יום חמישי, 26 במאי 2016

מרשמליזם

אף פעם לא אהבתי זיקוקים. או לשבת על החול בים. או מרשמלו.
אני בכלל גם לא בטוח שאפילו היה מרשמלו כשהייתי ילד. היו בפלות של "עלית", ושוקולד פרה של "עלית", וסוכריות חמוצות של "עלית", וכל דבר אחר היה רק שמועה חסרת ביסוס – ככה לפחות אמרו לנו תמיד ב"עלית".

מרשמלו זה משהו שצץ בחיי הבוגרים יום אחד, בהפתעה גמורה, כמו הטענה שיש באמת הבדל בין סטאר טרק לסטאר וורז.

או כמו זה שאני נשוי ויש לי שתי בנות.
ואני צריך פתאום לשטוף חול ים שנכנס בין התפרים של בגד הים, להאמין שזה בסדר לחגוג דברים שמחים באמצעות ארטילריה מפחידה, ולאכול מרשמלו שרוף ודביק.
.
אבל אם יורשה לי לצטט את עצמי, כי הרי אף אחד אחר לא יעשה את זה כל עוד אני בחיים, אז "מהי ההורות אם לא המאבק המתמיד בפחדים שלנו עצמנו, הנסיון לא להדביק את הילדים בחרדות האלו, והכשלון המתמיד והבלתי-נמנע במשימה הזאת. ומהו מבחן ההורות, אם לא אוסף של רגעים שבהם אתה נותן לילדים לעשות משהו שאתה לא באמת אוהב, רק כי אתה יודע שזה הדבר הנכון עבורם, ורק כי הם צריכים לסגל את היכולת לא לאהוב את זה בעצמם, ולא בגלל שאתה אמרת".

אז אתמול התגברתי על החרדה וקניתי מרשמלו.
וליתר בטחון, גם תפוחי אדמה.
והבוקר נסענו לעשות מדורה של ל"ג בעומר, הילדה ואני.

קוששנו עצים ואצטרובלים יחד, שרנו שירי ל"ג בעומר (כלומר את השיר האחד שקיים – "בר כוכבא היה גיבור"), וצליתי על האש את המרשמלו הזה, בפוזה של אבא נחרץ וחזק, שיודע בדיוק מה הוא עושה, למרות שאין לו מושג איך צולים מרשמלו, או מה זה בכלל.

ורק אז, ברגע ההוא שבו ראיתי איך היא מתלהבת מכל העניין, הבנתי מה זה מרשמלו.

מרשמלו הוא המשהו החמקמק אך הכרחי, היפהפה אך המאיים לאבד צורה, הפשוט אך המעורר רגשות אשמה.

מרשמלו הוא ההורות עצמה.

הרי גם לה לא היה מושג מה זה, והיא רק ידעה שצריך את זה, וככה זה צריך להיות – פשוט כי אמרו לה.
אז יש הורים שמתעקשים על הורות אלטרנטיבית - מגורים בקומונה, בפסטיבל טבע בנגב או במערה בגליל, או סתם חיים בלי סמארטפון, ויש את ההורים הקיצוניים באמת – אלה שאשכרה גומעים את כל טורי הייעוץ של וויינט ומאקו. זה לא משנה. בסוף כולם עושים מה שיהיה הכי טוב לילדים שלהם. כולל לחסוך להם כסף לפסיכולוג שיגיד להם כשהם יגדלו בדיוק את ההיפך.

כולכם מרשמלו. חלקכם מרשמלו לבן, וחלקכם ורוד, אבל אין באמת הבדל. בדיוק כמו סטאר וורז וסטאר טרק.

וכולכם סוגרים כל השבוע את החלונות בבית, או במערה בנגב האלטרנטיבי שלכם, כדי שלא יכנס ריח העשן מהמדורות של האחרים.

אבל זה לא משנה. כי בכל מקרה כולנו חוזרים הביתה מהמדורה ומכניסים בעצמנו את כל הריח של העשן. ורק אז אנחנו מבינים שהריח הזה לא בא מהילדים שבחוץ, אלא מאיתנו, כשהיינו הילדים שבחוץ. כמו פעם. כמו לפני שהפכנו להיות רק מה שצריך.
לפני שהפכנו למרשמלו, בלי לדעת אפילו מה זה.

יום חמישי, 19 במאי 2016

אדמה רוח וחום

נסעתי היום לפגישת עבודה. בשרב, במכונית הזקנה שלי, שאין לה מזגן.
בלוד.
או ליתר דיוק, בפאתי לוד.
פאתי לוד אינם לוד. פאתי לוד, בהסתברות גבוהה, גם אינם חלק מהארץ, או בכלל מכדור הארץ.
בפאתי לוד תמיד חם יותר, ותמיד יש איזו סופה קטנה של אבק שמנסה לברוח מהגורל שהניח אותו דווקא שם, ויודע שאין לו סיכוי. ובפאתי לוד תמיד מרחף באוויר ריח חריף של נבלה, ואין דרך לדעת אם זה חתול מסכן שאף אחד לא יודע בדיוק באיזה שדה מעזבות הוא סיים את חייו, או סתם בן אדם.

ואין לי מזגן במכונית. הוא התקלקל בעצם כבר די מזמן, אבל אף אחד לא הולך לתקן מזגן בלי שיהיה שרב, בדיוק כמו שאף אחד לא מטייל בשדה מעזבות בלוד אם הוא לא חתול שאיבד את דרכו באבק המתעופף.

בדרך לשם עוד היה סביר. פתחתי את החלונות וזימרתי לעצמי "היי הג'יפ", כי אני אוהב לדמיין שהמכונית שלי היא ג'יפ, והבריזה של הכביש המהיר טפחה על לחיי בסטירות עדינות, כאילו לוחשת לי "טבע. טבע אביבי. פריחה", אם כי אני חושד שזה היה יותר "לוד. פאתי לוד. שרב".

כשחזרתי למכונית אחרי הפגישה, כבר היתה שעת צהריים בפאתי לוד. ובפאתי לוד יש אמנם המון חניה בצבעי כחול-לבן, אבל אין צל. כי אין סיבה שיהיה, כי בפאתי לוד רק עוברים, ומשתדלים לא לעצור. חוץ מהחתולים והאבק, שאבודים שם לנצח.

שפכתי על גג המכונית את כל המים שהיו לי בג'ריקן, כי במכונית שרוצה להיות ג'יפ תמיד צריך שיהיה ג'ריקן, מתוך אמונה שלמה שמדובר בחיקוי לא רע של מנגנון ההזעה, וזה יעזור לקרר אותה - ואותי בתוכה. פתחתי שוב את החלונות, ונסעתי לכיוון היציאה מפאתי לוד.

בדרך לכביש המהיר מילמלתי לעצמי "מה, כשהיית ילד ואבא שלך לקח אותך לים בפורד אסקורט וחנה בשמש בגן לונדון, היה מזגן? חלון עם מנואלה היה. וכולם היו שמחים ומאושרים והכל היה בסדר".

בכביש המהיר פתחתי את החלונות עד הסוף. הרוח שרקה בתוך הג'יפ המתנדנד, כמו אומרת לי "ואפילו כביש מהיר לא היה אז. תראה איזה יופי. שלושה מסלולים. מאה קילומטר לשעה", ומול עיני עלו תמונות דהויות מן העבר, של אבא שלי לוקח אותי בחזרה מהים, ולא נשארים לו אפילו מים בג'ריקן שלו, כי שטפנו בהם את הרגליים שלא יכנס חול לפורד אסקורט. ומדי פעם עלו גם כמה תמונות בצבעי פנדה שציירה הבת שלי ותקעתי אותם ליד המושב שלה, וחשבתי שזה מקום בטוח בשבילם, אבל בכל זאת - רוח של מאה קילומטר לשעה. שום דבר בתוך המכונית לא בטוח ככה.

ומתוך הרגל פתחתי את הרדיו לשמוע מוזיקה, אבל אי אפשר היה לשמוע כלום בגלל הרוח, אז העברתי לתוכנית אקטואליה, שזה משהו שיותר ראוי לא לשמוע.
והיה קשה להבחין במילים ככה. באוזני התערבבו שם כל הביבי והבוז'י והסיסי והבוגי וכל הליברמן והשחיתות והמקורבים. וכל הפורד אסקורט שנוסעת ברחוב ז'בוטינסקי בתל-אביב בחזרה מהים, והרוח שורקת בתוכה את כל הבגין והדיין והעייזר, ושחיתות ומקורבים, ופנקס אדום ופנחס לבון, וכל מיני פרשיות בטחוניות שאי אפשר לפרט אבל כל אחד מכיר מישהו שיודע הכל וסיפר לו במרפסת על צלחת גרעינים, והרוח החמה של השרב טפחה על פני כמו אלפי סטירות שצועקות עלי "מוסך. מחר. מזגן".

אז הגברתי את הרדיו עד שהרמקולים כבר השמיעו קולות צורמים כמו ברדיו אמקור של הפורד אסקורט בדרך מהים.

והצלחתי לשמוע את הקריין שם אומר "מחר ירידה ניכרת בטמפרטורות. ייתכן אפילו גשם".
"וואו", אמרתי לעצמי. "איזה יופי שייגמר השרב".
והקריין המשיך "חוץ מבפאתי לוד. שם לא".

יום חמישי, 21 באפריל 2016

דברי ימי העתיד

אחד הדברים שאני הכי שונא הוא לדבר על תוכניות עתידיות שלי. לא שאני מי יודע מה בלספר על דברים שכבר סיימתי לעשות, אבל להתגאות בדברים שעדיין לא קיימים זה באמת שיא השפל. חוץ מזה, וגרוע מזה, גיליתי שיותר מדי פעמים הדיבור על מה שאני מתכנן לעשות מחליף את העשייה עצמה, ומשתק אותה.
וזה בדיוק מה שאני עומד לעשות כאן עכשיו – לספר על משהו שאני רוצה ועומד לעשות בעתיד הקרוב. ואני משלם במודע את מחיר הסיכון הזה, והיוהרה, והשפל, והרתיעה מעצמי, ומקווה לקנות במחיר הזה משהו קטן, אבל חשוב:
את המחויבות שלי לתוכנית הזאת.

לפני שנתיים הוצאתי לאור שני ספרים שלי. לא משהו שגרם למהפכה בעולם הספרות, אבל באורח פלא, גם לא משהו שגרם לי להתחרט על המעשה. להיפך – פתאום ראיתי שזה גם אפשרי, וגם קצת טיפשי מצדי לא לעשות את זה לעולם.
ובזמן שהמגירה שלי סבלה את איסוף הסיפורים ההם, נדחקו לפינות שלה גם כל מיני התחלות של דברים אחרים. דברים שזנחתי בשלב ההתחלה או הרעיון בגלל כל מיני סיבות, דברים שחלקם אולי גם לא ראוי להמשך.

אבל התחלה אחת נזנחה לזמן רב מדי. ספר אחד, שהייתי כנראה צריך להתעקש עליו כבר מזמן, והוא הדבר הבא שאני עומד להשלים.

את דברי הימים של המשפחה שלי בתקופת השואה התחלתי בעצם לכתוב לפני הרבה זמן. וכשאני אומר "הרבה זמן" אני מתכוון להרבה שנים. כתבתי, ממש בזהירות, שני פרקים קצרים, וגם איזו הקדמה, שחלק ממנה הוא הבסיס למה שאני כותב כאן עכשיו. אבל אז הפסקתי, והיו לזה כל מיני סיבות ותירוצים.
עכשיו החלטתי לעשות את זה בכל-זאת. וגם לזה יש כל מיני סיבות ותירוצים.

בכמה הזדמנויות, אחרי שאבא שלי קרא סיפורים שכתבתי, הוא שאל אותי מדוע אני לא כותב על השואה. עניתי לו, ובצדק, שאני עדיין לא מוכן לזה. הרגשתי שכתיבה על הנושא הזה מצריכה התנסות הרבה יותר מעמיקה עם עבודת הכתיבה עצמה, וגם התפתחות אישית שעדיין לא הרגשתי שהשגתי.
אחרי כמה שנים כתבתי את הסיפור הראשון שלי שקשור לשואה. זה היה סיפור קצר מאוד, שלא עסק במאורעות של תקופת השואה עצמה באופן ישיר, אלא דרך חוויות טראומטיות של ניצולים צעירים, כנראה אחרי שהשואה הסתיימה. הסיפור הזה, כמו הרבה סיפורים, התחיל בסיטואציה קטנה ואמיתית – שאינה קשורה לשואה בכלל – ומילוי שלה בתוכן אחר.
אחרי עוד כמה שנים, כתבתי את הסיפור השני שלי על השואה. גם הפעם זה היה סיפור קצר, גם הפעם הוא התחיל בשבריר של משפט ששמעתי (ואני לא בטוח שהיה קשור לשואה), עטיפתו בסיפור דמיוני, והרחבה שלו. גם הסיפור הזה עסק בשואה "בדיעבד", למרות שכמובן היו בו תיאורים של תקופת השואה עצמה.

את הסיפורים האמיתיים על סבא הייתי שומע במקוטע לכל אורך השנים, מאבא שלי, ולא העזתי לעשות איתם כלום. שמעתי אותם בעיניים עצומות, ואז פקחתי את העיניים. הבנתי שני דברים: שזה הזמן המתאים, גם מבחינת ההתבגרות הנפשית והחווייתית שלי וגם מבחינת המשפחה כולה, ושאם אני לא אעשה את זה, זה לא יקרה.
ואז, כמובן, המשכתי לא לעשות עם זה כלום.

אני יודע בדיוק איך אני רוצה שזה יראה, ואני יודע בדיוק שאין לי מושג אם זה באמת יראה ככה בסוף. אני יודע מדוע עצרתי בעבר, ואני יודע מדוע אסור לי לעצור עכשיו. אני יודע שאולי לא אצליח בכלל, אבל אני גם יודע שהחלטתי לעשות את זה.

את הסיפור כולו החלטתי לכתוב באופן מקוטע, כי רק כך הכרתי אותו. לא חוויתי אותו באופן רציף, ובקושי חוויתי את סבא עצמו. השיחה הכי קרובה שלי איתו היתה כששנינו שתקנו, ושנים אחר כך עוד הייתי חולם עליה בלילות.
אז הסיפור הוא מקוטע, אבל גם מחובר מאוד. ואין לי דרך אחרת לכתוב זכרון כזה. אני כאן כמו ארכיאולוג שמוצא שברי חרס ויכול רק לנקות אותם הכי טוב שאפשר, ולהדביק אותם באופן הכי נכון שאני מצליח.

כי החיים הם לא סיפור ברור עם התחלה אמצע וסוף, והם גם לא אוסף של סיפורים מסודרים כאלה. החיים הם רצף אחד ארוך של שניות שמתחברות לדקות, שעות, ימים ושנים. אבל אנחנו חייבים לחתוך מהרצף הזה סיפורים ועלילות כדי להבין משהו, כדי לתת משמעות לדברים. לכן הספר שאכתוב הוא רק אוסף של סיפורים, והוא לא החיים ההם ממש. עומס המשא של הזמן אולי ילך לאיבוד בתפרים, אבל ברצף ארוך וכרונולוגי הסיפורים עצמם היו הולכים לאיבוד.
אבל אלו כבר התפלפלויות שמתאימות יותר לאחרי המעשה, ולא לתיאור התוכנית העתידית שלי. כי נכון לעכשיו, אני צריך פשוט להתחייב לכתוב את זה, ולא חשוב באיזו דרך. אחרת הכל עלול ללכת לאיבוד.

יום חמישי, 25 בפברואר 2016

החיים כנדר

השבוע חל יום הולדתה העברי של אחת מגדולות השירה העברית, וכמו מקומו של לוח השנה העברי עצמו בתרבות, גם היא קצת נזנחה ונשכחה, וגם היא די חריגה.

