפיך. כי מאותו רגע והלאה, אין אפשרות להתעלם מהמשמעות הרגשית הזאת, ואנחנו נידונים להתלבט עד קצה היקום הידוע בשילוש הקדוש של השאלות הגורליות האלו – "איפה", "עד מתי", ו"האם".

כשאתה ילד, אין לך שום דאגות לגבי העתיד. ולכן, כשהייתי ילד, השאלה "האם לשמור" לא הטרידה אותי בכלל. פשוט שמרתי ואספתי כל דבר, וכמובן שגם הצמדתי לכל דבר איזה ערך רגשי שהמצאתי, כי ערך רגשי הוא מנעול הכספת הכי טוב בעולם בשביל דברים כאלה.
היה לי קשה להיפרד מהגולות והקלפים של "חלוצי החלל" שאספתי – גם אלה שהיו ל-הח-לפה. מצד שני, אולי זה סתם בגלל שהייתי קמצן. בכל מקרה, ידעתי להפריד בין אוספים למשחקים, ופשוט העדפתי לשחק כדורגל – רק לא עם הכדור שלי, כמובן.

עם השנים למדתי שלמרות שזה בסדר לאסוף דברים ולנעול אותם במלכודת הסנטימנטלית – כי אחרי הכל אני מזל סרטן אז מותר לי – כדאי בכל זאת לחשוב אם אלה דברים שיכולים לשמש אותי בעתיד או לא. כי אחרי הכל, גם אסטרולוגיה היא פחות יעילה לניתוח תכונות אופי, והרבה יותר מעשית כשמשתמשים בה להחליט אם נסיגת מרקורי צופה לי הצלחה בתחום היצירתי השבוע או לא. לכן היום אני אוסף רק חוטי חשמל וקרשים שבאמת יכולים לשמש אותי כדי לבנות משהו בעתיד, ולא סתם פתקים שיזכירו לי מה היו התוכניות היומרניות שלי לאותו עתיד.

אבל כשזה מגיע ליצירות של הילדה – כלומר לציורים מינימליסטיים עם רגשנות מקסימליסטית, ברוב המקרים יותר משזה הפחד לזרוק משהו יקר, זה בעצם הפחד שהיא תשים לב שהמשהו הזה נעלם ונורא תעלב. ובגלל שהיא עדיין ילדה קטנה, ואני עדיין אבא טרי, עדיין לא פיתחנו ביחד את ההסכם הבלתי-כתוב שמפרט מתי ועל מה מותר להעלב.

וככה יוצא שכדי לא לאבד שום דבר, ובעיקר כדי לא לאבד את יציבות היחסים בבית, בסוף אנחנו דוחפים את כל הניירות וההדבקות האלו לאיזו שקית שכבר מאיימת להתפקע בארון – הידועה יותר בשם הקוד "שקית המצפון".

לשמור מזכרות מהעבר, זאת בעצם השקעה למען העתיד. אני רוצה שהיא תדע אילו סיפורים היא המציאה כשהיתה קטנה, באילו קווים מופשטים היא ציירה אותי, ובאיזו תמימות ובכמה דמיון היא אימצה חפצים כאילו היא אמא שלהם. זה כמו תוכנית חסכון בבנק – ומכאן, אחרי שפיצחתי את התשובה ל"האם לשמור" ו"איפה לשמור", הבנתי גם את התשובה ל"עד מתי".
אז כשהילדה תהיה מספיק גדולה, פשוט נעביר לה אחר כבוד את כל שקית המזכרות ההיא, כמו שהעבירו אלי ההורים שלי אחרי שעברו דירה. ושהיא תשבור את הראש בעצמה בקשר למה לעשות עם זה ועם הערך הרגשי של זה.

אפולוגטו

לא נעים להודות, אבל אני מאלה שלא נעים להם.
לא נעים לי לשמוח כשאחרים עצובים, לא נעים להתרברב כשלאחרים קשה. לא נעים לי לעקוף בהליכה מהירה איזו אישה מבוגרת שהולכת ברחוב, או לפלס את הדרך עם הרכב בדרך לים, בין המתפללים שחוזרים מבית-הכנסת הסמוך.
וזה לא נהיה קל יותר באביב, עם כל ימי הפרחים שלנו. לא נעים עם כל המוות הזה, או החיים האחרים שמסביב, לדחוף לכולם מול העיניים דווקא את האור שלך, משל היית מדליק על רקע דגל הלאום איזה מנגל לתפארת מדינת המרפסות, מטר מאפם של השכנים.

אני מקנא לפעמים באנשים שלא אכפת להם. אנשים שלא יודעים להרגיש לא נעים. אלה שצועקים, שמתריסים, שמדלגים בצעד-קל, דרך האחרים. הכל קל ופשוט וברור להם. העולם הוא שחור, והם הלבנים. ואלה שלא נעים להם, כמוני, זזים קצת לצד, כדי לא להפריע להם ולעצמם.