לכל אחד יש את המנהגים הפרטיים שלו, הטקסים הפרטיים שבעיני אחרים נראים מוזרים, או אפילו מטורפים, ובעיניו שלו - הם נצחיים וחזקים כמו נדר. הם השלד שמחזיק את חייו, ואולי גם את חיי האחרים שסביבו. כל אחד מתאים את עצמו לחוקי חיים, אבל לא כל אחד הוא אמן בנשמתו, שממציא את החוקים של חייו.

גם הכפר הקטן קפליץ שברוסיה הלבנה, המקום שבו נולדה, ומעולם לא עזב את נפשה, לא היה העיירה היהודית הטיפוסית של הגולה. חיו בו בין הגויים רק שלוש משפחות יהודיות, וביניהם משפחת ז'לזניאק. נחום ומרייסה, שנאבקו שנים כדי להצליח ללדת. כשתצליח להיוולד סוף סוף יוכבד, בשנת 1901, אחרי הפלות רבות, תקבע מרייסה, נצר למשפחת שניאורסון החב"דית, נדר חריג וקשה: היא לעולם לא תנשק ולא תלטף את ילדתה. סגולה נגד עין הרע.

הנה, כך התחילו חייה. בחוק חסר תקדים שהוכתב להם. וכך היא תמשיך, ותטווה את חייה עם נדרים ומנהגים ייחודיים, שיהיו לחם חוקה.

בגיל 17 שינתה יוכבד את שם משפחתה. היא כבר ידעה שתהיה משוררת, אחת מ"בנות מרים", כפי שכינה אותן ביאליק, ובעקבות מרים המקראית, אחות משה – המשוררת העברית הראשונה – היתה ליוכבד בת-מרים.
ספר השירים של אותו ביאליק היה הפרס שלה שבע שנים לפני כן. הפרס שהעניק לה אביה, על שלמדה בעל פה פרקי תנ"ך - להביע את שביעות רצונו מלימוד העברית. שנים רבות אחר כך, שוב פגשה את ביאליק כפרס – פרס ביאליק שניתן לה בשנת 1964, ואיתו חזרה לילדותה. "שנות ילדותנו שם נשארו מאחורינו", היא סיפרה, "סגורות ונעולות כגן פורח ללא שינוי. שם עודני יושבת על מפתן הדלת ומשננת את הפרקים".

מכאן והלאה היתה לאחת מעמודי התווך של השירה העברית המתחדשת – כלת פרס ברנר, פרס ביאליק, פרס חיים גרינברג, ופרס ישראל לשירה. אבל תמיד היתה חדה וחריגה גם בעולם חייה וגם בעולם השירה. גם בהיותה אם חד הורית לשני ילדים, מאבות שונים, וגם כשבניגוד לשירה ה"נשית" המקובלת, לא חששה לגעת בנושאים ה"גבריים", האוניברסליים, ההיסטוריים: המהפכה, התקומה, וגם השואה – למשל במחזור "1943 - שירים לגיטו".

השירים שלה יחברו את נופי ילדותה עם נופי ארץ ישראל, בתיאורים של קול ייחודי – קול שלא מבטל, כפי שנדרש, את הגולה אל מול התקומה. נופי הכפר של ילדותה תמיד ישארו בעיניה "בירת העולם", והיערות שבשיריה תמיד ישארו היערות ההם, גם כשהביוגרפיה שלה תהפוך להיות נטועה היטב בתקומת ישראל. ברל כצנלסון תקף אותה על שהיא מעזה לכתוב שירים על "שם", בעוד אנו צריכים להלל את ה"כאן". אבל היא הסבירה לו שאלמלא השירים האלה על רוסיה, לא היתה יכולה לפרסם את השירים שלה על ארץ ישראל.

המתח הזה שבין "שם" ל"פה" ילווה את חייה לכל אורכם, רוחבם ועומקם, כפי שמעיד גם שם קובץ שיריה הראשון שראה אור בתל-אביב בשנת 1932, אבל כותרתו היא "מרחוק".

אֶת־הַמֶּרְחָק, שֶׁנָּח / בֵּינִי וּבֵינְךָ - / אֶעֱבֹר כֻּלּוֹ / וּלְפָנֶיךָ אָבוֹא. / אֶת־כֻּלּוֹ, הַכָּחֹל, / אֶכְבֹּש, / כִּנְשִׁימָה אֶבְלָעֵהוּ, / וְאָבוֹא / לֵאמֹר דְּבַר־מָה לְךָ. / מָה אֹמַר?
(מתוך "מרחוק")

בזמן המהפכות ברוסיה, כשהשתייכה לחוג "האוקטובראים העבריים", פירסמה בבמות שונות את שיריה הראשונים, הנועזים. שם גם הכירה את שמעון הבונה, שהיה לאבי בתה הבכורה. הבת, מרייסה נולדה ב-1925, ונקראה על שם אותה אם שנדרה לא ללטף את בתה.

שמעון הבונה נרצח במהלך ה"טיהורים" הסטליניסטיים בסיביר בשנת 1937, אבל עוד שנים לפני כן לא נשארה איתו יוכבד להקים משפחה כמקובל. נפש חריגה כמוה לא רצתה בכך. וכשהכירה את חיים הזז, האהבה אליו הביתה אותה לעבור, לבדה עם מרייסה התינוקת, לחיות איתו בפריז, וללדת איתו את בנה, לו קראה על-שם אביה, נחום (זוזיק), בשנת 1928.

ושוב, הבורגנות המשפחתית תהיה ממנה והלאה. באותה שנה, כשהיא שוב נושאת בזרועותיה תינוק בן עשרה חודשים, עלתה לישראל. חיים הזז נשאר שם. הוא יעלה לארץ רק שלוש שנים אחר כך.

בארץ גידלה לבדה את שני ילדיה, בבית שהיו בו חוקים ומנהגים – אבל שוב אלה היו החוקים והמנהגים הפרטיים שלה. היא פנתה לאנשים תמיד בגוף שלישי. היא חגגה את השבת ואת החגים כפי שהיא ראתה אותם. היא שלחה גמדים לצחצח את נעלי הילדים רק כפרס על התנהגות טובה שלהם. היא אסרה על ילדיה לחזור הביתה אם שכחו משהו – זה סימן רע, היא אמרה.

אֲנִי מַבֶּטֶת בָּהּ נִפְעֶמֶת / נִדְמֶה: הִנֵה זֶה אַךְ / בְּחֵן קְדוּמִים, בִּשְׁחוֹר וְלַהַט / עָלְתָה מִן הַתַּנַ"ךְ.
וְגֶשֶׁר פָּז נִתְלֶה מִמֶּנָה / אֶל אֶרֶץ הָעִבְרִים. / וְזִכְרוֹנוֹת יְמֵי הַחֶסֶד / בַּנֶּפֶשׁ מִתַּמְּרִים.
(מתוך "עבריה", שיר שהקדישה רחל ליוכבד בת-מרים)

והיא המשיכה לכתוב שירים, והיתה חלק מחבורת המשוררים העבריים בארץ ישראל, שהעריכו מאוד אותה ואת שירתה: רחל, אברהם חלפי, לאה גולדברג, אברהם שלונסקי, ונתן אלתרמן, שאמר על ספר שיריה "שעה גדולה לשירתנו. כמתוך סער פתאומי ורצוף של שירה, אתה יוצא מאצל הספר הזה. אתה חש כי משהו פשוט מאוד ונדיר מאוד התחולל זה עתה סביבך".

אבל נטיעתה הסופית בתקומה הישראלית התרחשה במלחמת השחרור, ושם גם נעקרה ממנה שירתה. זה קרה במאי 1948, כשבנה זוזיק, שהיה למפקד כיתה בפלמ"ח, נפל בקרב על הר-הצופים.

עם מותו יוכבד בת-מרים גזרה על עצמה שתיקה. הגיע תורה לנדור נדר. מאז אותו יום היא לבשה שחורים בלבד, צמה בכל ימי שני וחמישי, וביקרה את קברו בהר-הרצל בכל שבוע. שום דבר חשוב לא נעשה בבית בימי שני - יום שני היה היום שבו זוזיק נפל. היא כתבה הרבה, בעיקר זעקות שבר במכתבים ויומנים אישיים, אבל לא פירסמה את כתביה עוד, וכמעט לא יצאה מביתה.

אמהות אמהות בעולם – כחומה עמוֹדנה לשמור ולהגן על ילדיכן, כי בלעדיהם אין ולא כלום – בלעדם המוות מהלך בגופכן הצונן האילם. – זוזיק זוזיק על שמך אני נופלת ומשוועת באלם דומיה – זוזיק בני, זוזיק זוזיק שלי –
(מתוך העזבון של יוכבד בת-מרים)

בתקופות שבהן מרייסה חייתה בחו"ל, החל משנות החמישים של המאה הקודמת, כתבה בת־מרים מכתבים לבתה. יום יום, ולפעמים פעמיים ביום. מכתבים ארוכים, עמוסים, על כל מה שהתחולל בה. כך התמידה במנהגיה ובנדריה גם שלוש שנים לפני מותה, כשהיא כבר חולה וכמעט עיוורת.

כשהיא נושאת על גבה את נדר אריכות הימים של אמה, ונושאת בנפשה את הנדר שלה עצמה בעקבות מותו בטרם עת של בנה, נפטרה יוכבד בת-מרים בשנת 1980, והיא בת 79.
בתה, מרייסה, שבחרה לשבור את שושלת השירה הכבדה, ולהתמחות כחוקרת גנטיקה, נפטרה בשנה שעברה. אבל לא לפני שסייעה להוציא לאור את כל כתבי האם מכל התקופות, כולל אלה הגנוזים.

אילו ניתן לי להעלות את כל אשר כתבתי באש! אילו יכולתי למחוק את שמי מהספרות! החטא, הפשע בעצם קריאתי זו, בעצם אהבתי זו אליך שעמדה מרחוק אין אונים ועיוורת - ארורה אני!
(מתוך העזבון של יוכבד בת-מרים)

יום חמישי, 11 בפברואר 2016

ספרים וריחות אחרים

אז "סטימצקי" יתחילו למכור בשמים בחנויות שלהם. אוי ואבוי! אבל לא באמת. כלומר, לא באמת אוי ואבוי.

כי מה קורה פה? ראשית, סטימצקי היא עסק מסחרי. ושלא נטעה, כל חנות ספרים, גם הקטנה ביותר והאליטיסטית ביותר, היא עסק מסחרי. עסק לא רווחי לא יהיה קיים. חד וחלק. הוא לא ימכור לא ספרים ולא בשמים, ואנחנו לא נהנה לא מאלה ולא מאלה.

שנית, סטימצקי כבר מזמן אינה רק חנות ספרים. כמו חנויות אחרות, היא נאבקת בשוק לא פשוט, ועושה את זה כבר שנים באמצעות הקצאת שטחי מדף למוצרים שאינם מילים מודפסות על נייר וכרוכות בעטיפה מרהיבה. ועדיין, רוב שטחה של כל חנות ספרים מיועד לספרים, אז אפשר להמתין עם נבואות החורבן והדרמה.

הבעיה עם הבשמים של סטימצקי היא הבעיה שיש תמיד עם בשמים: הם גורמים לנו להתמקד בהם עצמם, ומסתירים את העניין האמיתי.

הבעיה עם הבשמים של סטימצקי היא לא שבשמים נמכרים בסטימצקי, אלא שאנחנו מערבבים בין איזו תחושת קודש מלאכותית שכאילו צריכה להיות מלווה למעשה קניית הספר, לבין התחושה העילאית שאכן מלווה לצריכה שלהם, לחוויית הקריאה (וזה קורה גם אם אנחנו קוראים אותם במיטה או בשירותים).

כשהחלטתי לארוז את הסיפורים שלי בצורה של ספרים, הייתי קצת תמים. מצד אחד, לא היו לי יומרות גדולות, אבל מצד שני, היו לי פתאום בבית כמה עשרות ספרים, יפים, ריחניים, עם השם שלי על הכריכה שעיצבתי בעצמי. ואם כבר זה המצב, חשבתי, אולי כדאי שעוד מישהו ידע על זה. מה גם שהערימות האלו על הריצפה מפריעות לעשות ספונג'ה.
אבל הייתי תמים, אז שלחתי מכתבים לכל מיני מדורי ספרות, וגם לכמה חנויות ספרים עצמאיות. עכשיו, יכול מאוד להיות שהספרים שלי הם רק אסופה סתמית ולא מוצלחת של מילים, אבל לפי התשובות שקיבלתי, גם מהחנויות הקטנות והעצמאיות ומלאות החזון והתקווה - ויותר מכך, השתיקות שקיבלתי במקום תשובות - לעולם לא אדע על זה.

יש בארץ, כמו בעולם כולו, "סצנה" של ספרות עצמאית טובה, מעניינת, ומתפתחת כל הזמן. יש הוצאות לאור קטנות ואיכותיות, יש פרוייקטים של מימון המונים, יש כותבים שמפיקים בעצמם את הספרים שלהם. היו בשנים האחרונות כמה התפתחויות טכנולוגיות ותרבותיות שאיפשרו את כל זה, ולמיטב הבנתי ותקוותי, זה לא הולך להעלם.

אלא שהצד השני של זה הוא חיבור הספרים אל הקהל. עוד לפני עידן הספרות העצמאית יצאו כאן לאור המון ספרים. לבלוט ביניהם זה מאוד קשה. דרושה מידה רבה של כשרון, ולא לכולם יש אותו - כי לא מדובר בכלל בכשרון אמנותי ספרותי. ואם פעם חנויות ספרים היו צריכות לשקול היטב ולהחליט מה למכור ומה להבליט, הרי שהמצב היום, מבחינה זו, חמור יותר. אם פעם הוצאות לאור גדולות וחזקות קבעו דרך שיווק אגרסיבי ויחסי ציבור טוטאליים את טעם הקהל, הרי שהיום כל סופר עצמאי צריך להיות גם איש שיווק ויחצ"ן, בזמן שהוא בדרך כלל בקושי יודע רק לכתוב את מילותיו, ובזמן ששדה המערכה הזה הרבה יותר צפוף וקשה.

חנויות הספרים העצמאיות, הקטנות, נאבקות באותו שוק צפוף שבו מספר הקוראים כמעט ולא השתנה (וכך גם מספר פלטפורמות השיווק, כן, למרות פייסבוק), בזמן שמספר הכותבים גדל. גדל מאוד.

אז אולי הפתרון הוא לא חנויות ספרים שנראות כמו ספריית קיימברידג' ועטופות בהילת הקודש הזאת. אולי ההתפתחויות האלו צריכות לעורר מציאת פתרונות יצירתיים באמת. אולי ספרים צריכים להימכר בכל מקום, בכל הזדמנות, סביב כל מיני מוצרים אחרים. את תחושת התרוממות הנפש ותחושת הקדושה הזאת של הספרות אולי צריך לשמור לזמן הקריאה, לא לזמן הקניה.

אז מצדי זה בסדר גמור. שימכרו בסטימצקי את כל הריחות האפשריים - גם של בשמים, וגם של ספרים, ואם כבר אז גם של כריכים וקפה. את כמה מהספרים הכי יפים שיש לילדה שלי קניתי מהמדף בסופרמרקט, באותו סיבוב שבו קניתי גם פיתות וגבינה צהובה לארוחת הערב שלה.

יום חמישי, 14 בינואר 2016

ים המסתורין

אנחנו נוהגים ללגלג על אנשים ש"חיים בסרט", אבל האמת היא שזה הטבע האנושי. אנחנו אוהבים סיפורי מתח וסרטי קולנוע של מסתורין, אבל רק בתנאי שאלה כוללים בסופו של דבר הסבר ופתרון. רק שבחיים, בניגוד לסיפורים ולסרטים, לא תמיד יש פתרון מלא לתעלומות. זה כמובן לא מונע מאיתנו להמציא פתרונות כאלה – אפילו להיפך, זה רק מעודד אותנו לעשות את זה. וזה לא בגלל שהתרגלנו לצפות בסרטים. הסדר הוא הפוך: הסרטים נולדו בגלל התעלומות שנשארות בחיים.

הצוללת הבריטית "טוטם" נכנסה לשירות הצי המלכותי ב-9 בינואר 1943. היא היתה האחרונה מסדרת T, וכללה שיפורים רבים ביחס לצוללות הקודמות.
אבל מעל לכל השיפורים האלה, היה לה גם קמע.

בכל הפלגה שלה הקפידו אנשי הצוות לשמור על הטוטם האינדיאני של שבט Cowichan ממערב קנדה, וכשעגנה בנמלים היתה מציגה אותו הצוללת בגאווה בקדמת גשר הפיקוד.
עד שיום אחד, כשעגנה בנמל הליפקס, הטוטם נגנב. צוות הצוללת – חבורת אנשי צבא קשוחים ורציונאליים - לא הסכים בשום אופן להפליג בלעדיו. הטוטם היה הקמע של הצוללת. הוא שמר עליה, הם טענו. הצוללת הושבתה, והפליגה שוב רק אחרי שנרכש טוטם מקורי ואותנטי חדש מהשבט האינדיאני.

בדיוק 25 שנה אחרי הפלגת הבכורה של "טוטם", ב-9 בינואר 1968, לאחר תהליך בן שלוש שנים של שיפוץ, השבחה ואימון, יצאה הצוללת מנמל פורטסמות' למסע הארוך האחרון שלה, הפעם כצוללת ישראלית, שנושאת את השם והמספר שעתידים להיצרב בזכרון הקולקטיבי שלנו – להיחרט עמוק וחד הרבה יותר מצבע האותיות שלהם על הגוף שלה. "טוטם" הפכה ל-"דקר", צוללת צ-77.

בפיקודו הקפדני של רס"ן יעקב רענן, חצו 69 אנשי הצוות שלה את הים התיכון במהירות גבוהה מהרגיל, וקיבלו אישור להגיע מוקדם מהמתוכנן לנמל חיפה.
ב-25 בינואר בשעה 6 בבוקר ציפו בישראל לקבל מהצוללת שוב, כמו בכל בוקר, את דיווח המיקום שלה, שלמרות אמצעי הניווט הדלים של הימים ההם, היה לכל אורך המסע מדויק להפליא ביחס לתכנון. אבל השידור לא הגיע, גם שעות אחר-כך. "דקר" שתקה.

היא כבר היתה קרובה, כבר עברה את כרתים. אבל מזג האוויר היה קשה, והמים היו סוערים – מה שמקשה לא רק על ההפלגה, אלא גם על שידורי הרדיו מהים. במשך כל היום ניסו בחיל הים ליצור קשר עם "דקר". למחרת, ביום שלישי, כבר יצאו לחפש אותה. ביום רביעי כבר הכריז שר הבטחון, משה דיין, באופן רשמי על יום אבל לאומי. "דקר" ואנשיה אבדו.

הדו"ח המפורט והארוך של מפקד חיל הים, האלוף שלמה אראל, ניתח באופן מעמיק את מסעה של "דקר" והערכת הסיבות להעלמותה, בהתבסס על מקרים רבים אחרים של טביעת צוללות בעשרים השנים שלפני כן. הוא גם שירטט על מפה את אזור ההעלמות המשוער.
אבל הדו"ח הזה לא פורסם. הוא הגיע רק לעיניים בודדות בצמרת צה"ל והממשלה. הציבור מוכה ההלם, שכבר חווה אסון של הטבעת ספינה של צה"ל – גם היא ספינה בריטית במקורה - רק שלושה חודשים קודם לכן, עתיד להתחבט בתעלומה הזאת עוד 31 שנה אחר-כך.
והתעלומה הזאת רק הלכה והתעצמה. כל שמועה קטנה וכל השערה שולית נבדקו על-ידי חוקרי חיל הים, שבעצמו נמנע באופן עקבי מקביעת עמדה חד-משמעית בנושא. המשפחות, כמו כל הציבור, חיפשו תשובה.

אבל גם החקירות הכי מאומצות לא תמיד נותנות תשובות. במיוחד בסיפורי היעלמות שמתרחשים במקום שהוא המלך של התעלומות – הים.

בשנת 1978 יצא פרדריק ולנטיץ', טייס חובב אוסטרלי, במטוס ססנה לטיסה קצרה אל האי קינג. באופן רשמי, הוא טען שמחכים לו שם נוסעים. אבל למשפחתו הוא דווקא סיפר שהוא אוסף משם משלוח של סרטנים.
אלא שעל האי קינג לא רק שלא חיכו שום נוסעים, גם סרטנים לא היו זמינים שם למכירה. קצת לפני השעה שבע ורבע בערב, אחרי כמעט שעה של טיסה וכמה דקות מורטות עצבים של שיחה במכשיר הקשר, שבה דיווח ולנטיץ' על כלי טיס מוזר ובלתי מזוהה, קולו נדם.
ולנטיץ' ומטוסו נעלמו, ולא נמצא שום זכר להם עד היום. גם אבא שלו, כמו הרבה מאוד אנשים בציבור הרחב, אימץ את ההסבר הכי הגיוני בהינתן כל הרמזים, תמלילי שיחות הקשר (שהההקלטות המקוריות שלהם מעולם לא שוחררו לציבור), והדיווחים של עדי הראייה:
פרדריק ולנטיץ' נחטף עם מטוסו על-ידי חייזרים.

אנשים לא אוהבים תעלומות ללא פתרון. החיים הם מורכבים ומסובכים, ואנחנו תמיד מחפשים את סוף הסיפור. ימאים, ובמיוחד אנשי צבא של ים, הם אנשים קשוחים ואמיצים. אבל הם גם בעלי מסורת ארוכה של אמונות מיסטיות וכללי מזל עיקשים.

וכמו בסיפור של פרדריק ולנטיץ', תעלומת "דקר" הולידה שמועות ותיאוריות רבות. כמעט כולן טכניות ורציונאליות, ויחד איתן עוד פתרון אפשרי, שאולי בעצם לא סותר את כל ההסברים האחרים:
הצוללת "טוטם" שהפכה ל"דקר" היתה מקוללת. היא נשאה איתה מראש את גורלה הטרגי, כי הטוטם האינדיאני כבר לא היה שם כדי להגן עליה.

בשנת 1999 נמצאו שרידי הצוללת האבודה, טבועים בעומק 3 קילומטר במרכז שטח החיפוש שאותו שירטט כבר מיד אחרי טביעתה האלוף שלמה אראל על המפה. בדו"ח של חברת נאוטיקוס, שניהלה את החיפושים האחרונים, נכתב כי "לא ניתן לקבוע שום מסקנה מוצקה ביחס לסיבת הטביעה ורצף האירועים שקדם לה".
המחקר רב התהפוכות בן 31 השנים על היעלמות "דקר" הסתיים באופן רשמי כשפנה מפקד חיל הים, ידידיה יערי, לבני המשפחות וקיבל את הסכמתם לסיומו.

אבל הסיפור של "דקר" תמיד ילווה את חיל הים הישראלי.
והשבוע, בטקס קבלת הצוללת החדשה "רהב", בדיוק 48 שנים אחרי שהתחילה תעלומת "דקר", יגיד לחברו מישהו בחיל הים "אנחנו לא יודעים מדוע זה קרה, אבל לפחות אנחנו יודעים מה קרה".
וחברו ילחש לו "האמת היא, שאנחנו גם לא באמת יודעים מה קרה".



(בתמונה: חלק מהמצפן הטבוע של "דקר")

יום חמישי, 7 בינואר 2016

כנפי המעל לכל דמיון

כל אחד רואה לפעמים משהו ומקבל ממנו השראה. אבל יש הבדל בין לחשוב על רעיון שנראה פרוע ולראות רק את המכשולים בדרך להגשמתו, לבין לאמץ צורת חשיבה שבה שאין גבולות.
כזה היה צוקרברג – אבל אני לא מתכוון לצוקרברג של פייסבוק, שכולם מגלגלים את שמו על הלשון היום.

בשנת 1925, בגליציה הרחוקה, עמנואל צוקרברג הצעיר התקרב בזהירות אל המטוס שזה עתה נחת. הוא שמע על מטוסים, הוא ראה אותם בשמיים, אבל לא ככה. מקרוב. כאן בעיירה הקטנה סטניסלבה.
הוא הרים את המצלמה וניסה למצוא את הזווית הכי מרשימה לתמונה של המטוס הדו-כנפי. הטייסים חייכו ובירכו אותו לשלום בפולנית. אחרי כמה דקות הוא כבר היה על המטוס שלהם, בטיסה הראשונה שלו, מתמכר לתחושה של חוסר הגבולות הזה. התחושה שתלווה ותוביל אותו עוד שנים אחר-כך.

התעופה הפכה לתשוקה של חייו. היא הובילה אותו להיות טייס, ועוד לפני כן ללמוד הנדסת אווירונאוטיקה בפריז – ביחד עם מרסל דאסו ואנטואן דה-סנט אכזופרי. מרסל דאסו יקים בעתיד את מפעל "דאסו" – יצרן מטוס ה"מיראז'" שיהווה את חוד החנית של חיל האוויר הישראלי. אכזופרי, איתו יטוס צוקרברג בעתיד בטיסות רבות וארוכות, יתפרסם בעיקר כסופר שכתב את "טיסת לילה" וכמובן את "הנסיך הקטן".

אבל צוקרברג – הוא יביא את רוח ההמצאה חסרת הגבולות והסיפורים הלא יאמנו לרמה אחרת לגמרי.

בשנת 1934 הוא עלה לישראל, וייסד את התעופה העברית – ב"הגנה", בחברת "אווירון" האזרחית, ובפלמ"ח. כשהתקרב סוף ימי המנדט הבריטי, תחת אמברגו הנשק של המעצמות, הבריח בעזרת כמה חברים, אנשי עולם תחתון בריטיים, מפה ומצפן, כמה מטוסים שביססו את הקמתו של חיל האוויר הטרי. אבל המלחמה היתה בלתי נמנעת, המטוסים המצרים היו מאיימים, וחיל האוויר הטרי היה צריך עוד. הוא היה צריך גם מפציצים כבדים.

"תביא לי מפציצים", פקד עליו בן-גוריון באחד הלילות של שנת 1948. "ותשנה את שם המשפחה שלך. צוקרברג זה לא שם עברי".

עמנואל צוקרברג הפך לעמנואל צור. אבל זמן לא רב אחר כך, בחסות דמותו האירופית המרשימה וידיעת השפות שלו, הוא הפך לרוברט דיקנסון, ויצא להביא מפציצים מהשאריות הרבות של מלחמת העולם השניה, ולא סתם מאירופה – אלא מאנגליה.
מפציצים. לא אקדחים ומקלעים. איך מבריחים מפציצים למדינה בהתהוות, תחת אמברגו נשק, ועוד מאנגליה, כשהבולשת בעקבותיך?
צור הבין שהתוכנית צריכה להיות נועזת, חסרת גבולות, כמעט בדיונית. כמו סרט ריגול מפותל. וזה בדיוק מה שהוא עשה.

בפריז הוא הכיר במקרה בחורה צעירה שחולמת להיות שחקנית קולנוע. אפילו רעיון לסרט היה לה – משהו על גבורת הטייסים במלחמה בניו-זילנד. השיחה איתה, כמו אותו מטוס פולני של ילדותו, הפכה לזרע של הרעיון חסר המעצורים.

צור ושותפו הקימו את חברת "אייר פיילוט פילם קומפני", כתבו תסריט, שכרו צוות צילום, מצלמות קולנוע, פנסי תאורה, ניצבים. התסריט ההירואי אודות הטייסים הבריטיים מקבל אישור מיוחד מהשלטונות לצילום המטוסים – כמו אותו צילום שחיפש בילדותו, ושהוביל אותו אל עולם התעופה.
אקשן! שחקניות בדמות נשים נרגשות מנופפות לשלום ומוחות דמעה, ארבעה מפציצים מדגם "בופייטר" – המוות המלחש – ממריאים אל השמיים, עושים סיבוב ונוחתים.
אקשן! המצלמות פועלות. סאונד. המטוסים ממריאים שוב, ונוחתים.
למחרת הם כבר נוחתים בשדה תעופה סמוך.
ביום הרביעי הם ממריאים שוב, כדי לצלם את הנחיתה, לפי התוכנית והאישורים, בנופי סקוטלנד שיחליפו את נופי ניו-זילנד.

אבל בהוראתו של צור הם עושים פניה חדה בשמיים, ונעלמים.

הם נוחתים בקורסיקה, שם מחכים להם פקחי הטיסה ששיחד צור מבעוד מועד, ואחרי תידלוק קצר, ועוד חניית לילה ביוגוסלביה, הם נוחתים בישראל, בשדה התעופה הקטן בעקרון, כשצור עצמו מתעקש להטיס אחד מהם. בינתיים, באנגליה, צוות הצילום הנטוש לא מבין מה קרה. הסרט קיבל תפנית מפתיעה.

כשהסתיימה מלחמת העצמאות מינה בן-גוריון את עמנואל צור למנהל הראשון של שדה התעופה לוד – אותו שדה תעופה קטן שהקימו הבריטים בשיתוף פעולה נדיר ביניהם, לבין היהודים ולבין הערבים. אותו שדה תעופה שיהפוך לנמל התעופה הראשי של המדינה, ויקבל אחרי כ-25 שנה את שמו המוכר יותר – "בן גוריון".

אחר כך פנה צור שוב לשוק האזרחי, והקים את חברת התעופה "אויתור". החברה ניסתה בכל כוחה להתחרות במונופול של "ארקיע" על שוק טיסות הפנים. אבל הימים הם ימי הריכוזיות הגדולה של מפא"י. אף אחד לא הסכים לתת להם רשיונות להתחרות בקו הרווחי ת"א-אילת, ובסופו של דבר החברה נרכשה ע"י "ארקיע" בשנת 1966. יש דברים שגם רוח ה"מעל לכל דמיון" וה"הכל אפשרי" שהנחיל צור לחיל האוויר הישראלי לא יכולה להם.

בעצם, אולי כן. אולי אם יש מישהו שהיה יכול להצליח בזה, זה עמנואל צור. אבל הוא היה שם רק טייס שכיר, כי הוא מכר את החברה לחברת "מרום" 4 שנים לפני כן.

יום חמישי, 24 בדצמבר 2015

בנק אפשטיין

בשבוע שעבר הודיע בנק ישראל שככל הנראה יספק רשיונות להקמת שלושה בנקים חדשים.

זאת בשורה משמחת, כי הרי כל אחד מאיתנו הוא לקוח של בנק, ואין אחד שלא נכנס מדי פעם לאפליקציית הבנק בטלפון החכם, ומחפש את הקליק שיוכל להעביר אותו לבנק אחר, יותר הגון. אלא שהבעיה היא, כמובן, שאין הרבה אפשרויות. יש כיום בארץ כ-15 בנקים, שנשלטים על-ידי חמש קבוצות – מהן שתיים עד כדי כך גדולות שהן נחשבות "דואופול".

בשנת 1966 גם יוסף אפשטיין רצה לעבור לבנק אחר. כמו הרבה עסקים בתקופת המיתון הגדולה ההיא, גם עסקי הנדל"ן של אפשטיין נקלעו לקשיים. אבל גם כשאף אחד לא הצליח להשלים את הקמת בניין הסינרמה בתל אביב, אפשטיין לא התייאש. אלה בדיוק הפרויקטים שהתאימו לאדם נחוש ועיקש כמותו. הגאון הפיננסי. האדם שלא מסכים להיכשל. הוא רק היה זקוק למימון נוסף.
אלא שאפשטיין לא היה עוד אדם כמו כל אחד מאיתנו. הוא לא סתם פסע לתוך משרדו של מנהל הסניף והתמקח על גובה העמלות, תוך איום שיעביר את החשבון וההלוואות שלו לבנק פויכטוונגר, המתחרה. התוכנית שלו היתה יותר גדולה.