לא נעים לפעמים להיות אדם כזה, במדינה כזאת שכל קיומה מבוסס על זה שאסור לוותר. אבל הלא נעים הוא תמיד פשרה. הוא פשרה בין להתבייש לבין להתנצל. כי לא נעים זאת הרגשה, והשאר – מעשים שנועדו רק להסוות אותה. הם המכבסה של ההתנהגות הרעה. הם הרשיון להתנהג ככה שוב.
אז באביב אני רק זז קצת לצד, ושותק, וכבר לא הולך לבתי-קברות כי נשארתי חי, ולא נעים לי.

ישבתי בבית-קפה והתחלתי לכתוב את המחשבות האלו, ואז עצרתי, כי התישב לידי איש נחמד, והתחלנו לשוחח. הוא עבר ניתוח מעקפים, והוא מתעקש לחיות ולהנות, אז דחיתי את הסיגריה. למרות שזה אזור עישון. לא נעים.
וכשהוא הלך כולם הביטו בי במבט לא נעים של "איך הוא חפר לך", ולא העלו על דעתם שאפשר גם להקשיב לסיפורים של אחרים. אפשר אפילו להזדהות וללמוד מהם. למשל על מה שעלול לקרות לך אם תיקח דברים יותר מדי ללב, או אפילו סתם תאריך ימים.

הרי יש לו שני צדדים, ללא נעים הזה, וטבעו להפוך לאיזו תחרות של הצדקות. כי למה שרק לי יהיה לא נעים? ובכלל, מותר לי. אני שומר מסורת, אני לא מנפנף באכילת הבשר שלי, אני מאזין בסבלנות לסיפורים של זרים. ומותר לי לחיות. כי גם אני הרי ניצלתי ממוות.

וביום הזכרון, לא נעים להודות, אני חושב לפעמים על עצמי, ולא על אחרים. אני חושב על זה שהמרחק בין מי שנהרג בתקרית בעזה לביני היה בערך מטר. אני חושב על זה שהמרחק בין מי שנהרג במלחמה לבין אבא שלי היה אפילו קטן מזה. ואני חושב על מה היה קורה אילו, על איך כמעט הייתי שכול או שוכל, ואז אני נזכר בכל מה שאני יכול לספר למישהו זר שקרה מאז, בלי "אילו", ורואה את החיים שהייתי יכול להפסיד. וזה לא נעים. כי בצד השני עומדים האחרים.

ואז, בצד השני של היום, מגיע חג העצמאות. וכמו בכל שנה, קצת לא נעים להתחיל לחגוג במעבר חד כזה. אבל הרי כל הציונות היא סוג של "לא נעים". לא נעים להפריח מיתוסים, לא נעים להניף דגל לאומי, לא נעים מהגויים, לא נעים מהערבים, לא נעים מהברלינאים.
ולא נעים לעסוק בעבר, בשורשים, במה קרה ומה היה קורה אילו.

אבל יותר לא נעים להפוך את זה לבושה או התנצלות. כי גם אם לא נעים לחיות עם כל המוות של האביב, הרבה פחות נעים לחיות כשהרגשת האי-נעימות הורגת כל דבר אחר שאפשר להרגיש. הרבה פחות נעים לחיות בלי גאווה, בלי מיתוסים, בלי דגל לאומי. עם האשליה שאפשר להתחייב על העתיד בלי שום מחויבות לעבר.
כי עצמאות אמיתית מתבססת על חיבור תמידי לזכרון של כמה לא נעים להתבייש ולהתנצל.

הטעות במקור

אנשים אומרים שהם "פרפקציוניסטים" בראיונות עבודה או ראיונות זוגיות, כאילו שמדובר בתכונה שלילית. מצד שני, אנשים שמחים כשאומרים עליהם שהם "פרפקציוניסטים", כאילו שמדובר במחמאה.

שוב ושוב שלח אלי המו"ל גירסאות מתוקנות, על-סמך ההערות הקטנות והמציקות שלי, לספרים שהחלטתי להוציא לאור, ושוב ושוב תיקנתי ובדקתי, והלכתי לקנות זכוכית מגדלת – כי לקודמת היתה איזו שריטה קטנה בקצה – עד שהוא אמר לי בחיוך שהוא כבר הבין שאני פרפקציוניסט. וזה מה שגרם לי להבין שכל העניין לוקח יותר מדי זמן, אחרי שכבר לקח לי המון זמן להחליט בכלל להוציא את הספרים האלה לאור, וגם גרם לי להבין שהשריטה הקטנה היא בעצם אצלי.

הרי אפשר להיסחף לתוך זה בלי סוף. לחפש, למצוא ולתקן שגיאות זאת עבודה קפדנית ומעצבנת כמו להיפטר מבועת אוויר בטפט שהדבקת על הקיר. וסופה של הבועה לא להעלם, אלא רק למצוא לעצמה מקום אחר לנוח בו, וסופן של העיניים העייפות שמחפשות אותה כל הזמן, להביט פתאום קצת יותר מרחוק, לראות שבעצם אי-אפשר להבחין בבועה הזאת, ולראות גם שאחרי כל-כך הרבה זמן, גם הטפט עצמו כבר מכוער ובכלל לא אופנתי.