בנק פויכטוונגר היה אחד משלושת הבנקים המשפחתיים שהצליחו לשרוד ולשגשג עוד משנות השלושים. בתקופה ההיא, תקופת העלייה החמישית, הגיעו לארץ ישראל כ-60,000 יהודים מגרמניה – "ייקים". המשבר הכלכלי העולמי, עליית הנאצים לשלטון, ומדיניות אישורי העלייה של הנציב העליון הבריטי החדש בישראל, ארתור ווקופ, הזרימו לארץ אנשי עסקים מבוססים, וביניהם גם כמה משפחות בנקאים מכובדות. משפחות כמו יפת, אלרן ופויכטוונגר פתחו כאן בנקים מסחריים לפי המודל הגרמני – בנקים שלא רק ניהלו חשבונות עו"ש, אלא פיתחו את הכלכלה, את התעשיה ואת המסחר בישראל המנדטורית, תוך שימוש בכלים חדשים כמו הלוואות, אגרות חוב, הקמת הבורסה לניירות ערך, וניצול הקשרים הגרמניים לצורך טיפול בהעברת נכסים ורכוש מגרמניה הנאצית.

בשנת 1936 כבר היו ניכרות תוצאות "מפץ הבנקאות" הזה. בארץ פעלו מעל 70 בנקים פרטיים מקומיים, ששירתו את האוכלוסיה הדלילה – קצת מעל מיליון תושבים, פחות ממחצית מהם יהודים. אבל הפיקוח על הבנקים האלה היה רופף, והדרישות הרגולטוריות כמעט ולא היו קיימות. הסכנה שבמצב השביר הזה אכן התממשה כשנה לאחר מכן, כשהשמועות על רפורמה מתוכננת בתחום הבנקאות הביאה למשיכת פקדונות ולהתמוטטות של בנקים קטנים, או במקרה הטוב, רכישתם על-ידי בנקים יותר יציבים.

הבנקים של יפת, אלרן ופויכטוונגר היו שלושת השורדים האחרונים מהתקופה ההיא, שלפני הקמת המדינה. בשנות השישים עדיין לא היתה נהוגה המילה "טייקון", אבל משפחות יפת, אלרן, ופויכטוונגר הפכו למשפחות ההון הבולטות בארץ. הם היו אנשי ציבור מכובדים, וכיכבו בכתבות בעיתונים, שניסו להתחקות אחרי סוד הקסם וההצלחה שלהם. והם פתחו ברחבי הארץ עוד ועוד סניפים לבנקים שלהם – הבנקים שקרצו גם לאנשי עסקים אחרים.

את הניהול של בנק יפת, שיהפוך אחר-כך לבנק "אמריקאי ישראלי", ויבלע בתוך בנק הפועלים, קיבל בנו של המייסד, ארנסט, שברבות הימים גם כמעט ימוטט את בנק לאומי במשבר המניות של שנות השמונים. אבל בנק פויכטוונגר נמכר מידי המשפחה המייסדת, ונרכש על-ידי שני עורכי דין מצליחים, שהמשיכו לנהל ולפתח אותו.

עד שהגיע אפשטיין.

התוכנית שלו היתה פשוטה: הוא ירכוש את בנק פויכטוונגר, וכך יוכל לממן לעצמו את עסקיו. אלא שכמובן לא היה לו כסף לרכוש את הבנק. אבל זה בנק, הוא אמר לעצמו כשישב במשרדו הצנוע בתל אביב, ומימן את הרכישה בהלוואות ממנו, גם ללא בטחונות מתאימים, ובתעלולים שרוקנו את קופות הכספים והפקדונות של הלקוחות.
זה הצליח, אבל זה לא הספיק.

בנק אלרן היה הבא בתור.

תוכנית הרכישה היתה דומה, כמו גם תוכנית הניצול של הבנק ונכסיו. אבל המו"מ שנוהל בין אפשטיין ואנשיו לבין בעלי הבנק בשוויץ הרחוקה, בזמן שהלקוחות בארץ עדיין סגרו עיסקאות בחליפות ובמבטא ייקי בלי שידעו דבר על העניין, היה קשה ומלא במחלוקות, שהגיעו בסוף עד לבית המשפט.
אפשטיין לא היה רגיל לעסקים שמתנהלים באיטיות כזאת. הוא היה רגיל לחתוך עניינים מהר. "זה לא יתכן!" הוא רשף בסגנונו התמציתי והענייני, כשהוא מביט בנוכחים בעיניו הגדולות והנוצצות, בין ענני עשן הסיגריות והמקטרות. "אם הבעלות היא שלנו, הניהול לא יכול להישאר שלכם".
"אנחנו רוצים לעשות את השינוי בהדרגה", ביקש הרמן אלרן. "שלא להרתיע את הלקוחות הרגועים והחשובים שלנו". הוא כבר ראה איך איבד בנק פויכטוונגר את הצביון המשפחתי שלו, ולא רצה לאבד כך את המורשת של הבנק שלו – המורשת שהתחילה עוד בבנק שהקים אבי המשפחה, איגנץ אלרן, בגרמניה בשנת 1881. אבל אפשטיין היה נחוש, בדיוק כפי שהיה תמיד, עוד מאז שהסתכן בחוזים עתידיים כדי לבנות את עסקי הפרדסנות שלו, העסקים שמהם התחיל להתעשר. הוא היה נחוש, והוא ידע בדיוק מדוע.

באוקטובר 1966 הרימו הצדדים כוסית קוניאק טובה במשרדי ההנהלה של "אלרן" בבית מעריב, והבעלות, וגם הניהול, של הבנק הועברו לידי אפשטיין וקבוצתו. ארבעה חודשים אחר כך, אפקט הדומינו התחיל. בנק פויכטוונגר, שנכסיו וחשבונותיו נסחטו כמו לימונים טריים מהפרדסים ההם של תחילת הדרך לטובת הלימונדה של אפשטיין, התקשה כבר לעמוד בהתחיבויות שלו ללקוחות. בנק ישראל השתלט עליו, ובאופן טבעי הזהיר את הציבור גם מפני יציבותו של בנק אלרן, למרות שמצבו היה עדיין טוב מאוד. מאוחר יותר יידרש גם מבקר המדינה לחקור את אותה היסטריה שאחזה בבנק ישראל, אבל קל לשפוט היסטריה בדיעבד, במיוחד במדינה צעירה ומלאת סודות כמו ישראל.

לבנקים וללקוחותיהם זה כבר היה מאוחר מדי. המפולת הזאת היתה למעשה הסוף של סיפור מפץ "הבנקים הייקים". שלושת השורדים האחרונים פורקו, רוסקו, ונמכרו בחלקים לבנקים הגדולים יותר. בדיוק כמו האוכלוסיה הייקית שכבר נטמעה בתוך כור ההיתוך של כל העדות בארץ.

אבל כמו הלקוחות הלא מרוצים והחוששים, גם אצולת הממון הישראלית לא נעלמה. היא רק התחלפה. לעומת 70 ומשהו הבנקים ששירתו כמיליון תושבים בשנת 1936, יש היום כ-15 בנקים, שמשרתים מעל 8 מיליון תושבים, ולמעשה נשלטים כולם בידי קבוצות השקעה שמחזיקות בחמשת הבנקים הגדולים.

כל אחד רוצה מדי פעם להחליף את הבנק שמשרת אותו, אבל הדרישות הרגולטוריות בקושי מאפשרות פתיחת בנקים חדשים, וגם בלעדיהן – להקים בנק חדש בעידן הנוכחי זה לא פשוט. זה כבר כרוך בתשתיות מיחשוב, אינטרנט, מועצות מנהלים סבוכות, ואפליקציות מתוחכמות ללקוחות הניידים וחסרי הסבלנות. עברו הימים של המשרדים המשפחתיים הקטנים כמו של יפת, פויכטוונגר ואלרן, שהכירו כל לקוח אישית וניהלו את הרישומים בכרטיסיות נייר.

ובכל זאת, בשבוע שעבר התבשרנו שאולי אולי יתחיל בנק ישראל בתהליך של מתן רשיונות להקמת שלושה בנקים חדשים. מי שיזכה בהזדמנות הגדולה הזאת, אלה שיפתחו וינהלו את הבנקים החדשים, יהיו חברות כרטיסי האשראי – מהסיבה הפשוטה שהן למעשה עומדות כבר עכשיו ברוב הדרישות הלוגיסטיות, הארגוניות, והמיחשוביות.

כל אחד מרגיש לפעמים שהוא לא סומך על הבנק שלו. ומסתבר שהבנקאות בישראל באמת מלאה סיפורים של משברים, מעילות, ורגולציה שלא תמיד מצליחה לייצר תחרות מועילה, או אפילו להגן מפני כל מיני הטייקונים רודפי הכסף הקל.

או אפילו האפשטיינים וחבריהם.

בשנת 1977, אחרי ששוחרר מהכלא בעקבות פרשת פויכטוונגר-אלרן, נידון יוסף אפשטיין שוב למאסר בעקבות פרשה של גניבה מבנק. אבל הזמנים השתנו, וסרט ההמשך הזה כבר לא היה אפוס אירופאי אפל של עשן וקוניאק, אלא מותחן פעולה הוליוודי של ממש: הפעם נאסר אפשטיין בגין מעורבותו בשוד הכספות הגדול של בנק ברקליס-דיסקונט ברמת-גן, שהתרחש כשלוש שנים קודם לכן.

יום חמישי, 17 בדצמבר 2015

הסיפור של גרייטפול דו

מה הספיק כל אחד מאיתנו לעשות ב-20 שנים האחרונות? עד כמה השתנו החיים של כל אחת מאיתנו בתקופה הממושכת הזאת? כמה שאלות ובעיות פתרנו לעצמנו בכל יום ובכל שבוע במהלך הזמן הארוך הזה?

בשבוע שעבר, בארה"ב, סוף סוף נפתרה תעלומה בת 20 שנה. התעלומה של ג'ייסון.

לקראת סוף חודש יוני בשנת 1995 קנה ג'ייסון בן ה-18 כרטיסים לשתי הופעות של ה"גרייטפול דד". גם את המחיר המופקע שדרש הספסר הסכים ג'ייסון לשלם כדי לצפות בשתי ההופעות של הלהקה שאהב כל כך, האחת בשבת והשניה ביום ראשון שלמחרת. כאלה הם ה"דד-הדס", המעריצים של הגרייטפול דד. נודדים ברחבי ארה"ב מהופעה להופעה, כמו קהילה חמה ומחבקת, כמו עיירה שצצה בכל פעם במקום חדש. כמו משפחה.

וזאת היתה המשפחה של ג'ייסון באותם ימים. הוא חי לבדו כבר זמן מה. עבר ממקום למקום, אחרי שברח מהבית ומהמשפחה הביולוגית שהתפרקה. ברח בעקבות הלהקה שאהב, והמעריצים שלה – המשפחה החדשה שאימץ לעצמו. וגם אמא שלו הבינה את זה. הבינה שהמסע שלו אחרי הלהקה הוא בעצם תחילת המסע שלו לחיות את חייו העצמאיים מחדש. אולי חיים טובים יותר.

ביום שני, אחרי שתי ההופעות, המשיך ג'ייסון בדרכו הלאה. הוא תפס טרמפ מזדמן עם מעריץ צעיר אחר של הלהקה, מייקל האגר. ג'ייסון היה עייף מאירועי היומיים הקודמים, ואולי מכל המסע שעבר. וגם מייקל היה עייף. עייף מדי.
בנסיעה מערבה על דרך 58, בצהרי היום, נרדם מייקל על ההגה. הוולקסוואגן המסחרית סטתה לשוליים, מחוץ לכביש. לשני הצעירים לא היה סיכוי. הם הועפו מהרכב, התרסקו על האדמה והעצים, ונהרגו.

כך הסתיימו 18 שנות חייו של ג'ייסון, וכך התחילו 20 שנות החיפוש אחרי זהותו האמיתית.

לא היתה לו תעודה מזהה. כל מה שהיה איתו הם הבגדים הפשוטים וקעקוע הכוכב החובבני שעל גופו, מצית חד פעמי, דולר אחד, ופתק. הפתק שהיה גם הדרך היחידה לדעת את אותו הדבר היחיד שאפשר לדעת עליו - שמו הפרטי. הפתק שהפך אותו ל-"ג'ייסון דו", במקום עוד "ג'ון דו", פלוני אלמוני.

"ג'ייסון, מצטערות אבל היינו חייבות ללכת. נתראה. תתקשר אלי", אמר הפתק שבתחתיתו מספר טלפון ללא אזור חיוג. מספר טלפון, כך הסתבר לחוקרים, שלא מוביל לשום מקום. הרמז היחיד לזהותו שוב השאיר אותו לבדו.

עבודתו של הצייר המשטרתי היתה קשה. הוא ניסה כמיטב יכולתו לבנות שחזור של הפנים של ג'ייסון, כפי שהיו לפני שהושחתו ורוסקו בתאונה שהביאה למותו, והציור הזה הפך לתמונה האחרונה של ג'ייסון. התמונה שאיתה ינסו לבנות את שחזור זהותו וחייו.

גם כשאתה הולך לחיים עצמאיים, וגם כשאתה מת בבדידותך במדינה ענקית, אתה לא יכול להיות לבד. במשך קרוב ל-20 שנה פורסם ציור פניו של ג'ייסון, ביחד עם מעט הפרטים שהיו ידועים עליו, בכל מקום אפשרי. גם אחרי שהמשטרה התייאשה מהעניין ופנתה למשימות חדשות יותר, חובבי תעלומות לא פתורות ניסו לשווא למצוא במשך כל השנים קצה חוט שיסגור את הסיפור של ה-"גרייטפול דו".

השנים המשיכו לעבור. ועם השנים האלו, הפורומים באינטרנט, והרשתות החברתיות שהתפתחו בזמן הזה שבו נשאר ג'ייסון באלמוניותו, קיצרו את פערי המרחב, וכיווצו את מימד הזמן. בתחילת השנה שוב פורסמה מודעה. "אני חי ללא שם כבר 20 שנה. האם אתם מכירים אותי?" זעקה הכותרת, ומתחתיה, כרגיל הפרטים הקטנים הידועים, וציור פניו הצעירים של ג'ייסון – עיבוד מחשב מחודש וברור יותר.

הזמן והמרחב התכווצו. הפעם העניינים התפתחו מהר.

"קראו לו ג'ייסון. והוא היה מעריץ של הגרייטפול דד", צצה פתאום תגובה מאדם לא מוכר. "הוא גר איתנו בדירה באילנוי בשנת 1994 או 1995", הוא טען, וזה נשמע מתאים.
והיו גם התמונות. רגעים ספורים שקפאו בזמן, חיוכים בני 20 שנה של ג'ייסון, בחולצה צבעונית כמו זו שלבש כשנהרג, חיוכים רחבים, שלא היו על ציורי השחזור של פניו, כי ציורי שחזור כאלה תמיד נעדרי חיוך, תמיד נעדרי חיים.
ולמרות זאת, הפנים היו דומים.

"אל אלוהים! זה הבן שלי!", הופיעה אחרי כמה ימים בעמוד הפייסבוק של החיפוש אחרי ג'ייסון דו תגובתה של מרגרטה אוונס בת ה-63.
היא מעולם לא דיווחה למשטרה על העדרותו. הוא הלך לחיות את חייו, היא אמרה לעצמה. נוודי הגרייטפול דד הם כאלה. נודדים. אין טעם לדווח, כי לאן אדווח? הוא כבר בטח לא כאן. ובכל שנה, באפריל, חגגה אמו לבדה את יום הולדתו. בכל שנה. עשרים שנה. וקיוותה שגם הוא חוגג, ושאיפה שלא יהיה, הוא מאושר.
ורק יומיים אחרי שזיהתה אותו בתמונות ההן, עשרים שנה אחרי שנהרג, היא מילאה את הטפסים של הדיווח על ההעדרות. ומה שנשאר למשטרה היה רק לבצע כמה בדיקות DNA לבני משפחתו מאז, משפחתו הישנה שממנה הלך.

בשבוע שעבר, ב-9 בדצמבר 2015, קצת יותר מ-20 שנה אחרי שמת, ניתן לו שוב שמו המלא. ג'ייסון דו חזר להיות ג'ייסון קלהאן.

והוא כבר לא היה יכול לדעת את זה, אבל באוגוסט 1995, כחודש וחצי אחרי שראה בפעם האחרונה את ה-"גרייטפול דד" שהיו כל חייו אז, מת גם ג'רי גרסיה, מנהיג וסולן הלהקה, וגם היא חדלה להתקיים.

יום חמישי, 5 בנובמבר 2015

החפרן ששתק

תמיד חשבתי שהבעיה שלי היא שאני לא יודע לעומק שום דבר. או לחלופין, שמה שאני אוהב בעצמי הוא שאני יודע קצת על כל דבר כמעט.
אני מכיר קצת אמנות, קצת פילוסופיה, מתמצא לא רע בעניינים טכניים שונים, מכיר תיאוריות שיווק וכלכלה, מתעניין מאוד בהיסטוריה, בזואולוגיה, בבוטניקה, בטריוויה כללית ובאנקדוטות ספציפיות.
פעם התכונה הזאת היתה עוזרת לי בחיזור אחרי נשים. היום, מסתבר, זה הופך אותי לאבא יותר מעניין, כי הילדה שלי מאוד סקרנית, ועדיין אוהבת לשאול שאלות ולשמוע את ההסברים שלי, בניגוד לעוד כמה שנים – כי הספירה לאחור לזמן הזה כבר התחילה הרי – שאז היא תגיד שאני סתם חפרן וחופר.

הדרך הכי טובה ללמוד היא ללמד, כך למדתי מנסיון העבר. והיא באמת אוהבת שאני מסביר לה דברים. ותמיד יש מה להסביר, כי העולם נורא משוכלל, ועוד ממשיך להסתבך. היא שואלת על מזג האוויר, על חיות, על צמחים, על רפואה, על הנדסת בניין, על מכוניות, על תמרורים, ואפילו על הצבעים של המדרכות. וזה מתחבר לי מצויין, כי אני הרי יודע קצת מכל דבר, והיא לא צריכה יותר מזה. בכל זאת, יש גבול לסבלנות של ילדה בת 4.

וככה אנחנו יושבים, והיא נהנית לשאול, ולפעמים גם להקשיב, ואני נהנה לשבת ולהסביר לה דברים כל עוד אני יכול. כל עוד אני זה שעושה את זה ולא כל מיני שקרנים ורמאים נלוזים כמו אנשי טלמרקטינג. או גברים שמנסים לחזר.

ואחרי שאני מסיים להסביר לה דברים, ולהקריא לה סיפור לפני השינה, אני הולך לישון בעצמי וקורא ויקיפדיה. כי בויקיפדיה, אם רק יודעים לחפש ולקרוא נכון, יש את הסיפורים הכי טובים על היסטוריה, אמנות, רפואה, ריגול, אנשים, ושאר החיות. קצת מכל דבר. כמו שאני אוהב.

אבל עוד משהו שלמדתי בחיים, הוא שכשאתה לא מתכנן דברים, הם עלולים להגיע מהסיבות הכי מוזרות, ובזמן שנראה לך הכי לא מתאים.
גם אם לפעמים אי אפשר לתכנן, ואין שום זמן מתאים.
ואצלי זה קרה אתמול, כשהסתיים הגן, בנסיעה במכונית. והכל התחיל בגלל צבי הנינג'ה.

אף פעם לא דיברתי איתה על מוות. גם בפני עצמי זה נושא סבוך ומטריד, אז בטח שכאבא מצאתי את כל הדרכים להתחמק ממנו. ועד עכשיו היא גם עזרה לי. כשנעלמו דגים מהאקווריום היא לא שאלה, ואני פשוט הבאתי חדשים. זה היה הסכם כזה שבשתיקה.

הגן מלמד הרבה דברים, ויש לו תוכנית לימודים רשמית ומסודרת. אבל הילדים בגן מלמדים זה את זה עוד הרבה דברים אחרים, בלי שום תוכנית. ויום אחד כשהיא אמרה שאם דורכים על הנמלה היא מתה, ואני שאלתי אותה "מה זה מתה", ראיתי שהיא לא באמת מבינה, וקצת שמחתי. אבל ידעתי גם שהספירה לאחור החלה. שום דבר, גם לא הבורות התמימה, לא נצחי. עוד מעט היא כבר תדע.
או חמור מזה, תשאל אותי.

ואתמול, כשדיברנו במכונית על השמות של צבי הנינג'ה, לאספן הטריוויה האידיוט שאני היה מאוד חשוב להזכיר פתאום שהשמות שלהם הם בעצם שמות של ציירים מפורסמים. ולא סתם ציירים מפורסמים, ציירים מפורסמים שהיו פעם.
"אז הם כבר מת?" ננעצה השאלה שלה כמו סכין בלב שלי.

"כן"
"מה זה מת?" היא הדהדה את השאלה שלי מאותו יום עם הנמלים.

ועכשיו, בתוך המכונית, עם האובך בחוץ והתינוקת לידנו, רק תנסה להגיד לה שזה הסבר ארוך ואולי בפעם אחרת. אין סיכוי. אי אפשר לחמוק מהמוות, וגם לא מהשיחה עליו, ומהשאלות שלה:
"אז כולם בסוף מת?"
"גם משפחה?"
ואחרי הסיבוב, במעלה הרחוב בדרך לחוג החדש:
"גם אני בסוף אמות?"

וכשהגענו להתחלת הירידה הגדולה של הרחוב, נפתח בפנינו האופק לכיוון המגדלים שחוסמים את הנוף לים.
"תראי את האוויר היום. את רואה שהוא כאילו מלוכלך? קוראים לזה אובך".

יום חמישי, 29 באוקטובר 2015

דברי שיכתוב הימים

יום אחד, בשנת 1988, הבנתי שאני בעצם כן אוהב היסטוריה. הבנתי שהיסטוריה היא לא המורה ההיא מהתיכון שעומדת ומקריאה מהמחברת המקומטת שלה את קטעי הספרים שהיא העתיקה לשם. היסטוריה היא – כמו מהלך כל החיים שלנו – נסיון תמידי לסדר את העולם בסיפורים, בסיבות ותוצאות, בהתחלות וסופים.

כמו למשל באותו יום אחד, בשנת 2015, שבו עמד ראש ממשלת ישראל על במה, ואמר שהיטלר לא התכוון להשמיד את היהודים, עד שבא המופתי הערבי ולחש את זה על אוזנו.
התגובות, כמובן, היו קשות. איך מעז ראש ממשלת מדינת היהודים, בנו של היסטוריון, לשכתב ככה את ההיסטוריה הידועה? כרגיל בנושא ביבי, ההשערות נעו בין פאניקה פוליטית קטנה ומטופשת, לבין ספין תקשורתי גדול ומתוחכם. אבל האמת היא שגם עוד המון שנים, במבט היסטורי על האירוע הזה, כנראה לעולם לא נוכל לפענח מה גרם לו להגיד את זה. מי יודע, אולי פשוט המופתי אמר לו.

"אלה שלא לומדים מההיסטוריה נידונו לחיות אותה שוב", טוענת האימרה הידועה. רק שהיא מתעלמת מהעובדה שההיסטוריה כולה היא סיפורים שמישהו בחר לספר לנו, לא בהכרח הסיפורים שהיו באמת. הדבר היחיד שאולי אפשר ללמוד מההיסטוריה, הוא שתמיד יהיה מי שירצה לכתוב אותה, או לשכתב אותה אחרי שמישהו אחר כבר כתב אותה, ואת זה – את השיכתוב האינסופי הזה – אנחנו באמת נידונים לחיות שוב ושוב.

כמו שיום אחד בשנת 1995, נרצח ראש הממשלה בישראל. ומאז תיאוריות הקונספירציה אודות הרצח הן משחק ילדים לעומת תיאוריות הקונספירציה האמיתיות – אלו שעוסקות במורשת רבין. במבט היסטורי, "מורשת רבין" הוא מושג שנולד בחטא. כי הוא נולד כמושג ריק מתוכן, שיזמו אנשים שהיו אז בתחושת אבל - ואין ספק שזה היה אבל אמיתי וכן - רק כדי לסייע בהתמודדות עם אותו אבל. מעין נוסטלגיה שבאופן אבסורדי נולדה בזמן אמת, ולא בדיעבד, כפי שנהוג.

מרתק לראות את הנסיונות של אנשים לנסח מהי בדיוק מורשת רבין הזאת, ולגלות שמקופל בה סתם זכרון סלקטיבי, במקרה הטוב, או עיוות מכוון של תולדות חייו, במקרה הפחות טוב – בחיי, קראתי אפילו שמישהו ניסה להגיד שרבין דיבר תמיד בנימוס וברוגע.
האמת היא שרבין היה ראש ממשלה שבקדנציה השניה שלו קרו דברים טובים, וגם דברים לא טובים. לרבין לא היתה משנה סדורה, כי לאף מנהיג אין משנה סדורה במשטר דמוקרטי ופתוח תקשורתית וגלובלית.
אם כבר, מורשת רבין האמיתית, אם יכול להיות קיים משהו כזה מעבר ללהירצח באופן טרגי, היא מה שהיינו זוכרים ממנו אם היתה הקדנציה שלו מסתיימת באופן "דמוקרטי טבעי". מה שהיינו זוכרים מרבין אם היה מאריך ימים ומסיים את חייו באופן שאינו טראגי מבחינה פוליטית ולאומית. רק כך אפשר לעסוק ב"מורשת רבין" מבלי לצייר אותה על בד הרצח עצמו.

ואגב, במצב כזה, לעניות דעתי, רבין היה אחד האנשים השנואים על השמאל הישראלי. לא כמו ביבי, אמנם, כי המורשת של שנאת ביבי כנראה יותר קיצונית, אבל בכל זאת.

אבל יותר משאנחנו זקוקים למנהיגים, אנחנו כנראה זקוקים למורשת שלהם. להיסטוריה שנוכל לספר עליהם ועל עצמנו. אולי בגלל שזה באמת נשמע עונש נורא לחיות את ההיסטוריה שוב, או אולי בגלל שכמו שכתב אורוול בספר "1984", "מי ששולט על ההווה – שולט על העבר, ומי ששולט על העבר – שולט על העתיד". כלומר הסיבה האמיתית, ההבדל בין שתי האימרות, היא בדיוק ההבדל בין להיות זה שקורא היסטוריה לבין זה שכותב אותה.
או בעצם משכתב אותה.

וזה נראה כאילו ככל שעובר הזמן, וככל שגוגל משתכלל, המשימה הזאת – לשכתב את ההיסטוריה – הופכת קשה יותר ויותר. אבל זה לא אומר שזה לא קורה. היסטוריה – גם אם היא רוצה להיות נייטרלית כמו ויקיפדיה בשוויץ – היא סיפור, ובבסיס של כל סיפור יש בחירה, ובכל בחירה יש גם ויתור, ותמיד יש מניעים – או כמו שקוראים לזה ההיסטוריונים של היום: "אג'נדה".

זאת כנראה הסיבה שאני לא היסטוריון, אלא מעדיף לכתוב סיפורים – כאלה שמראש הם סיפורים. הרי כל סיפור היסטורי אפשר לכתוב אחרת, אז עדיף, במקום לעסוק בשיכתוב האירועים, פשוט לכתוב את הסיפור טוב יותר מבחינה ספרותית.
אולי בעצם זאת הסיבה שהתחלתי בכלל לאהוב היסטוריה, אי אז בשנת 1988. פשוט כי היתה לי בתיכון מורה מעולה לספרות. ואולי בעצם זה לא מה שקרה, אלא סתם מה שאני מעדיף לספר לעצמי כדי להסביר את העניין.

יום חמישי, 22 באוקטובר 2015

קו ההתחלה

כבר כמה שנים, בכל פעם מחדש, אחותי מנסה לשכנע אותי לקרוא את "ספר הפתיחות" של ענר שלו – ספר שיש בו למעשה רק פסקאות פתיחה של סיפורים, בלי ההמשכים שלהן. אני תמיד אומר לה שהתחלות דווקא יש לי מספיק, והבעיה שלי היא מה לעשות איתן הלאה. בדיוק, היא אומרת. הנה מישהו שמצא מה לעשות עם זה. תקרא.

יש כמה דרכים מוכחות לכתוב התחלות. אפשר למשל, להצהיר משהו כללי ומבטיח מאוד, בדיוק כמו במשפט הקודם. דרך נפוצה אחרת היא לספר סיפור אישי קטן, למשל כמו זה שבמשפט הראשון של הטור הזה כולו, או אנקדוטה מעניינת, כמו מה שאכתוב דווקא בפסקת הסיום. ואפשר כמובן לכתוב משפט שיש בו מתח וסתירה מסויימת: הרי בעצם כמעט כל משפט יכול להיות התחלה מוצלחת של משהו – למרבה האבסורד, אפילו, ואולי בעיקר, משפט שנשמע לגמרי כמו משפט סיום.

כי למרות שהפתגם הידוע אומר שכל ההתחלות קשות, למעשה ההיפך הוא הנכון. להתחיל משהו זה הדבר הכי קל בעולם. ככה זה לפחות אצלי. חוץ מלהתחיל עם נשים, אולי, אבל זה כבר נושא לטור אחר.
בשבילי, החלק הקשה היה מאז ומעולם להמשיך. להתמיד. להגיע לשלב שבו צריך כבר לעבוד יותר קשה, והרבה יותר אפור. ולהמשיך גם עם זה. להשלים את כתיבת הספר מעבר לתקציר שניסחתי; לסיים את תיכנות האפליקציה אחרי שעיצבתי ותכננתי אותה; להתמיד בהשקיית אדניות התבלינים אחרי ששתלתי אותם כל כך יפה.

לא מזמן סידרתי את תיקיית הכתיבה היצירתית שלי, וגיליתי שיש שם המון. כלומר, יש שם המון התחלות ורעיונות. כל התחלה כזאת היא משהו שדורש המון זמן ומאמץ לפתח ולהשלים, ואת כולן אני רוצה לפתח ולהשלים. ובמקום זה אני מוצא את עצמי ממציא עוד התחלות, עוד רעיונות, או בימים יבשים במיוחד – פשוט עושה סדר יותר מדויק בתיקיה ההיא. כלומר, ממשיך לעשות סדר. כי גם אותו עדיין רק התחלתי, ולא השלמתי עד הסוף.

אני אספן של התחלות ושל רעיונות. וככל שהגיל מתקדם הבעיה הזאת רק מחריפה. גם כי מצטברות יותר התחלות כאלו, וגם כי מצטברת במקביל איזו תחושה של זמן שאוזל וחומק מהידיים כמו בשעון חול ענק, שמאיים לקבור את הכל.
יש לי בכל רגע נתון רעיונות נפלאים לעשרה סיפורים קצרים, ארבעה מיזמים עסקיים מהפכניים, שלושה סרטים, וחמישה ספרים מרתקים – כולל עיצוב הכריכות שלהם. פעם ניסיתי לאמץ כל מיני טריקים ושיטות כדי להכריח את עצמי להתמיד ולממש את כולם. למשל לנסוע למקום רחוק שבו אין לי הפרעות. זה אפילו הצליח לכמה דקות, עד שגיליתי שדווקא שם עולים לי כל הרעיונות החדשים והמוצלחים יותר. אז המשכתי לנסוע למקומות יותר רחוקים, עד שהשלמתי את כל הסיבוב וחזרתי בדיוק לאותו מקום שבו התחלתי את הכל. בחזרה למשבצת הראשונה, כמו שאומרים, רק עם הרבה יותר חבילות שמונחות עליה.