ובכלל, לשאוף כל הזמן לשלמות זאת עבודה מאוד קשה, ואחרי הכל, גם מאוד לא מתגמלת. אתה אומר לעצמך שזה עכשיו או לעולם לא, שאין כאן הזדמנות שניה כי הכל יודפס בעותקים רבים, כולל הפדיחות, ולא מבין שדווקא בגלל ההתנהגות הזאת אתה גוזר על עצמך להמשיך ולחפש את השגיאות לנצח – גם אחרי שהכל כבר מודפס ומופץ – וכמובן גם להמשיך ולמצוא אותן.
אתה גוזר על עצמך להסתכל על העולם בזכוכית מגדלת, ולראות ממנו רק נקודות ובועות, ואף פעם לא להיות מרוצה.

אבל בסוף צריך להשלים עם המצב, להבין שהפרפקציוניזם הזה הוא כנראה המגבלה שלך, ולתת כבר את האישור לדפוס, או להכניס לארון את הבגדים המקופלים קצת ברישול, או להגיד כבר לזה שמולך את מה שרצית במקום להתלבט בלי סוף בשתיקה בזמן שאחרים תופסים לך את התור ואת המילים.
כי לכל דבר בחיים יש את קו הגמר שלו, וגם את קו המוות – הדד-ליין שלו, וגם אם נדמה לפעמים שיש זמן וזה בסדר, עדיין צריך לדעת לשים את הגבול הזה, כדי שלפחות אני אהיה זה שקובע אותו. אחרת אני עוד עלול להיות מופתע ולא מוכן עם התיקונים בזמן שמישהו אחר קובע לי אותו, או לשמוע, כמו שאהב להגיד דאגלס אדאמס, את הרחש שהדד-ליין הזה משמיע כשהוא חולף על פני, ואז, כמוהו, לא להספיק לסיים את ספרי הבא לפני שאני מת.

אז אחרי כל סבבי התיקונים ובקרות האיכות האלה הבנתי שמה שאני צריך זה לקחת אוויר, לבדוק היטב הכל עוד פעם אחת, ואז לקחת עוד אוויר, ולהבין שאי-אפשר לבדוק באמת הכל.
כי בחיים צריך גם להשאיר זמן למצוא תירוצים והסברים.

למשל ששלמות היא בעצם רק היחס שלנו לדברים. זאת החלטה בלעדית שלנו אם למרות שדברים הם לא מושלמים, הם בכל-זאת שלמים בעינינו. זאת החלטה שלנו האם לחפש את הבעיות, או להתיחס לכל פרט של כל דבר כמשהו שמיועד להיות בדיוק כמו שהוא. אבל זה נורא מפחיד, כי אנחנו לא אוהבים להחליט החלטות סופיות כאלו, וגם כי זה בעצם אומר שהטעות היא אצלנו – שאנחנו לא מושלמים, כי לא הצלחנו להבין הכל מהתחלה.

ולא שאני משווה – זאת הרי תהיה טעות להשוות – אבל גם בתנ"ך יש שגיאות כתיב. ההבדל הוא כמובן ששם אין בעצם שום שגיאות, כי לכל דבר יש כוונה, והכל חלק מאיזו תמונה שלמה של משמעויות נסתרות ומבוך של סודות.
והסוד הגדול מכולם הוא בדיוק זה: שגם לטעויות שלנו – ולא תאמינו, אפילו של אחרים – יש משמעות, אם רק נחליט להתייחס אליהן ככה, כמו אל כוונה תחילה. השאלה היא רק למי יש כוח לטרוח ולחפש את המשמעויות, ועוד יותר מזה לקבל אותן. והתשובה היא, כמובן – לאף אחד. כי כולם רק עסוקים כל הזמן בתיקון בלתי נגמר של החיים שלהם. רק שזה נורא קשה, אז בינתיים אנחנו מעבירים את הזמן בלתקן את האחרים.

סיפרו לי פעם – כך נזכרתי כשהיד שלי רועדת מעל כפתור ה"שלח" בהודעה שבה אני מאשר את הנוסח באופן סופי ובלתי חוזר – שבכל ספר שתולות כמה שגיאות מכוונות, כדי שאפשר יהיה לעקוב ולראות מי מעתיק אותו באופן לא חוקי, ומשכפל אותן בהעתקה שלו. אני לא יודע אם זה נכון או שזה סתם מיתוס מוטעה שהשתרש כי מישהו חיפש, כמוני, הצדקה לטרחנות שלו, אבל אם אחרי כל-כך הרבה שנים לא טרחתי לבדוק את העניין לעומק, אולי באמת הגיע הזמן להודות שגם אני לא מושלם.

וכנראה באמת יש בספרים שלי כמה שגיאות וטעויות, ואולי לא מאחורי כל אחת מהן אפשר למצוא משמעות נסתרת, אבל לפחות אלו הטעויות שלי.

לפרטים נוספים על הספר "יסורי איש הניירות", וקישור לרכישה באתר "מנדלי" אתם מוזמנים להקליק כאן