ואולי בעצם הטעות, וסליחה על משחק המילים, היא שהתחלתי עם זה בכלל. שבכלל העליתי על דעתי, אי שם לפני הרבה שנים, שראוי שאעלה את הדברים שעל דעתי גם על הכתב. שכפיתי על עצמי את הייאוש התמידי הזה שבמירוץ אחרי ההגשמה וההתמדה, שבחיפוש אחרי הסיפוק וההערכה. אולי צריך להיות זמן תפוגה לרעיונות, והוא צריך להיות קצר מאוד. אולי רעיונות צריכים להעלם מהר אם לא ממשיכים אותם. להישכח. לא להישאר כסלעי התחלות שאין להן הופכין.
זה בטח יותר פשוט מאשר ממש להמשיך כל רעיון – להמשיך באמת, לא להמשיך להמציא התחלות חדשות נוספות.

מספרים שאלפרד היצ'קוק בעצם שנא לביים סרטים. הוא תמיד היה אומר שברגע שהוא תכנן את "תסריט הצילומים" – והוא עשה את זה לפרטי פרטים – הוא בעצם סיים את עבודתו. כל העניין המעיק הזה עם מצלמות, ופנסים, ותפאורות, ולמען השם גם שחקנים והאגו שלהם – זה כבר סתם בזבוז זמן טכני ומעיק. הסרט כבר היה מושלם בראש שלו. הוא ראה אותו עוד לפני שהתחיל לצלם. משם והלאה כל דבר רק יכול להפריע ולהרוס.
אני יכול בקלות להזדהות עם העניין הזה אצלו, אבל הבעיה של היצ'קוק היא שהוא לא חי היום, ולכן אין לו את האפליקציה המהפכנית הזו שממשיכה את ההתחלות, ושמממשת את כל הרעיונות. בעצם, גם לי אין. אבל היי – זאת התחלה של אחלה רעיון.

יום חמישי, 15 באוקטובר 2015

במדינת הכאילו

מדינת הכאילו הוקמה על בסיס ערכים של המערב הנאור והחופשי, אבל קצת מזרחה ממנו, באמצע המדבר.

יש להם חגים, במדינת הכאילו, ויש להם מלחמות, ויש להם אויבים, וכל מה שצריך כדי להרגיש אחדות ושנאה הדדית.
כי מדינת הכאילו היא דמוקרטיה. יש בה את החופש המלא לשנוא, להסית, ולחוש אמפתיה לפגיעה בכל אחד שאינו כמוך.
באופן שיוויוני לחלוטין.

במדינת הכאילו יש כבישים חדישים, ועליהן עומדות בפקקים מכוניות חדישות, עם נהגים שעוקפים את הפקק, כדי להגיע לשמורת הטבע ולהספיק לטנף אותה לפני כולם.
ויש בה גם ים, במדינת הכאילו, וכל אחד יכול לשלם כסף כדי להצטופף בו ולצעוק, או לסגור אותו בגדר ולהציב עמדת תשלום בכניסה, ולצחוק.

במדינת הכאילו יש טכנולוגיה עילית, ומערכות מידע, ולכל טיפש יש טלפון חכם, או שניים, ואפליקציית מסרים ושיחות, או שתיים, ולכן הדואר הרגיל מגיע ליעדו אחרי שכבר אין בו צורך. אם הוא מגיע.

ראשה של מדינת הכאילו במערב, למרות שרגליה ברחוק מזרח. ויש בה חוק וסדר. חוק אחד שווה לכולם. וחוק אחד שונה לכל אחד ואחת. ויש בה עונשים הקבועים בחוק, במדינת הכאילו, וכל מי שעובר על החוקים מחוייב לשבת ולהתחנך ולהתפרנס מחדש ממנה.

במדינת הכאילו כולם יודעים הכל. הם שמעו ולמדו את כל מה שצריך. כי במדינת הכאילו יש עיתונים שיודעים לזעוק בכל הצבעים, וטלויזיה שיודעת לצעוק בכל הממדים, ותקשורת שיודעת לחבק ולחנוק בכל מגוון המסרים שמאפשרים לה בעליה, בעלי העסקים העשירים.

יש לה כלכלה חזקה, למדינת הכאילו. יש בה בעלי עסקים, וקניונים, וקונים, ומבצעי חיסול וסתם מבצעים. ויוזמות שסוגרות את הטבע והים, ופרנסה טובה לאלה שעברו על החוקים, ומיזמים טכנולוגיים לכל בעלי הטלפונים החכמים, ותשלום פנסיה לכל המתים, וחוב גדול לכל החיים.

מדינת הכאילו היא מערבית, היא דמוקרטית, ויש בה מוסדות שלטון וצעקות בוועדות הפרלמנט, שנבחר בכל כמה שנים, כדי לתת תחושה מרגיעה של שינוי ומחאה לכל אלה שלא יכולים באמת למשוך בשקט בחוטים.

במדינת הכאילו יש אנשי דת שמאמינים שאלוהים חלש מדי, לכן הם צריכים לדאוג בעצמם להעניש את הכופרים. ויש אנשי שיוויון וזכויות אדם, שמאמינים שרק הם צודקים, ולכן הם שווים יותר ביחס לכל שאר הטועים. ובאופן כללי, במדינת הכאילו יש המון חילוקי דעות, אבל באורח פלא כולם יודעים בבטחון גמור שהם צודקים.

במדינת הכאילו יש סטטוס קוו, וכולם רגועים. הכל תמיד נשאר כמו שהיה, ולכן היא מדינה שמתפתחת כל כך הרבה זמן.

ורק התיעוד במדינת הכאילו הוא חי, מיידי ודרמטי. צפו!

יום חמישי, 17 בספטמבר 2015

ככה וככה

אף-פעם לא הצטיינתי. זאת האמת הפשוטה. כשהייתי בתיכון הציונים שלי היו בסדר. לא הכי טובים, ולא הכי גרועים. הם היו ככה-ככה. באמצע.
זה לא עניין של הצטנעות או של בעייה בדימוי העצמי – להיפך, הדימוי העצמי שלי שגוי לשני הכיוונים באופן שווה, וזה הסימן הכי טוב לכך שהוא ממש בסדר. אמנם לא מצויין, אבל בסדר.

שנים אני מנסה לעשות חשבון נפש ביום הכיפורים. אבל בגלל שאני לא הכי טוב בחשבון, גם אם אני די בסדר בענייני נפש, אני חושב שאני לא ממש מצליח. עניין די מסובך, ואני רק אדם אחד. לא איזה קב"ה שצריך לעשות את זה לכולם.
ואז הבנתי משהו – מה שבאמת קשה זה לחשוב על החטאים שהם רק קצת חטאים. אלה שהם באמצע, כזה. ככה-ככה. הרי הכי קל להבין איפה ממש עשית נזק או התנהגת באופן מחפיר ושלא תדבר איתי בכלל יותר. והכי קל לדעת איפה היית מלאך משמיים, כפרה עליך, נשמה טובה וטהורה של נסיך.
אבל מה לעשות, ורוב הדברים בחיים הם לא כאלה. הם באמצע. ככה-ככה. או שזה רק אצלי, ואני חוטא עכשיו במחשבה מנחמת שהבעיות שלי הן חובקות אנושות ועולם.

אלה השקרים הקטנים האלה, שכאילו לא מזיקים. להגיד בטלפון שאתה כבר באיילון, בזמן שאתה עדיין תקוע בפקק שלפניו. או בכלל לא לענות לטלפון מאיזה חבר, כי למי יש כוח לחפירות שלו עכשיו. אני אחזור אליו אחר-כך. או שלא.
זה הרי לא כל-כך נורא. ולהכניס כאלה דברים לחשבון המסובך ממילא, זאת סכנה אמיתית לקריסת המחשב. במיוחד המחשב שלי, שעל שולחן העבודה שלו יש המון תיקיות של דברים שהבטחתי לעשות – נניח סדר בתמונות של הילדות, או עריכה של סרט החתונה – אבל לעומתי יש אנשים שאשכרה אונסים ורוצחים, אז בממוצע אני די בסדר.

רק שפתאום הבנתי. אני אדם כזה, ממוצע. אני לא מצטיין ולא נכשל טוטאלית. אני באמצע, אני ככה-ככה. ואם אלה החיים שלי, אז אבוי לי – כי אלה גם החטאים שלי. וזה החשבון האמיתי. החשבון הזה שקשה נורא לעשות, במיוחד כשלא הצטיינת אף-פעם בחשבון.

צרת רבים, אני אומר לעצמי. סוג של נחמה לא רעה לימי החול. הרי כולם לפעמים משתפים משהו בפייסבוק בלי לחשוב. כולם לפעמים כועסים על הילדה שתהיה כבר בשקט, רק כי הם כועסים על משהו אחר, מראש, ולא חושבים על מה היה יכול להיות אילו. כולם מסתכלים איך היא פורשת לחדר בשקט, והשקט הזה פתאום קצת מאיים, ואומרים לעצמם היי, זה לפחות מחשל אותה. מלמד אותה להתמודד עם אכזבות, או עם חוסר צדק, או עם משהו שצריך לדעת להתמודד איתו. נניח עם להמציא הצדקות בדיעבד. כמו שאני עושה.
והרי כולם מדי פעם מעדיפים ילדה אחת על-פני השניה. אף אחד לא מושלם. גם הן, למרות שאסור להגיד דבר כזה, אבל המחשבה מתגנבת לפעמים אצל כולם, לא?

זה החשבון האמיתי. לרוצחים אין מחילה, ולצדיקים אין סכנה להיצלות בגיהנום. אבל לכל השאר – או שהשאר זה רק אני בעצם – כל הדברים הקטנים האלה הם בדיוק מה שמקלקל את החגיגה. לא הדברים שאפשר לבקש עליהם סליחה בקלות – כמו לרצוח או סתם לאחר לעבודה – אלא דווקא אלה שאי-אפשר להתנצל עליהם, בגלל כל ההצדקות האלו בדיעבד.

כל מיני חטאים קטנים, חטאים שהם באמצע, כאלה. ככה-ככה. חטאים שנשכחים אפילו ביום הכיפורים, כמו מילים שאתה כותב בערבו של יום חמישי כלאחר יד, במקום חשבון נפש, ותשכח כבר מחר.

יום חמישי, 10 בספטמבר 2015

אבק של שיגרה

האבק הגדול הגיע בדיוק בזמן. בתחילת ספטמבר.

כל הילדים כבר התרגלו למסגרות החדשות, כל המנהלים חזרו מהחופשות בחו"ל, כל פקקי התנועה... טוב, הם נשארו כמו שהם היו גם קודם.
נרגעה האווירה הלחוצה – כן, זה קצת אירוני – של החופשה הגדולה. נרגע המרדף אחרי האטרקציות לבזבז עליהן כסף, כדי שלא נרגיש שאנחנו מבזבזים את הזמן. מת יולי ומת אוגוסט, ומת חומם. הגיע ספטמבר. סתיו רגוע ומרענן.
ואז הגיע האובך הזה. ענן האבק האדיר, שטרם נראה כמותו – כי מאוד קשה לראות כשיש אבק בכל מקום.

החזאים אמרו שעוד לא היה דבר כזה. כי החזאים יודעים רק לדבר על סטטיסטיקה. הימנים הקונספירטיביים טענו שאלו סופות חול מעשה ידי מלחמות דאע"ש במדבריות המזרח. השמאלנים בפייסבוק האשימו את הכיבוש. התל-אביבים חשבו שזה אולי האבק שהתחיל לשקוע מההריסה הגרנדיוזית והספקטקולרית של גשר מעריב. אבל לא.
אני יודע את האמת. אני יודע שהאבק הזה פלש לחיינו בדיוק בזמן. בתחילת ספטמבר.

זה האבק של החזרה לשיגרה הקשה. של כל התוכניות והסידורים שהצטברו כמו ליכלוך על השולחן. אבק של פתקים ותזכורות שגם כשנגמר אוגוסט, אף רוח סתיו לא מגיעה כדי להזיז או להסיר. אלה פירורים וחלקיקים של הלאט לאט. של ההתחמקות מהמשימות הגדולות, וההתמקדות בכל יום במשהו קטן. לקרוא קצת ממה ששמנו בצד, כדי שיהיה מקום לעוד. להתקשר לריב עם חברות התקשורת והביטוח, כדי להוזיל עלויות. לסדר את הבית סוף סוף, כדי שאפשר יהיה ללכת בלי לדרוך על שום דבר. ללכת לבנק. לדואר. לרואה החשבון. לקניות. אולי אפילו ללכת סוף סוף לשירותים.

אלה הדברים הקטנים, האבק של שיגרת החיים. האבק של השיגרה. המשימות הקטנות שחוסמות את האופק. האבק של ספטמבר, שבסוף גם הוא יתפזר כדי לפנות מקום לשיגרה היותר גדולה, אחרי החגים. אחרי הגשם שיבוא וישטוף את האובך הזה.

ובניגוד לילדים, אנחנו כבר גדולים וחייבים להתרגל לאט. והאבק הזה הוא בדיוק מה שאנחנו צריכים כדי להירגע, כדי לא לנשום עמוק מדי את אוויר הסתיו, ולגלות שזה בעצם עדיין רק ספטמבר, לא באמת הסתיו. כדי לא להצליח לעשות את הכל בבת אחת. לעשות בכל יום משהו אחד, קטן. בנק, דואר, מקלחת. לא לשגות באשליות. זאת עדיין לא השיגרה. זה רק האבק של הדברים הקטנים.

האבק הזה הגיע בדיוק בזמן שלו. בזמן שלנו. עוד מעט יבואו החגים. יבוא הגשם וישטוף את הכל. תגיע השיגרה האמיתית.

יום חמישי, 3 בספטמבר 2015

עוץ לי

להיות אבא לשתיים זה להיות כבר קצת פחות מלחיץ, אבל גם יותר מדאיג. או בקיצור – יותר מבלבל. אז הנה צרור עצות מבולבלות שהייתי רוצה לתת לכל אחת מהן, כדי להרגיע את עצמי.



אל תסמכי על אף אחד חוץ מעל עצמך: אנשים אוהבים להגיד לך מה נכון בשבילך, אבל הם כמעט תמיד מתכוונים שזה מה שנכון בשבילם. אני מכיר אותך מהיום שנולדת, ואמא שלך אפילו עוד לפני כן, ועדיין לפעמים אני צריך לזכור לסתום את הפה ולהקשיב לך, כדי ללמוד אותך טוב יותר. אתמול, למשל, בחרת חברה חדשה בגן. לא יודע למה דווקא היא. כנראה שגם לעולם לא אדע. לא בטוח אם גם את תדעי, אבל תסמכי על הבחירות שלך. אחרת הן יהפכו להתלבטות אינסופית.

אל תתביישי לבקש עזרה: יש דברים שאנחנו לא מצליחים לעשות לבד. יש לי עדיין כאבי גב ממקרים שבהם לא הבנתי את זה והתעקשתי סתם כי לא נעים. אבל זאת בעיה אצלי – למרות שבגילך את לא יכולה להבין שלאבא יש מגבלות. האמת היא שאנשים אוהבים ושמחים לעזור. תשאלי כמה מכאבי הגב האחרים שלי.



אל תעלבי: כשילד אומר לך משהו לא יפה, יש שתי אפשרויות – או שהוא לא יודע על מה הוא מדבר, או שהוא לא יודע איך צריך לדבר. ובגלל שהוא ילד, סביר ששני הדברים נכונים יחד. בכל מקרה, הבעיה היא אצלו. את צריכה פשוט לא להתעלם ולא להקשיב לו. בעצם כבר אמרתי לך את זה הרבה פעמים. את פשוט מתעלמת ולא מקשיבה לי.

אל תזניחי את מה שאת מרגישה: אנשים הם יצורים כאלה שצריכים שכל הזמן יסבירו להם מה קורה סביבם. אנשים לא יודעים לקרוא מחשבות – למזלנו, כי אנחנו לפעמים חושבים דברים שכדאי שלא ידעו – אבל אנשים גם בטוחים שהם תמיד צודקים, אז הם אפילו לא יודעים לעצור לרגע כדי להבין שאולי הם טועים. הבעיה גם מחמירה טיפה כשאת תינוקת ועדיין לא יודעת לדבר. מצד שני, גננות של פעוטון הן לפעמים טיפה יותר מוצלחות בלהבין למה את מתכוונת כשאת צורחת. וברוך השם, את יודעת לצרוח.



תתרחקי ממקומות שלא נעים לך בהם: לפעמים, הדרך הכי טובה לדאוג לעצמך היא לזכור שיש אפשרות אחרת. אם לא נוח בחצר, אפשר להיכנס ולצייר. אם לא נעים לשחק עם מישהי, אפשר לקום וללכת לחפש את החברה האחרת. המבוגרים קוראים לזה "אלטרנטיבה", אבל זה סתם כי הם לא מוצאים מילה חלופית.

תילחמי כדי לשנות תנאים לא נוחים: האנשים הכי גדולים ונחשבים בהיסטוריה הם אלה שלא רק הבינו – כמו כולם – שמשהו במציאות דפוק מיסודו, אלא גם ידעו מהו הדבר הדפוק הזה, ובעיקר מה צריך לשנות בו. אז נכון שאת עדיין תינוקת, ואין לך את הכלים להמציא המצאות גדולות, אבל אל תוותרי אם משהו מפריע לך. במילים אחרות – תצרחי.



תתרכזי במה שהיה טוב: אין רע בלי טוב. כלומר יש, אבל לא בגן שלך, אז אין סיבה שתחשבי על דברים כאלה כרגע. כשאני אומר לך לפני השינה להיזכר בדברים שהיו טובים לך במשך היום, זה לא רק כי אני עייף ורוצה שתירדמי מהר, זה בעיקר כדי שזה ישאר לך בראש גם בבוקר, כשתלכי שוב לגן. בינתיים בבוקר את שוכחת את זה ובוכה, אבל בסוף זה יסתדר, את תסתגלי, ויהיה לך טוב בגן החדש. ואז יהיה לי נחמד לחשוב שזה בגלל העצה הזאת שלי.

אל תתעלמי מהקשיים: אנחנו נוטים להתרגל באופן מהיר מדי ועצוב מדי למגבלות, ואז לחשוב שככה זה ואין מה לעשות. אומרים שאתגרים הם סוג של הזדמנות, אבל קודם כל צריך להבין שהם כאלה, ולא סתם דברים בלתי אפשריים. והיכולת להבדיל בין אתגרים לבין דברים בלתי אפשריים היא כשלעצמה אתגר לא קטן.



תשתדלי לצחוק: יש המון הוכחות שהצחוק ממש עוזר לגוף להיות בריא, אבל הצחוק וההומור הם תכונות שמעידות על חוכמה, וגם יכולות לחבר אליך חברים טובים – כאלה שבעצמם הם חכמים שמבינים את ההומור והחוכמה שמאחוריו. כלומר, זה נכון לגן ילדים. בפייסבוק, למשל, זה לא תמיד ככה.

מותר לפעמים לבכות: טוב, עכשיו זה נראה לך מובן מאליו, כי את לא יודעת לדבר. אבל אני יודע לדבר, ובגלל שאני לא בוכה לא תמיד מקשיבים לי. חוץ מזה, אומרים שלבכות זה משחרר ועוזר להתגבר. אז כשתלמדי לדבר תוכלי לספר לי את זה נכון.



תסתכלי קדימה: התחלנו ללמוד דמקה בשבוע שעבר. גם כי את רצית, וגם כי אני תמיד אוהב לראות איך קורה הפלא הזה של המוח – מסבירים את החוקים של מה מותר לעשות, ואחרי כמה משחקים, נוצרת פתאום גם היכולת לראות את מה שכדאי לעשות. לומדים לראות את הצעד קדימה. בלי זה אי אפשר לנצח. אז תסתכלי קדימה, ותראי שעכשיו קצת קשה בגן החדש, אבל עוד שבוע תסתגלי ותאהבי אותו. איך אני יודע? כי אני מסתכל אחורה ונזכר שככה בדיוק זה היה בשנה שעברה, בגן הקודם.

תתרכזי בהווה: אנשים לא מעריכים מספיק את ההווה. חלקם אפילו לא מבין שהוא משהו שקיים. יש אנשים שחיים בעבר, ויש כאלה שחושבים כל הזמן על העתיד. לשני הסוגים האלה קוראים "מבוגרים". תנצלי את זה שאת עדיין תינוקת. תהני מהצעצועים חסרי הפואנטה, מלפתוח לי את השרוכים בנעליים, מהישגים כמו לזחול, לעמוד, או לא לזכור מה הטריד אותך לפני רגע. ההווה שלך הוא גדול מאוד עכשיו. תהני ממנו לפני שהוא יצטמצם ויראה לך חסר משמעות.



תלמדי מאחותך: היא מגיעה לגן החדש בפעם הראשונה בחיים, ואין לה תבניות או השוואות בראש. היא לא יודעת למה לצפות, ובגלל זה היא יודעת להנות מכל דבר. ואם לא, היא תמיד יודעת לצרוח.

תלמדי מאחותך: היא כבר היתה בשלושה גנים, כולל הגן שאת הולכת אליו השנה בפעם הראשונה.  היא יודעת שבהתחלה קשה להתרגל להיות במקום חדש, אבל שזאת גם הזדמנות להכיר וללמוד דברים חדשים. נכון, לא כמו הדברים שאבא יודע ללמד, אבל בחיים יש גם פשרות.

יום חמישי, 27 באוגוסט 2015

צלם ושכח

יש כאלה שרואים דברים רק כשהם מופיעים ממש מול העיניים, ויש כאלה שרואים אותם רק כשהם כבר נעלמים.
למשל מצלמה.

יצאנו לנופש בשבוע שעבר עם שתי הבנות. כמו תמיד, וכמו כולם, גם אנחנו כתבנו במשך שבוע רשימה ארוכה של דברים שאסור לשכוח לקחת, וכמו כולם, גם אנחנו בכל זאת שכחנו כמה דברים. אבל דבר אחד לא שכחנו לא לכתוב, ולא שכחנו לא לקחת.
מצלמה.

פעם, בימים הרחוקים והדהויים ההם, לפני חמש שנים בערך, מצלמה היתה הדבר הראשון ברשימה. תשכח גרביים, תשכח מברשת שיניים, תשכח את העיניים – רק אל תשכח לקחת מצלמה. אבל סרט הצילום פינה את מקומו לטובת המצלמה הדיגיטלית, ומלחמות ה"למי יש יותר מגה-פיקסל", הוכרעו מהר מאוד לטובת סוגיות חשובות יותר – כמו "איפה קונים יותר בזול את הכיסוי לסמארטפון".
וכמו שרשימות הנייר פינו את מקומן לטובת אפליקציות של שיתוף משימות, גם המצלמה הדיגיטלית הפסיקה להופיע ברשימות האלו של הטיולים, כי – היי, סמארטפון!

זה באמת מיותר להחזיק מכשיר שכל תפקידו הוא לצלם. אבל זה לא אומר שהצילום עצמו הפך מיותר. להיפך. בעידן הזה, של אינסטגרם וקבוצות ווטסאפ ושיימינג פומבי בפייסבוק, אין דבר יותר חשוב מתמונה. בשבוע שעבר, למשל, התינוקת שלי הצליחה לעמוד. לצערי, החדר היה חשוך – כי התינוקת הזאת עושה את הדברים הכי נמרצים דווקא כשהיא צריכה ללכת לישון – ועד שהצלחתי להתעשת ולהתארגן, היא כבר נחתה בחזרה על הטוסיק. ותמונה שלה על הטוסיק כבר יש לי.
כך שבשורה התחתונה, יכולתי גם לספר בגאווה שהתינוקת הצליחה לספור עד 100 בסינית-מנדרינית. או להרכיב בעצמה פאזל תלת-מימדי. או להחתים את דאע"ש על הסכם שלום היסטורי. זה לא משנה, כי לא צילמתי. והיום, בעולם של אתרי מסחר סיניים ודאע"ש, אי אפשר לסמוך על אף-אחד. אם לא צילמתי, זה בטח לא קרה.

בעצם, אם נהיה מדוייקים יותר – זה גם לא מספיק לצלם. יש חלון זמן מאוד מצומצם שבמסגרתו צריך גם לשתף את התמונה. והנה עוד סיבה שהמצלמות הדיגיטליות הישנות והמסורבלות להפעלה והלא מחוברות לאינטרנט כבר לא ברשימה של אף אחד.
ובנופש שלנו בשבוע שעבר, היו המון רגעים כאלה. תמונות של פעם בחיים – אם לא מחשיבים את הפעם הקודמת, או את כל הפעמים שאחרים כבר ראו תמונות כאלו. קפיצות לבריכה, חיבוקים משפחתיים בפינות פסטורליות, ילדים שמשחקים כל-כך יפה יחד, מישהו שצועק בחדר האוכל, והיי – התינוקת עומדת! איפה המצלמה? איפה הסמארטפון? תדליק את האור! תפתח ווטסאפ!

אל תסתכלו עלי כאילו אני לא בפוקוס. אתם הרי מכירים את המצבים האלה, של להתעקש לצלם. של להגיד לילד "רגע, אני אצלם סרטון, תגיד שוב את הדבר החמוד ההוא שאמרת". של לחפש מתוך הרגל את הסמארטפון בכיס של בגד הים – כשאתה שוחה בים. של הכפירה בסיפור הבריאה המקראי – כי עובדה שהיד לא נוצרה מספיק ארוכה כדי לצלם סלפי של כל המשפחה יחד.
ואתם מכירים את המוצרים האלה שנמכרים במיטב אתרי הסחר הסיניים - המוצרים תומכי ה"צילום בכל מצב". שלט רחוק, מוט סלפי, כיסוי סמארטפון עמיד במים, רחפן אישי שעוקב אחריך ומצלם הכל בלי שתרגיש, אפליקציות עם פקודות קוליות להפעלת המצלמה, או השבב בלוטות' הזה שמושתל בתוך העין.

כך שאת מה שלא עשתה הבריאה האלוהית, עשה המוח האנושי, והכל בסדר. נותרנו רק עם שתי בעיות קטנות: מה עושים עם כל עשרים המצלמות הישנות שיש לנו בבית, ובעיקר – מה עושים עם כל התמונות אחרי ששיתפנו אותן עם המשפחה וחברי הפייסבוק בזמן אמת.
כל התמונות האלו שממשיכות להצטבר – במקום בארגזים בעליית הגג, בתיקיות במחשב ובטלפון. כל התמונות שאף אחד לא מסתכל עליהן דקה אחרי שצולמו, כי הן הרי שותפו מיד. כל התמונות של הילדה השניה, שבטעות אנחנו חושבים שלמדנו את הלקח ואנחנו מצלמים אותה פחות, אבל האמת היא שאנחנו פשוט לא מקפידים כמו פעם על שמירת כל אלפי התמונות שלה בצורה יחסית מסודרת – כי הבנו שכך או כך לא נצפה בהן.

אבל בדרך הביתה מהנופש המשפחתי, כשנתתי את הטלפון שלי לילדה כדי שתשחק במשהו במקום לבזבז את הזמן בלהסתכל על הנוף מהחלון, פתאום השתררה דממה מוזרה וחשודה. "מה את עושה שם?" שאלתי אותה, מדמיין כבר איזה אסון חוללו אצבעותיה הקטנות על המסך הפרטי שלי.
וקולות של התינוקת שהיא היתה חתכו פתאום את אותו שקט מתוח.
"אני מסתכלת בתמונות", היא אמרה. עדיין תמימה. עדיין לא יודעת שתמונות ישנות נועדו רק להיות מצולמות ומשותפות, לא להיות נצפות ככה סתם.


יום חמישי, 20 באוגוסט 2015

רכבתחתית איןסופית

אחת הסיבות שאני כל-כך אוהב להיות במילאנו, היא הרכבת התחתית. דווקא מילאנו, כי אני כזה נון-קונפורמיסט ייחודי ומקורי שלא נכנע לאופנות של הערצת פריס, לונדון וניו-יורק. דווקא מילאנו, עם רכבת תחתית של שלושה קווים – לא יותר – שמביאים אותי במהירות לכל מקום שבו אני רוצה להיות, או אולי מגדירים בעצמם את המקומות שבהם מישהו כמוני רוצה להיות.
לרדת במדרגות, לחכות דקה בין כל האנשים היפים עם החליפות, להרגיש את הרוח נדחפת במנהרה, צפצוף הדלתות הנפתחות, שקשוק הגלגלים החורקים בסיבובים החשוכים על המסילה. אולי להחליף בדואומו לקו הצהוב, להצפין קצת לרובע האמנים, לשתות קפה ציורי בפינת רחוב שקטה.

אבל כל זה ישתנה עכשיו, כשסוף סוף התחילו העבודות להקמת הרכבת התחתית של תל-אביב. סוף-סוף אוכל גם כאן בישראל להיכנס לאיזה מרתף מעוצב-יתר בחוסר טעם, להשתדל להתעלם מכל המוזרים שתמיד פגשתי באוטובוסים, לעלות על הרכבת האיטית והצפופה, ולצאת באמצע הרחוב הכי סואן של תל-אביב כדי לשתות קפה של מכונה ביתית באיזה קיוסק שמתפרנס בעיקר מנערים שיכורים.
כן, אני יודע, קוראים לה הרכבת הקלה, אבל למה לעסוק בהבדלים הדקים? היא הכי תחתית שיש. והרי בכל מקרה גם לא נראה שם אנשים עם חליפות נוסעים בבוקר לעבודה. הישראלים ימשיכו להעדיף ללבוש את החליפות שלהם על קטנועים.

הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות, והדרך לגן-העדן של החרבת תל-אביב סוף-סוף, רצופה בפיצוצים וחפירות וסגירת רחובות ראשיים למשך שנים ארוכות – כדי שנתרגל בהדרגה ומחוסר ברירה לרעיון שאנחנו מסרבים להפנים כבר שנים: שהעיר הזאת מיותרת.
הנה, סוף-סוף יבינו אותי ואת החזון שלי מימים ימימה – שאין סיבה אמיתית להיכנס לתל-אביב. אני עצמי הבנתי את זה מאז שהמציאו משחקי מחשב וכבר לא הייתי צריך לנסוע בקו 66 לאולמות המשחקים בזידנגוף. ואכן, מאז התפתח עולם של טכנולוגיה ואפליקציות, שמאפשר לנו לעשות הכל מהבית, מרחוק. אז מה שחסר לתל-אביב זה לא רכבת תחתית, אלא טכנולוגיה שמאפשרת לאדם לשלוח את דמותו הוירטואלית להפגנה בכיכר. או לחלופין, להבין שלעמוד בצפיפות עם עוד הרבה אנשים ולהחזיק שלט זה לא דבר שעוזר לאף-אחד.

אבל לאנשים לוקח זמן לעכל שינויים. כל התהליך הזה יקח שנים. לפחות שש שנים של עבודות, וכנראה יותר, עד שכולם יבינו שההילה שיש לעיר הזאת היא סתם בועה – ועוד בועה בלי מיזוג אוויר. יבינו שהם חיים בעיר שאף-אחד בה בעצם לא תל-אביבי – כולם כל מיני מהגרים מקיבוצים בצפון, מושבים בדרום, ונתניה – שעכשיו לא רק שהם יחיו במחאה אינסופית על שכר הדירה המופרז שהם מסכימים לשלם מרצונם, הם גם יגלו שהמחאה הזאת כבר לא חיה בשדרה פסטורלית, אלא בתוך אתר חפירות ענקי ונצחי.
וכל זה בשביל קו רכבת תחתית בודד אחד. אפילו לא שלושה, כמו במילאנו.

ובחפירות האלו יצוצו שוב כל המפות הישנות, וחולדות ענקיות ומאיימות – שאם הן באמת קיימות, אפשר היה פשוט להיכנס למחילות ולרכב עליהן במקום לסלול מסילות ומנהרות בטון – וכל האנשים שהתפרנסו נהדר מלנהל ועדות ותכנונים לאורך עשרות שנים, ומי יודע, אולי מסתתר בחפירות האלו גם נפט, או גז – ונאלץ לעצור את העבודות כדי לריב למי הם שייכים.
ובסוף בסוף, כמו בסוף של כל אתר חפירות, תתגלה גם אמת היסטורית חשובה: שכל זה היה מחדל מיותר. ואפילו את מי להאשים כבר יהיה קשה למצוא אחרי כל השנים האלו וכל הבלגאן. אבל בטח בכל זאת יקימו ועדה.

אבל אולי הבעיה היא אצלי. אולי הבעיה היא שאין לי מספיק חזון לעתיד רחוק – למרות שידעתי לזהות את העניין הזה עם הטכנולוגיה ואולמות המשחקים. אולי הבעיה היא שאני לא מספיק מאמין בוועדות תכנון עם נסיון של עשרות שנים. אולי פשוט אני באמת לא מבין את העניין – סליחה על משחק המילים – לעומקו.

אולי בסוף באמת תל-אביב תהיה עיר אירופאית ואמנותית כמו מילאנו, וכל הצעירים המרדנים שמהגרים אליה מהקיבוצים והמושבים ופתח-תקווה, ואז מתלוננים ומזלזלים בה, ישבו באמת בשקט, לבושים בחליפות יפות, ברכבת התחתית החדשה. אחרי הכל זה יהיה עוד המון שנים, ותהיה להם הנחה כי הם יהיו כבר פנסיונרים.

אבל מקריאה של כל התוכניות, הפרוטוקולים, וטורי הפרשנות שמביעים בדיוק את דעתי שלי – נראה סביר יותר שכולם יבינו באמת שכל העיר הזאת מיותרת, או לפחות זקוקה להריסה והקמה מחדש. מהיסוד. מלמטה. הכי למטה.
אני כבר מאוד סקרן לראות מי יהיה חבר בוועדת התכנון שתקום.

יום חמישי, 13 באוגוסט 2015

החופש להיות בחופשה

כבר כמעט שלוש שנים ימי חמישי הם ימים מיוחדים בשבילי. ימים שבהם אני לוקח את הבוקר באיטיות, מנסה להתחיל להירגע עם קצת קריאה של מוספים ומאמרים, ועם ציפיה נרגשת לטור השבועי הזה שלי עצמי. הבעיה היא שכמעט בכל שבוע יום חמישי הזה מתעקש להיות מיוחד באופן ייחודי יותר, להרוס את התוכניות, ולהשאיר את האידיליה שתיארתי קודם כתקווה לפעם הבאה.

בחמישי הקודם, למשל, הילדה התפטרה בבוקר מהקיטנה.

היא פשוט עמדה שם ובכתה, ואמרה שהיא לא רוצה יותר. וזה עוד ביום של משחקי מים. כי צריך להבין: זאת ילדה שלא תוותר אף-פעם על עוד קצת בריכה. להסתובב אחורה ולוותר כשהיא כבר לבושה בבגד-ים זה חריג, קיצוני ונדיר אצלה כמעט כמו זה שמצאתי חניה באותו בוקר ממש ליד השער של הגן.
"את בטוחה?" שאלתי אותה והמצאתי עיקרון נחרץ: "כשנעבור את השער לא נחזור שוב".
"בטוחה".
"ולא נחזור גם בשבוע הבא", נחרצתי עוד יותר.
"בטוחה".
עברנו את השער, וחזרנו למכונית. בדרך עשיתי חשבונות. במה בדיוק היא מאסה? מדוע התחברתי לנחרצות שלה - שלא לומר הקצנתי אותה? מה האלטרנטיבה? ולאן ניסע עכשיו בכלל? ומה יהיה עם שיגרת יום חמישי?

*


כשהתאוששתי, הדבר הראשון שעשיתי הוא לוותר על הג'ינס והנעליים, לטובת מכנסי ספורט קצרים וכפכפים. זה כנראה שלב כזה בחיים של כל גבר. שלב הכניעה. כי גבר צעיר בבגדים פשוטים ומראה קצת מוזנח הוא אולי היפסטר חלוץ אופנה וסטייל, אבל אם אתם רואים גבר בגיל העמידה שלבוש ככה, כנראה שהוא פשוט אבא בחופשה הגדולה.

הדבר השני היה להבין שזה בסדר, כלומר לא רק הכפכפים, אלא כל העניין של החופשה. להבין שאיכשהו יצא שהשנה אני יכול להרשות לעצמי להיות באמת עם שתיהן במפלצת מאיימת-ההורות שנקראת "אוגוסט". זאת הזדמנות. הזדמנות שאולי לא תחזור. זה יכול להיות הרווח הנקי שלי, גם אם זה אומר לוותר על דברים שוליים כמו כתיבה יצירתית או מקלחת. חוץ מזה, זה גם נחמד להתחיל את היום בשעה 9. אם מתעלמים מהשעות שהייתי ער עם התינוקת בלילה, זה נותן הרגשה שיש פחות בספירת השעות במשך שאר היום.

אבל המפתח לצליחת התקופה הזאת הוא דווקא – כמו שתמיד מייעצים למי שזכה במיליונים בלוטו – כן לשמור על שיגרה מסויימת. על משימות ואתגרים, גם אם הם אתגרים של יום אחד, או של שעה קלה.
אז החלטתי, לשם השפיות, שנשתה קפה שיגרתי בכל בוקר. וקניתי חוברות עבודה לילדה הגדולה, והדפסתי המון דפי צביעה, לימוד מספרים ואותיות, וחיבור ציורים מנקודה לנקודה. היא סיימה אותם כבר ביום הראשון, לקול תרועות המורה בגמלאות שישבה לידנו בבית הקפה, ולקול צווחות התינוקת שישבה עלי ובעטה לי בספל. אז חזרנו הביתה והדפסתי עוד.

כשאתה עוסק בהורות, אתה לוקח את כל מה שאתה זוכר לרעה מילדותך שלך, כל מה שהבטחת לעצמך שכאבא תעשה בדיוק הפוך, ואז עושה בדיוק כמו שהוא. וחוברות עבודה זה הקונספט שאני זוכר מהחופשות בילדותי. זה ולסדר בכל יום באופן יסודי משהו אחר בחדר. לשם עדיין לא הגענו, אבל תמיד אפשר לקוות.

בסופו של דבר, להיות כל היום בחופשה עם ילדה ותינוקת זה לא מאוד קשה. בתנאי שאתה פשוט לא מנסה לעשות שום דבר אחר במשך כל הזמן הזה. ובתנאי שיש גם רעיה תומכת, וכמובן סבתות ודודות. ובאמת יש גם יתרונות. בשבוע הזה, למשל, עישנתי הרבה פחות מהרגיל, הגעתי לערב עם 75% סוללה בנייד (שרוקנתי בשעה הבודדת שהיתה לי עד השינה), ונכנסתי לפייסבוק רק לרגעים בודדים, ורק כדי לגלות שהרבה מהזמן שלי שם תמיד מתבזבז על לדלג מעל דברים שהם סתם מרגיזים או טיפשיים בעיני. כל מיני מלכודות קליקים מפגרות, בדיחות משחקי מילים מטופשות, או ויכוחים פוליטיים – שרק עכשיו כשהזמן נהיה יקר יותר, מבינים שהם סתם בזבוז של זמן, גם בימים שיש הרבה זמן. אז הפסקתי את המעקב אחרי כמה דפים, אבל מפחיד לחשוב שאולי בסוף אאבד לגמרי את היצר להגיב או אפילו סתם להתרגז מדברים.

*


על הכתיבה כמעט ויתרתי לגמרי, אבל לא להתרגז באוגוסט באמת קשה. אז בוקר אחד הלכנו לבנק, להגיש את הטופס של הוראת הקבע לצהרון של הגן בשנה הבאה עלינו לטובה ולבריזה של ספטמבר. באותה הזדמנות הזמנתי גם פנקס צ'קים, שינוצלו עד תום בפעוטון של התינוקת הבא עלינו לדאגות באותו ספטמבר עצמו.
כל יום הוא הזדמנות ללמוד משהו, והמטרה המקורית היתה ללמד את הילדה מה זה בנק. אבל ההסבר היה כל-כך מופרך ולא הגיוני גם בעיני עצמי, אז הסתפקתי בללמד אותה שחוץ ממטבעות, שטרות, וכרטיסי פלסטיק, אפשר לשלם על דברים גם באמצעות הליכה לבנק, המתנה בתור, מילוי טופס, המתנה שהמנהלת תחתום עליו, קבלתו חזרה, שליחתו בפקס, ותפילה מלאת כוונה שאף אחד לא יבוא אחר-כך ויגיד שהטופס הזה - או אפילו חתימה אחת עליו - הלכו לאיבוד איפה שהוא בדרך, ויזרקו אותה מהצהרון, ולך תוכיח.

עכשיו, בימים כתיקונם הייתי מדליק סיגריה וכותב איזו טרוניה בפייסבוק – משהו על כך שבכלל דורשים הוראת קבע שאין לה לא תאריך תפוגה ולא הגבלה על הסכום, או על כך שהטופס הזה מקציב סנטימטר קטן אחד לכתיבת שם העיר אבל שבעה סנטימטרים ארוכים לכתיבת המיקוד. אבל אלה לא ימים כתיקונם. צריך לחיות מיום ליום. צריך לצבוע את הדפים בהדרגה, לחבר את הנקודות לאט לאט, שהציור לא יסתיים מהר מדי, להסתפק במועט שלמדנו בכל יום, ובעיקר – להתרכז בתוכניות למחר.

יום חמישי, 6 באוגוסט 2015

אקלימות

"שרב קיצוני", הזהירו מהדורות מזג-האוויר. "השתדלו לא לשהות בחוץ זמן ממושך".
"בסך הכל חום יולי-אוגוסט של המזרח התיכון", אמרנו לעצמנו, והתפלאנו כשהחום הזה אשכרה גבה קורבנות בנפש. מוזר. איך אקלים של קיץ יכול להרוג כמו סופת חורף?

כאילו לא היו חסרים לנו קורבנות בנפש אחרי שבוע הקטל שעבר.

אבל זאת בדיוק הנקודה: אנחנו מתקשים להתיחס לטרור יהודי כאל איום קיומי – לעזאזל, אפילו כמשהו קיים בכלל – בדיוק כמו שאנחנו מתקשים להתיחס לימי שרב קיצוני כאלה כמסוכנים כמו סופות החורף.

כי זה הרי לא מזג האוויר, וזה אף-פעם לא האקלים. התרבותי, החברתי, הפוליטי. זה תמיד המקרה הבודד, העשב השוטה, האירוע החריג וההזוי. הרוצח שיש לו שם. הסופה שיש לה כינוי. וכמאמר הביטוי הידוע על מזג-האוויר, כולם מדברים על האקלים הזה ואף-אחד לא עושה שום דבר בעניין.
בעצם זה לא נכון - עושים הרבה. בעיקר פוליטיקאים שעובדים נורא קשה כדי לשמר אותו.

ישראל היא הניסוי האנתרופולוגי הכי גדול בהסטוריה. אני לא מכיר עוד מקרה שבו לקחו אנשים מתרבויות כל-כך שונות ומגוונות, וזרקו אותם לתוך כור היתוך אחד, או יותר נכון סיר חמין אחד ענקי, שגם בוער בחום הזוועתי של הקיץ המזרח-תיכוני הזה.
אבל אי-אפשר הרי סתם לזרוק את האנשים זה לצד זה ולצפות שהם יריבו. לא. את הריב הזה צריך להנהיג. צריך לנהל. צריך לנצל.

והפוליטיקאים שלנו – כולם, מכל צד ומכל גוון – מתפרנסים נהדר מטיפוח של שנאה ופלגנות, ואפילו לא משלמים על הפרנסה הזאת מס. אלה אותם פוליטיקאים – מכל הצדדים – שמטפחים את אש התמיד המזרח-תיכונית של הניסוי הזה. שמשסים אותנו זה בזה, ואז עושים על גבינו קומבינות מחוייכות ומשאירים אותנו עם השנאה היוקדת, ועם החיפוש התמידי היכן לפרוק אותה.

כי השנאה היא המזג הטבעי של בני-האדם. ככה המוח שלנו עובד – עם חלוקה לקטגוריות, אבחנה בין העליון והחשוב לתחתון והמיותר, וחיבור שלנו רק למה שמתאים ודומה לנו. האמת העצובה היא שכולנו בבסיס גזענים ושונאים. השנאה היא הטבע שלנו. מה גם שהיא חינם.
להתגבר על השנאה, שלא לומר אשכרה לאהוב – זאת כבר עבודה קשה. עבודה ללא הפסקה. ועבודה, כידוע, מאוד מעייפת, אז מדי פעם אנחנו צריכים חופשה, במיוחד כשחם כל-כך כמו בקיץ המזרח-תיכוני. חייבים חופשה מהמלחמה הזאת בשנאה, אז יוצאים קצת למלחמות של שנאה.

ולא נעים להודות בכל זה. אז פיתחנו מנגנונים מתוחכמים כדי להסתיר את אותה שנאה. למשל נימוס, או גזענות סמויה שמתחבאת היטב בתוך כל מיני תקינויות פוליטיות של שוויון יתר, זכויות אדם שמגיעות גם לחיות אדם, אפליות מתקנות שרק הורסות, והעברת המטוטלת לכיוון של שנאה עצמית על כך שכל זה לא מצליח לנו.
פוליטיקאים, לעומת זאת, פיתחו מנגנונים אחרים – לא כאלה מתוחכמים אבל יעילים הרבה יותר – כדי לעודד אותנו לשנוא. כי בפוליטיקה, כשאתה שונא את השני, זאת הדרך שלך לאהוב את האחד.

למשל הנשיא. הרי גם אלה ששונאים אותו עכשיו (ואהבו אותו במדי אוהד בית"ר ירושלים), וגם אלה שאוהבים אותו כל-כך עכשיו (ושנאו אותו קודם בגלל שהוא איש "הליכוד") – כולם אוהבים או שונאים אותו בדיוק מאותה הסיבה: הוא מתנהג מוזר. לא לפי התבנית שלו שהכרנו. הוא נכנס לתבנית הלא נכונה.

רק שהאמת היותר מדוייקת היא אחרת. זה לא שהוא בתבנית הלא נכונה. הוא פשוט לא נכנס לתבניות שאנחנו מכירים. אלא שהאמת הזאת אומרת יותר משהו עלינו – כי אנחנו אלה שחונכו ואולפו לחשוב לפי התבניות, ולחפש בכוח – לפעמים יותר מדי כוח – לכל אחד את הגדרת ה-"שמאלני"/"ימני" שלו.

ולרגע היתה לנו הזדמנות לראות את זה. בשבוע אחד היה פה כל-כך חם, וכל-כך קטלני, וכל-כך מלא שנאה. ומרוב חום ושנאה הסיר שלנו עלה על גדותיו פתאום. ולרגע אולי יכולנו לראות שפוליטיקאים ימניים תמיד מתנגדים לכל דבר שהוא "שמאלני", ופוליטיקאים שמאלניים תמיד מתנגדים לכל דבר שהוא "ימני", ושאם מישהו היה אומר לנו לנהל בצורה כזאת את העסק הפרטי שלנו, היינו בועטים אותו לפח האשפה של הקרקס הכושל הקרוב ביותר.

אבל לא. כמו גזירת טבע, כמו סופה, כמו שרב – העדפנו להנהן בנימוס, לצרוח בהרבה פחות נימוס, ופשוט לחזור לשנוא.
כי זה הרבה יותר קל. זה הטבע. זה האקלים המזרח-תיכוני, הפוליטי, התרבותי, החברתי, הארור הזה.



* כן, כבר כתבתי על הנושאים האלה פעם: